פחות מ־48 שעות אחרי שוועדת האיתור לתפקיד היועמ"ש פרסמה את שמות שלושת המועמדים שהעבירה לשר המשפטים, כבר ישב המשנה ליועמ"ש עו"ד רז נזרי בקבינט הקורונה, בעבודתו הרגילה כיועץ המשפטי המרכזי בתקופה האחרונה. החלטת הוועדה שלא לכלול את שמו ברשימת המועמדים הסופים הייתה ללא ספק הפתעה גמורה גם בעבורו, אפשר אף לומר עלבון. אולם נזרי, ממלכתי ונאמן למערכת כידוע לכל מכיריו, לא יאפשר לאירוע כזה להסיט אותו מלבצע את עבודתו באופן המקצועי ביותר. על רקע זה, הקולות שנשמעו לאחר פרסום החלטת הוועדה, ולפיהם גורמים בוועדה בחרו שלא להעלות את שמו משום שיש קושי לעשות זאת כי הדבר ייצור מתח אם הוא לא ייבחר – נשמעים כמו תירוץ מגוחך במיוחד.
למרות הוותק שלו – יותר מ־20 שנה בייעוץ המשפטי – ושלל התפקידים הבכירים שמילא, נזרי לא באמת ציפה להיבחר לתפקיד. גורמים במשרד המשפטים מספרים כי מאז הצהרתו המפורשת של שר המשפטים גדעון סער לפני כחודש שבה הודיע על תמיכתו בעו"ד גלי בהרב־מיארה, אמר נזרי כי ברור לו שהיא זו שתיבחר. בדיעבד, לו היה יודע שסער יקדם מועמדת משלו, כלל לא היה מציג את מועמדותו לתפקיד. ובכל זאת, איש לא העלה בדעתו שנזרי לא יגיע לרשימת המועמדים הסופית. בכירים לשעבר במשרד המשפטים מתקשים גם כעת להבין את ההחלטה, ומדברים על "כפיות טובה מוחלטת" כלפי מי שהשקיע בתפקידו לילות כימים, ובשנים האחרונות – בוודאי בתקופת הקורונה – עבד מסביב לשעון. מאות הודעות ווטסאפ ועשרות שיחות החיזוק שהוא מקבל בימים אלה מבכירים בעבר ובהווה, כמו גם מסתם אזרחים, מעידים כי האבסורד שבאי־הכללתו ברשימה מובן לכול.
נזרי, בן 49, גדל במשפחה דתית־לאומית במעלות־תרשיחא. בנעוריו למד במדרשיית נעם בפרדס־חנה, משם המשיך לישיבת מרכז הרב ולישיבת הגולן בחספין, ושירת בגולני. לאחר שהשלים בהצטיינות תואר ראשון ושני במשפטים באוניברסיטת בר־אילן, החל את דרכו במשרד המשפטים כמתמחה. מ־2001 שימש עוזר, ולאחר מכן עוזר בכיר, לשלושה יועצים משפטיים – אליקים רובינשטיין שקיבל אותו לתפקיד, מני מזוז שביקש שיישאר, ולאחר מכן יהודה וינשטיין. וינשטיין העריך את נזרי במיוחד וקידם אותו בצעד חריג לתפקיד המשנה ליועמ"ש לעניינים פליליים, תוך העדפתו על פני ותיקים ובכירים ממנו. באופן אירוני מעט, מי שהיה חבר מטעם הממשלה בוועדה שהעניקה לנזרי את המינוי החריג, מזכיר הממשלה דאז צבי האוזר, היה שותף כעת להכשלת מועמדותו כחבר ועדת האיתור לתפקיד היועמ"ש.
בתפקיד המשנה ליועמ"ש לעניינים פליליים גיבש נזרי תפיסה ברורה על מקומו של ההליך הפלילי בחייו של האזרח. הקו המוביל שלה היה שלא כל מה שפסול צריך להיות פלילי. נזרי סבר כי הכלי הפלילי נועד למקרים חמורים, ואילו מקרים אחרים צריכים להיות מטופלים בכלים אחרים. כך למשל פעל נזרי לייצור חלופות למשפט פלילי, כגון "הסדר מותנה" ובתי משפט קהילתיים, צעדים שהוא תפס כנכונים יותר באופן מהותי ושגם הקלו על העומס בבתי המשפט.
במשך 20 שנותיו בייעוץ המשפטי עסק נזרי באינספור נושאים ופרשות, מפורסמים יותר ופחות, ולמעשה היה מעורב כמעט בכל סוגיה משפטית מרכזית באותן שנים – מהגירוש מגוש קטיף, דרך הקמת נציבות הביקורת על הפרקליטות, ועד חוק הלאום. תחת ידו עברו התיקים הפליליים של שרון, אולמרט, קצב וכמובן נתניהו, ועוד עשרות תיקים של ידועים ובכירים. כמשנה לייעוץ חוקתי ישב נזרי בכל פורום בכיר אפשרי, מהקבינט המדיני־ביטחוני ועד קבינט הקורונה. סקירה יבשה של עשייתו יכולה למלא לבדה גיליון שלם. הזמינות ושעות העבודה שלו היו ללא גבולות, ובחלק מהתקופה שימש משנה ליועמ"ש בשני תחומים במקביל. עומס העבודה הזה אף גרם לכך שבמשרד דאגו לתקן מיוחד של נהג בעבורו, דבר שאינו נהוג ביחס למשנים אחרים ליועמ"ש, כדי שהוא יוכל להגיע לישיבות קבינט חריגות באישון ליל.
לאורך הדרך היה נזרי ידוע כמי שאינו חושש לעמוד על דעתו, גם כשניצב במיעוט מזהיר מול עשרות משפטנים שסברו אחרת. לא פעם התגלה בדיעבד שהוא צדק. ידועה ומוכרת במיוחד עמדת היחיד שלו בנוגע לתיקי נתניהו, כאשר טען כי יש לסגת מסעיף השוחד בתיק 4000 ולהסתפק במרמה והפרת אמונים, והתנגד להגשת כתב אישום בתיק 2000. עמדתו לא התקבלה אך כעת היא משמשת בסיס לדיוני עסקת הטיעון עם נתניהו, ויש מי שרואה בכך הוכחה לצדקתו.
כפי שאנו חושפים כאן לראשונה, היו לפחות שני מקרים נוספים שבהם דעת המיעוט של נזרי לא התקבלה בתחילה, אך לבסוף היא התבררה כנכונה. המקרה הראשון הוא כתב האישום נגד ח"כ חיים כץ, שבו טען נזרי כי הוא לא צריך לכלול עבירת שוחד. כתב האישום שהגיש מנדלבליט כלל עבירת שוחד אך לבסוף היא הוסרה, ובהסדר טיעון התיק נסגר במאסר על תנאי.
המקרה השני היה בעתירה שהוגשה בזמנו לבג"ץ בדרישה לחייב את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לכנס את מליאת הכנסת לשם בחירת יו"ר קבוע. נזרי הביע את דעתו בכמה פורומים כי לא נכון שבית המשפט יתערב בסוגיה פוליטית. עמדתם של היועץ המשפטי לממשלה ויועמ"ש הכנסת הייתה שונה, והדבר הוביל כזכור לשיא במתיחות בין הכנסת למערכת המשפט.
דעות היחיד העצמאיות של נזרי הפכו אותו לדמות שלא נתפסת כמשויכת לצד זה או אחר, ומטבע הדברים היו גם מי שלא חיבבו אותו. מימין זוכרים לו לשלילה בעיקר את תיק דומא ואת שיתוף הפעולה שלו עם השב"כ וגופי הביטחון בהפעלת אותם "אמצעים מיוחדים" כלפי החשודים באירוע. גם עמדותיו העקרוניות, בין השאר בנושא "הייעוץ המחייב", שלפיו הממשלה מחויבת לקיים את החלטות היועמ"ש, נחשבות ל"נקודה שחורה" מבחינת ארגונים שמרניים. במאמר שפרסם עו"ד אריאל ארליך מפורום קהלת בעקבות ריאיון שהעניק נזרי למקור ראשון ב־2015, הוא טען כי אף שנזרי תופס את עצמו כשמרן, בפועל הוא נטוע בצד האקטיביסטי.
מצד שני, נזרי מעולם לא נתפס כחלק מ"החונטה המשפטית". הוא היה פתוח לביקורת על הפרקליטות ועל הייעוץ המשפטי, ולצד הערכתו הרבה למערכת ידע לראות גם את פגמיה. לא פעם ביטא עמדות שדורשות מהמערכת חשבון נפש, וספג על כך אש מבפנים. זכורים במיוחד דבריו בכנס למשפט ציבורי בחיפה. בעקבות נאום תקיף שהשמיעה שם המשנה ליועמ"ש דאז דינה זילבר נגד מבקרי המערכת, החליט נזרי להציג עמדה אחרת. "הנאום היה מעולה, יצא מהלב, וזכה למחיאות כפיים מהציבור המסוים באולם הזה, אבל לא כך התמונה בציבור הרחב", אמר ביחס לדבריה של זילבר. "הנזק הכי גדול לערכים שכולנו מאמינים בהם יהיה אם יזהו אותנו עם צד פוליטי אחד. כשאתה מפנה אצבע מאשימה, אתה חייב לבדוק גם את עצמך".
נזרי היה מהבודדים במערכת שתמכו בהקמת גוף ביקורת חיצוני על הפרקליטות. בכיר לשעבר בפרקליטות מספר כי בעקבות זאת היו גורמים שסלדו ממנו עמוקות. למרות זאת נזרי המשיך להאמין בדרכו, ועד היום הוא עוסק בשיח עם נציבות הביקורת על הפרקליטות וברעיונות לחיזוק מעמדה. בקנה מונחת הצעת חוק שתעניק לגוף הביקורת כוח נוסף.
עם זאת, לא נכון יהיה לתאר את נזרי כדמות שנויה במחלוקת. להפך. רבים ראו בו אישיות קונצנזואלית, ופוליטיקאים מימין ומשמאל העריכו את עצותיו ואת התנהלותו המקצועית. במכתב ההמלצה ששיגרה מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר אמי פלמור לוועדה לאיתור יועמ"ש, ושהגיע לידינו, היא כתבה כי נזרי "התבלט כמי שמכיר בחשיבות הניהול המקצועי לצד המצוינות הפרופסיונלית, כמי שדעתו פתוחה לביקורת ולשינוי, וכמי שמסוגל להוביל בדרכי נועם וביכולת יוצאת דופן ליצירת הסכמות גם את החשובים והעקשנים שבמתנגדים אל עבר המטרה".
גם ברמה האישית, נזרי היה אהוד ונחשב נעים הליכות ו"מענטש". עו"ד נדים עבוד, עוזרו של נזרי, מספר כי כאשר היה מאושפז במשך כחצי שנה ועבר טיפולים כימותרפיים, נזרי לא הסתפק בשיחות טלפון. מדי שבוע הוא היה מגיע לבקרו, מביא עימו ארוחה ביתית או אוכל ממסעדה, והשניים היו יושבים יחד.
כאמור, נזרי ממשיך בעבודתו באופן סדיר גם בימים אלה. במכתב שפרסם בתחילת השבוע הודיע על כוונתו לפרוש מתפקידיו בייעוץ המשפטי, אך לא הוא האיש שיעזוב בטריקת דלת. בכירים לשעבר במשרד המשפטים אומרים כי בהרב־מיארה תהיה זקוקה לו לצידה, וכי אסור שהידע העצום והזיכרון הארגוני שהוא מחזיק ייגדעו באחת. ההערכות הן כי מסיבות טכניות תידחה פרישתו של נזרי עד לאחר יום הולדתו החמישים בסוף חודש ספטמבר, אולם הכול עדיין פתוח.
נזרי, שסירב במהלך השנים להצעות עבודה רבות, חלקן מפתות ביותר מבחינה כלכלית, טרם הקדיש מחשבה לתחנה הבאה בחייו המקצועיים. בשדה הציבורי קשה לראות משרת יועץ משפטי שתהלום את מידותיו של מי שהיה בכל התפקידים הבכירים בתחום. משרת שופט אינה מעניינת את נזרי, שהסביר בעבר כי בצעירותו לא חיפש התמחות בבתי משפט מכיוון שהדבר אינו מתאים לו. אשתו וחמשת ילדיו ישמחו בוודאי לראות אותו בבית שבגבעת־שמואל שעות רבות יותר. הוא מצידו יחפש כנראה את המקום שבו יוכל להמשיך לתרום מיכולותיו לטובת המדינה באופן שבו הוא מאמין, כפי שעשה עד כה.
