בסרטון מכעיס שהופץ השבוע ברשת נראה שוטר מצווה בטון מאיים על הרב יצחק ברנד – רב בן 72 שנמנה על מובילי הציונות החרדית ועולה מדי בוקר להר הבית, להנמיך עוד את קולו הנמוך ממילא כשהוא מתפלל בהר. לרבים שאינם מעורים בנעשה יום־יום בהר, הייתה זו המחשה דוקרת לאבסורד המתקיים בדרך קבע במקום הקדוש בעולם.
פרוטוקול מ־1976, שסווג עד כה "סודי ביותר" ופורסם לאחרונה בידי ארכיון המדינה, מבהיר עד כמה ותיקה ההתנהלות הממסדית הזו במתחם ההר. עוד בטרם נולד השוטר שהתנכל לרב ברנד נאכפה בהר מדיניות "אפס תפילות יהודיות" תקיפה.
הדיון המצוטט בפרוטוקול התקיים בממשלתו הראשונה של יצחק רבין ביום ראשון, 15 בפברואר 1976, החודש לפני 46 שנים, ועסק בפסק דין של שופטת השלום דאז רות אור (שהתקדמה מאז לבית המשפט המחוזי בירושלים, והלכה לעולמה לפני מעט יותר משנה): בהחלטתה היא זיכתה שמונה מחניכי תנועת בית"ר שהתפללו בהר הבית והואשמו בהפרת הסדר הציבורי. הזיכוי הביא להסלמה במהומות שחוללו ערביי יהודה ושומרון באותה עת, ובממשלה זעמו על השופטת אור שנתנה לערבים תירוץ להיתלות בו.
הבית"רים הואשמו שעלו להר מצוידים בסידורים והחלו להתפלל, ובתגובה התנפלו עליהם מוסלמים. המשטרה טענה שבהתנהגותם גרמו החניכים למהומה. את הבית"רים ייצגו שני עורכי דין: שר המשפטים לימים דן מרידור ויו"ר הכנסת לעתיד דב שילנסקי. בפסק הדין קיבלה השופטת אור את עמדת הסנגורים וזיכתה את הנאשמים.
שר הדתות יצחק רפאל: "הדבר איננו פשוט כל כך שהמשטרה תמנע תפילת יהודים על הר הבית. יש בהר יהודים דתיים רבים, יש קונסרבטיביים, יש רפורמים, יש תיירים".
פסק דינה מצוטט בספרו של העיתונאי נדב שרגאי, "הר המריבה": "מדוע זה מצאה ממשלת ישראל לנכון להסדיר את התפילה במערת המכפלה, ולא מצאה לנכון לעשות כן בהר הבית, שאין מחלוקת שהוא מקודש הן ליהודים והן למוסלמים?", כתבה אור. "לא שמעתי אף עדות שהשוטרים פנו גם אל הערבים המתפרעים וניסו להרחיקם.
"האם אפשר לומר שהנאשמים הם שגרמו להפרת השלום? נמצא עצמנו במצב אבסורדי… בכל פעם שקבוצת בריונים תתנפל על אדם ניתן יהיה להאשים את הקורבן בהפרת השלום… זהו עיקרון 'כל דאלים גבר' שיש לדחותו".
פסק הדין חולל סערה מפני שהתיר למעשה פולחן יהודי בהר, והסערה הגיעה כאמור עד שולחן הממשלה. ראש הממשלה רבין עצמו תקף את החלטתה של אור בישיבת סיעת המערך, אבל המדינה לא הסתפקה בהשתלחויות פוליטיות, וערערה על הזיכוי, בין השאר בלחץ ראש העיר ירושלים דאז טדי קולק.
בדיון בישיבת הממשלה לפני 46 שנים, שתוכנו הוגדר סודי ביותר ולא פורסם במשך קרוב ליובל, הסביר שר המשטרה דאז שלמה הלל לעמיתיו השרים מדוע מיהר לדאוג שיוגש ערעור על הזיכוי. את הבית"רים המתפללים הוא הגדיר שם "קבוצה של אנשים שנעצרו על הפרה חמורה של הסדר בהר הבית. הם הגיעו לידי התנגשות אלימה".
"השופטת זיכתה את האנשים שהפרו את הסדר", המשיך הלל. "דאגנו לומר מיד שני דברים: קודם כול שהמשטרה איננה משנה את העמדה שלה ואת ההחלטות שלה. לאחר מכן ניסינו להקדים ככל האפשר את הגשת הערעור של הפרקליטות על החלטת פסק הדין של השופטת.
"בעקבות מכתב שקיבלתי מאחד מחברי מועצת העירייה של ירושלים, מר (גרשון, א"ס) סלומון, שהנה בעקבות פסק הדין הזה של השופטת הוא מתכוון לעלות יחד עם חבריו להר הבית ולהתפלל שם, שלחתי לו מכתב וביקשתי לפרסם את זה מיד בכל אמצעי הקומוניקציה, שאני מזכיר לו כי עמדת הממשלה עמדה במבחן של בג"ץ בשנת 1970 וגם ציטטתי את הקטע (מפסק בג"ץ) האומר ש'איננו רואים מקום להתערב בשיקול דעתה של הממשלה, כי זהו דבר מסובך מאוד וחמור מאוד'. הודעתי לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהמשטרה לא תשנה את עמדתה".
הנוכחים בדיון היו מוטרדים בעיקר מהפרשנות הערבית לפסק הדין, שהנה ישראל מתירה תפילת יהודים בהר. השר הלל התלונן על שהתקשורת הערבית מסלפת את הדברים ומפרשת את מתן הפסק כאילו ישראל מתירה מעתה תפילת יהודים בהר. "זו ממש הסתה פרועה עם הדגשה של כל רעש קטן… לא היה ערעור מאז (פסק בג"ץ ב־1970) ועד היום על ההוראה שאנחנו מונעים תפילות על הר הבית".
שר הדתות מטעם המפד"ל, יצחק רפאל התקומם: "למה להם מותר?"
ראש הממשלה רבין לעג לו: "שיגישו תביעה נגדם".
שר המשפטים חיים צדוק נימק את איסור התפילה: "המשטרה פועלת מכוח סמכותה לדאוג לכך שלא תהיה הפרה של הסדר הציבורי ושלא יהיה חשש לסדר הציבורי. ובהתחשב ברגישות המקום, תפילה של יהודים, שיש בה מן הגילוי ההפגנתי על הר הבית, עלולה לגרום להפרת הסדר הציבורי והמשטרה מונעת מטעם זה תפילה בשטח הר הבית".
"אני רוצה להזכיר עוד אספקט של העניין", הוסיף צדוק. "בשנת 1967 נתקבל בכנסת חוק השמירה על המקומות הקדושים והסעיף האופרטיבי בו הוא: 'המקומות הקדושים יהיו שמורים בפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות'.
"בסעיף 4 של אותו החוק נאמר ש'שר הדתות ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי לאחר התייעצות עם נציגים של בני דתות הנוגעים בדבר או לפי הצעתם, ובהסכמת שר המשפטים, להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו'. שר הדתות לא התקין עד עכשיו תקנות כאלה מכוח סמכותו לגבי הר הבית ואני יכול להבין את הטעמים שמכבידים עליו בקשר להתקנת תקנות כאלה".
שר הדתות עצמו, יצחק רפאל, מיהר להצדיק את הימנעותו מהתקנת תקנות שהיו עשויות לאפשר תפילת יהודים בהר. בדיון הזה הוא מתגלה כאופוזיציה פנימית למדיניות הממשלה האוסרת תפילה במתחם המקודש. לא, הוא לא נמנה עם פעילי ההר, רחוק מזה, ובכל זאת אימץ עמדות דומות למדי לאלו הנשמעות כיום בקרב נציגי הציבור של הציונות הדתית.
"בפסק הדין של השופטת נמתחה ביקורת על שר הדתות על שעד היום לא התקין את התקנות בהתאם לחוק עוד מ־67', ואני רוצה להסביר למה לא התקין תקנות", אמר רפאל. "אין זה נכון שאסור להתפלל על הר הבית. אסור לעלות על הר הבית. יש הבדל גדול מאוד בין שני הדברים הללו. לפי ההלכה אסור ליהודים, מטעמי קדושת המקום וטומאת האנשים, לעלות על הר הבית. הם צריכים קודם כול ללכת למקווה טהרה וגם אז לא לכל המקומות מותר להם לעלות.
"יש אומנם כאלה בין הרבנים היום הבקיאים במידות וטוענים שיש חלקים בהר הבית שמותר שם לעלות, אולם יש בין הרבנים החולקים על הדעה הזאת ונוהגים להחמיר בזה ולא לעלות. הציבור הדתי, בכל אופן הציבור הנזהר במצוות, אינו עולה לשם, אבל יש העולים.
"אבל כאן נוצר מצב אחר לחלוטין. שיהודים רבים עולים לשם ולפי החוק מותר ליהודים לעלות על הר הבית, אלא ברגע שיהודי מוציא מכיסו איזה ספר תהילים קטנטן ורוצה להגיד איזה פרק קטנטן ממנו, רק אז חלה הפרעה. הדבר הזה איננו מובן כל כך".
שר החינוך אהרון ידלין תהה: "הפרעה מצד מי?"
רפאל: "מצד המשטרה. יש אנשים הרוצים להתפלל שם ואינם שומרים את כל דיני ההלכה, ויש הרבה יהודים כאלה. ואני מנוע מלהתקין תקנות כיוון שלתקנות כאלה אני צריך את אישורה של הרבנות הראשית, ואיני יכול מטעמי הלכה להתקין תקנות כאלה, כי על פי ההלכה היהודים מנועים מלעלות לשם. אבל כאשר יהודים עולים לשם, משום מה יהיה אסור להם להגיד שם פרק תהילים? את זאת אינני מבין.
בגין כבר שב מזמן מארה"ב, כידוע, אבל דיון כולל בנושא לא התקיים ככל הנראה. על כל פנים, לא התרחשה כל תמורה בשטח. שמונה ראשי ממשלות שהתחלפו מאז 1977 ועד 2022 לא שינו כהוא זה את המדיניות הישראלית בהר. תפילת יהודים בו עדיין אסורה
"לכן הדבר איננו פשוט כל כך שהמשטרה תמנע תפילת יהודים על הר הבית משום שאיזה פרחחים ערביים אינם רוצים לתת להם להתפלל שם. יש (בהר. א"ס) יהודים דתיים רבים, יש קונסרבטיביים, יש רפורמים, יש תיירים שאינם שומרים על כל טעמי ההלכה".
רבין שוב לעג: "עכשיו אני מבין למה יש יהודים קונסרבטיבים".
גם שר השיכון אברהם עופר הצטרף לעקיצות: "סוף־סוף שר הדתות מגן על כל הזרמים".
רפאל התעלם והמשיך בשלו: "יש רבבות יהודים שונים. אני אף פעם לא הייתי שם. כשהייתי צריך להגיע לאותה הסביבה סיכנתי את עצמי בדרך עקיפין כדי שלא לעלות להר הבית. אחרים נכשלו ועברו שם מיד אחרי הקרבות. אבל אין זה פשוט כל כך מטעמים אלה לערער על פסק הדין. אני מוכרח להגיד שליבי איננו שלם עם הערעור של הפרקליט על פסק הדין".
השר אברהם עופר הוסיף לעקוץ: "סוף־סוף תחגוג בר מצווה במסגד אל־אקצה. יש די מקומות כדי לומר פרק תהילים".
עד כאן הדיון. מדוע הוגדר הפרוטוקול הממשלתי ההוא כסודי ביותר? אולי מכיוון שהשרים חששו מאוד שהמדיניות המתנגדת נחרצות לתפילת יהודים בהר הבית תיוודע ברבים ולא תיטיב עם תדמיתם. בשורה התחתונה, הערעור הוגש ואף התקבל באופן מסוים. מרידור, שייצג כאמור את שמונת הנאשמים, שחזר כאן לפני כמה שנים את הכרעת שופטת המחוזי מרים בן־פורת, לעתיד שופטת בג"ץ ומבקרת המדינה: "פסק הדין שלה הכריע שלא כדעתנו, שהנערים ביצעו עבירות בעצם התפילה במקום, אבל הזיכוי נשאר בתוקפו בטענה שאין סמכות לבית המשפט בהר הבית, בהסתמך על 'דבר המלך במועצה' משנת 1924 שקבע שבנושאים שנוגעים למקומות הקדושים לא ידון בית משפט בפלשתינה".
"המדינה ערערה גם על זה, ובצדק", המשיך אז מרידור. "זו הייתה פסיקה בלתי אפשרית. אני ערערתי על הקביעה המהותית שבוצעה כאן עבירה. בהיעדר יכולת להכריע, התיק העלה אבק בבית המשפט העליון".
כשהשופט שמגר מונה לנשיא בית המשפט העליון ב־1983 הוא קרא למרידור ולדורית ביניש, נציגת המדינה, כדי להגיע לפשרה: הזיכוי יישאר על מכונו, אבל לא ייקבע עיקרון מחייב שבית המשפט אינו רשאי לדון בהר הבית.
אגב, באותו התיק בארכיון המדינה שפורסם לאחרונה מצויה גם התכתבות פנים־ממשלתית מקיץ 77', שנה וחצי אחר כך. אלו היו ימיה הראשונים של ממשלת בגין והציפיות בקרב קהל אוהדיה אחרי המהפך הרקיעו שחקים. מכתב המסווג כ"שמור" ששוגר בארבעה העתקים בלבד מבהיר אז היטב שהמדיניות האוסרת תפילות בהר הבית תוסיף להישמר גם תחת ממשלת הימין הטרייה, תוך הבטחות מעורפלות שנועדו להרגיע גורמי שטח תובעניים, לדון בהמשך בנושא באופן מעמיק יותר ולאכוף "בינתיים" את איסור התפילה באופן רגיש מעט יותר. הנה הדברים:
ירושלים כ"ו בתמוז תשל"ז, 12.7.1977
שמור – עותק מס' 4 מתוך 4
אל: ראש הממשלה, שר הפנים
הנני מתכבד להביא לתשומת ליבכם החלטה של ועדת השרים לענייני ביטחון מישיבתה ביום כ"ד בתמוז תשל"ז (10.7.1977):
תפילות של יהודים בשטח הר הבית בתשעה באב
מחליטים:
א. נשארות בתוקפן ההוראות הקיימות בנושא תפילות של יהודים בשטח הר הבית עד אשר הממשלה ו/או הכנסת יחליטו לשנותן.
ב. לאחר שובו של ראש הממשלה מארצות הברית יקוים דיון כולל בנושא או בוועדת השרים לענייני ביטחון או במליאת הממשלה, וזאת לאחר התייעצות בנושא עם הרבנים הראשיים.
ג. תימצאנה דרכים לפנות לציבור ולאישים המעוניינים בדבר בבקשה להימנע מנסיונות לבצע תפילות בהר הבית בתשעה באב.
ד. לקראת תשעה באב תגביר המשטרה את כוחותיה במקום כדי למנוע הסתננות להר הבית או ניסיונות אחרים לבצע תפילות. לצורך זה יהיה הכוח המשטרתי מורכב משוטרים יהודים ואלה יצטוו לעשות מאמץ מרבי לפעול בדרכי שכנוע ולמנוע התנגשות אלימה בין שוטרים לבין אזרחים.
ה. נציגי הממשלה בכנסת יתמכו בהכרה בדחיפותה של הצעה לסדר היום של הכנסת בנושא זה, אם תוגש, ושר הפנים ישיב על ההצעה בהתאם להחלטות דלעיל.
בברכה,
גרשון אבנר
(מזכיר הממשלה. א"ס)
בגין כבר שב מזמן מארה"ב, כידוע, אבל דיון כולל בנושא לא התקיים. על כל פנים לא התרחש כל שינוי משמעותי בשטח. שמונה ראשי ממשלות שהתחלפו מאז 1977 ועד 2022 לא שינו כהוא זה את המדיניות הישראלית בהר. תפילת יהודים בו עדיין אסורה.
