הצבר שביקש את אֶחָיו: מוראות השואה המשתקפות בכתיבתו של חיים גורי

ב־27 במאי 1962 התקיים בבית סוקולוב בתל־אביב ערב לרגל הופעת ספרו של חיים גורי "מול תא הזכוכית", בו קובצו רשימותיו שבהן סיקר את משפט אייכמן עבור העיתון "למרחב". בדברים שנשא גורי באותו ערב, ואשר צוטטו למחרת בעיתון "דבר", הוא תיאר כיצד במהלך המשפט עמד על הצורך "להשתחרר מהתסביך הישראלי כלפי השואה. נוצר הרושם כאילו הקורבנות חייבים הסבר על חוסר הניסיון להתקומם או להימלט. העדויות במהלך המשפט הוכיחו שכל אדם בן תמותה פועל בתנאים אלה בצורה דומה. תופעה זו נסתמנה כאשר הושמדו אנשי העילית של העם הפולני במחנה ריכוז בתוך ארצם, או כאשר נורו שבויים רוסיים ללא יכולת התנגדות. מבחינה זו, אין מקום לדעתם של תלמידי גימנסיות בישראל שאינם יכולים להזדהות עם 'הליכה סיטונית למוות', או הפרדה בין שואה לגבורה בשמו של יום הזיכרון".

דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר הם באים מפי מי שחייו שזורים באופן הדוק עם חייה של המדינה והישראליות – יליד תל־אביב, בוגר בית ספר חקלאי, מלוחמי הפלמ"ח, ומי שכמה משיריו הפכו למזוהים באופן מובהק עם מלחמת העצמאות ותקומתה של המדינה, שירים כגון "שיר הרעות", "הנה מוטלות גופותינו", "באב אל וואד" ועוד.

חיים גורי מת לפני ארבע שנים, בט"ו בשבט תשע"ח, 31 בינואר 2018. לרגל סמיכות התאריכים ליום השואה הבינלאומי, החל ב־27 בינואר, אני מבקש להדגיש ממד משמעותי ביותר בחייו: ההשפעה העצומה שהייתה לפגישותיו עם ניצולי השואה על עולמו וכתיבתו.

משפט אייכמן, שאותו כאמור סיקר גורי, שינה לדעת חלק מההיסטוריונים את יחסה של החברה הישראלית לשואה, כדבריה של פרופ' אניטה שפירא: "משהו בסימביוזה שבין העדים והקהל הפך את סיפור השואה לראשונה לנגיש, אנושי, מזוהה עם חיי אדם, משהו שקרה לשכן שלנו". וכן: "משפט אייכמן החל את המסע הארוך והנפתל של הישראליות בחזרה אל העם היהודי".

המשפט התקיים בשנת 1961, אבל השפעת השואה על גורי החלה שנים רבות קודם לכן. בשנת 2000 הוציא לאור מוסד ביאליק שני כרכים תחת השם "חותם הזיכרון – תחנות בעבודה עיתונאית, 1950־2000". מדובר במהדורה מחודשת לספריו של גורי משנות החמישים והשישים – "עד עלות השחר", "דפים ירושלמיים" ו"מול תא הזכוכית". באחד העמודים הפנימיים של הספר הראשון כתב גורי את דברי ההקדשה הבאים: "לחניכַי, לצעירות ולצעירים, ניצולי ההשמדה בהונגריה ובצ'כוסלובקיה, שאותם הדרכתי ואימנתי באותה פגישה לא נשכחת ששינתה את חיי". בחירתו של גורי להקדיש דווקא לניצולי השואה את הכרך המכיל סקירה עיתונאית הנוגעת ברובה לענייני המדינה שבדרך – אינה מקרית.

במבוא לפרק ששמו "אל האח הלא ידוע", שנוסף לספר במהדורת שנת 2000, מתאר גורי את שליחותו להונגריה ב־1947 כאיש הפלמ"ח במשלחת ההגנה לאירופה. וכך תיאר את "המשימה":

הוטל עלינו לפעול בקרב היהודים ששרדו מההשמדה, מהלמאנש עד פולין ומהים הבלטי עד חופי הים התיכון… חובתנו לפעול בקרב תנועות הנוער הציוניות, לעשות את "שארית הפליטה", כך כינו את היהודים האלה, למחנה מאורגן בדרכו לארץ ישראל (חותם זיכרון, עמוד 19).

בנוסעו ברכבת ברחבי אירופה, חש גורי בעוצמה את הפער בין היש והאין, מה שהיה ומה שנכחד:

ואתה ברכבת הזאת, הזרה. היא נעצרת בתחנות שלאורך הדרך, מורידה ומעלה את השונה שבדומה, איכרים במגפיים, כפריות כבדות שמלה, עוטות שביסים, מהן כבדות ידיים מיובלות, ומהן עלמות העומדות בפריחתן. ומבטך מתמגנט אל היופי הזר והבהיר הזה שאין בו מתוגתן האפלה והסודית של היהודיות. ואתה משער בלבך שפעם, לפני השריפה הגדולה, מילאו יהודים רבים את הקרונות האלה, יהודי הכפרים וערי השדה בשונותם האחרת כל כך. ודי. חדלו. אינם. ברכבות כאלה, בקרונות המשא, הם הובלו בדרך החד־סטרית מזרחה. ואתה כאן ככלות הכול, בלעדיהם. ואתה ממשיך ונוסע (עמ' 22).

בהמשך הוא מתאר אירוע אזכרה ליהודי הונגריה, שנערך בבית הכנסת בבודפשט ואשר השפיע עליו עמוקות:

האולם מלא עד אפס מקום. אחד הרבנים הידועים סופד לקורבנות. הוא דובר הונגרית. חברי היושב לידי מתרגם לי את עיקרי הדברים. שתיקה כבדה באולם. אחר כך, כדרך דרשנים יהודים בגולה, הוא משבץ בדבריו משפט עברי. הוא אומר בקול חנוק "את אחי אנוכי מבקש". מילותיו של יוסף המחפש את אחיו בעמק דותן. סביבי עולה הבכי. גם עיני מצטעפות. אולי אז, בפעם הראשונה בחיי, אני שואל את עצמי ברצינות: מי אתה? מה אתה עושה כאן? מי הם האנשים האלה בחייך? עוד פרק בפגישה הממושכת ההיא ששינתה את חיי.

"אז ידע כי שייך הוא למוכים"

לאחר חזרתו לארץ נטל גורי חלק במלחמת העצמאות, כאשר בכתיבתו באותן שנים מוזכרת מעת לעת אותה פגישה עם הניצולים באירופה (כפי שהראה פרופ' דן לאור במאמרו ב"הארץ", 14 במאי 2021). אם כי לפחות מבחינה תודעתית, הזיהוי של גורי באותן שנים קשור באופן מובהק לענייני מלחמת השחרור והמדינה שבדרך.

יתרה מזו, בשירו המפורסם "מן הדליקה ההיא", שמוקרא עד היום בטקסי יום השואה, מנציח גורי את התפיסה הרווחת באותן שנים ביחס להפרדה בין "השואה", הממחישה את הפסיביות, ל"גבורה" שבמעשה המרד, ואף ההבנה כי המלחמה על המדינה היא המשך של אותן מרידות:

נָקַמְנוּ אֶת מוֹתְכֶם הַמַּר וְהַבּוֹדֵד בְּאֶגְרוֹפֵנוּ / שֶׁכָּבֵד הִנּוֹ וְחַם הוּא. לַגֵּטוֹ הַשָּׂרוּף הֵקַמְנוּ פֹּה גַּל עֵד / גַּל־עֵד־הַחַיִּים / אֲשֶׁר לָנֶצַח לֹא יִתַּמּוּ.

באופן אנקדוטלי, השיר התפרסם בעיתון "על המשמר" בתאריך 30 באפריל 1954 (כ"ז בניסן תשי"ד), כאשר באותו יום בדיוק התפרסם בעיתון "דבר" שירו של אלתרמן "יום הזיכרון – והמורדים", אשר הדגיש את הצורך בטשטוש ומחיקת הגבולות בין גבורת המורדים לאלה שלא מרדו.

נחזור למשפט אייכמן. כבר באחד מטוריו הראשונים (23 באפריל 1961), כתב גורי דברים הממחישים את הבנתו העמוקה בנוגע לגודל הרגע ולהשפעה העצומה שתהיה לו עליו באופן אישי:

לא ידעתי מראש כי המשפט הזה מסוגל להשתלט עלי כל כך, לקשור אותי אליו, עד כי מרגיש אני לא פעם כי עיסוקי האחרים הם בבחינת חופשה גנובה שנטלתי לי. בקרוב יבואו העדים. מה נעשה בבוא העדים?

בטור נוסף, מ־2 במאי 1961, מתייחס גורי לעדותו של צבי פחטר:

צבי פחטר מספר על הצעדה מרובישוב לחלם ב־2 בדצמבר 1939. היהודי הזה, הקשיש, מספר על האודיסיאה שלו, שבה משתתפים כרבבה. אבל הוא זוכר שמות ותאריכים, ומשום שהוא זוכר שמות ותאריכים הוא עוקר את סיפורו מהלילה והערפל האגדי הנסוך על הימים ההם, ומעניק, נעזר בידיו, את הכבוד האחרון לאנשים שלא חזרו מהצעדה ההיא. הוא מעביר אותנו מתחום הסטטיסטיקה אל תחום השמות. כאן מתחילים מחדש החיים. בכך הוא מורד מרד נואש ומופלא בגרמנים שהפכו שמות למספרים.

שוב מדגיש גורי את המשמעות של המפגש האישי עם העדים והעדויות. לא מדובר עוד במספרים גדולים ובלתי נתפסים, בתהליכים ובמסמכים, אלא באנשים פרטיים – כל אחד עם סיפורו, משפחתו, עיירתו וכאבו האישי.

את הזיקה בין אותו מסע לאירופה ובין משפט אייכמן, ניתן לראות בעוד כמה צמתים בחייו של גורי. בספטמבר 1969 התפרסמה בעיתון מעריב סקירה תחת הכותרת "חיים גורי – ראשי פרקים לביוגרפיה", ובה מובאים באופן כרונולוגי נקודות ציון מרכזיות בחייו עד לאותה עת. בין השאר נכתב:

הוא היה בן 24 כאשר יצא לאירופה, כאיש פלמ"ח, בשליחות ההגנה אל היהודים אשר נותרו בחיים, להגן עליהם מפני עוללות הפוגרומים, לארגנם לעלייה בלתי חוקית לארץ ישראל, להבריחם גבולות, לעשותם לוחמים. בבואו עבר בבתי העלמין העצומים והכיר את עמו לאחר מותו, פסע בעקבות אחיו הלא ידועים, ראה את העיים והאפר, פגש את המקועקעים… שם ראה לראשונה מה קרה אבל רק אחר כך, עם חלוף השנים, הבין את שראו עיניו וחלה את החולי שאין לו מרפה.

בהמשך מתוארת שוב אותה אזכרה שבה נכח גורי בבודפשט ואת קריאתו של הרב, "את אחי אנוכי מבקש":

אז ידע כי שייך הוא גם למוכים ולדווים ולמושפלים ולעניים מכל, אלה אשר אבד להם כל שהיה להם זולת חייהם, עדה יתומה ודומעת, אלה שאיש לא רצה בהם זולת מבקשי נפשם.

הנה כי כן, לפנינו הסימביוזה שעבר גורי מאז אותה פגישה באירופה, דרך משפט אייכמן והאופן שבו "השתלט" המשפט על חייו, ועד להבנה כי הוא, הצבר, הלוחם, "שייך למוכים, לדווים ולמושפלים".

חותם זה ניכר בגורי גם בשנותיו האחרונות. בשנת 2016, כמה חודשים לאחר פטירתו של אלי ויזל, התקיים במרכז למורשת היהדות באוניברסיטת תל־אביב ערב לזכרו. גורי היה אחד הדוברים (ההרצאה זמינה לצפייה ביוטיוב). בדבריו חזר גורי לאותה פגישה באירופה, ושוב אותן מילים בדיוק – "הפגישה ששינתה את חיי", והקריאה "את אחי אנוכי מבקש". באומרו משפט זה גורי נראה כדומע ומעיד על עצמו: "וזו הייתה טלטלה כזו בחיי, שאולי בגלל הפגישה הזו קיבלתי על עצמי להיות העיתונאי של 'למרחב' במשפט אייכמן. מהיום הראשון עד היום האחרון".

התנגד מי ששרד

בשנים שלאחר משפט אייכמן המשיך גורי לעסוק באופן עקבי בשואה – הן בכתיבה (ובכלל זה תרגום ספרו של אלי ויזל "הלילה" מצרפתית) והן באופנים נוספים. אחת מיצירותיו המשמעותיות הייתה טרילוגיית סרטים שעסקה בשואה באופנים שונים: "המכה ה־81" (1974) – העוקב אחר עליית היטלר והנאצים לשלטון, רדיפת היהודים והשמדתם בשואה; "הים האחרון" (1979) – על שחרור המחנות ומסעם של שורדי השואה אל ארץ ישראל; ו"פני המרד" (1985) – העוסק בהתנגדות היהודית באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה ומנתץ את מיתוס ההליכה כצאן לטבח. בתוכנייה שפורסמה בהקרנת הבכורה של הסרט האחרון, כתב גורי:

התנגד מי שהביא כיכר לחם. התנגד מי שלימד בחשאי. התנגד מי שכתב והפיץ עלון מחתרת שהזהיר וקרע אשליות. התנגד מי שהגניב ספרי תורה. התנגד מי שכתב את הקורות וטמן בחול. התנגד מי שהושיט עזרה… התנגד מי ששרד. התנגד מי שמרד בגטאות בין קירות נופלים, במרד הנואש ביותר שידע האדם המורד מעודו.

כאן באה לידי ביטוי אמירה נוספת של גורי. לא רק ההזדהות עם "האח הלא ידוע", אלא גם כריכה בנשימה אחת, תחת מושג ההתנגדות, פעולות כמו כתיבה, לימוד והגנבת ספרי תורה, לצד המרידה בגטאות. אולי האמירה המשמעותית ביותר היא "התנגד מי ששרד".

באחרית דבר לספרו "מול תא הזכוכית" כתב גורי דברים המבטאים אולי את אחד המסרים שהיה רוצה להנציח:

עיתים נתפסות הקורות ההן כדברי מיתולוגיה: מלחמת המפלצות בבני האדם לעיני האלוהים. לו ניתן היה להאמין בכך. הכל, כידוע, התרחש בתוך משפחת האדם. העולם הזה ישוב אל הסיפור הזה וייעצר מולו. האנושות תמשיך לשאת בתוכה את זכר חדרי הגזים. מבלי להכניע אותו. שנות הארבעים יהיו קו פרשת הזמן, שבין העידנים. יש לזכור כי כל השייך לכאורה לתחום הלא־ייאמן, שייך למעשה לתחום האפשרי.

בדברים אלה מדגיש גורי כי המעשים נעשו על ידי בני אדם לבני אדם אחרים. אחרי השואה, לא ניתן עוד להגיד "לא ייתכן". הוא מסיים באמירה שיש בה תקווה ואופטימיות בכך שסופו של הטוב לצאת לאור:

ככלות הכל נותרת התקווה היפה, כי לא לעולם שקר, כי אנשים ימשיכו להיאבק על זכותם להיות מכובדים ובעלי ערך, ויוסיפו להאמין בקשת המופיעה עם תום המבול.  

אודי מלר לומד ספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן ועוסק במחקר השואה