ראשון־לציון, מתחם חצי חינם, יום שלישי, 18:00
מילה לפתיחה: בשנות התשעים, האסוציאציה הראשונה לראשון־לציון הייתה קניונים. אחרי שני עשורים, עדיין אפשר למצוא את ראשל"צ בראש טבלת הערים שיחס מרכזי הקניות לתושבים בהן הוא הגבוה ביותר. ראשון הפכה לעיר ענק המייצגת את הבורגנות הישראלית הממוצעת, ולא תמצאו בה כמעט הפגנות או עימותים אידיאולוגיים. באופן כללי תושביה אינם מזוהים עם משהו מעבר לעבודה ולפנאי. דווקא לכן היה מעניין להגיע אל מתחם קניות בעיר בשבוע שנחשפה פרשייה שהרעידה את הקרקע לא רק בקרב חובבי העימותים והקרבות ברשת. השילוב בין פרשת NSO לעייפות מהמגפה הביאו לתחושה של חוסר אונים; אם היא מורגשת היטב גם בעיר כזו, מישהו למעלה צריך לדאוג.
יהודית מילבר, 69, ראשון־לציון
על המפה: אני פנסיונרית של משרד החינוך, הייתי גננת, וקצת נמאס לי מהקורונה.
המצפן: אני לא חושבת שהממשלה הזאת שונה כל כך מהקודמת בעניין הקורונה. אני שייכת לציבור הציוני־דתי ומצביעה לימינה וממש לא מאוכזבת. מקללים את בנט ופוגעים בו, אבל מה הוא כבר עשה? אני לא יודעת למי אצביע בפעם הבאה, אבל אני חושבת שהוא אדם חכם, ולא הייתה לו ברירה אחרת אלא להקים את הממשלה הזאת.
איילת שקד היא שותפה נהדרת. שמעתי וקראתי את הראיונות שלהם והאמת שהתעודדתי, וגם חשוב להראות לביבי שאפשר בלעדיו. ביביסטים כועסים על כולם, אבל אין להם הצעה אחרת, רק לכעוס. יש לנו קבוצה בוואטסאפ שכשאומרים שם מילה רעה על ביבי, קופצים עלינו שזה לשון הרע, אבל על בנט יכולים להגיד "נוכל" חופשי. הם נעולים. יש קרע עצום בציונות הדתית.
מוקד 100: הסיפור של המשטרה קשה. יש לי בן שהיה פעם קצין חקירות ועשה דברים גדולים שם, אבל עזב לעולם הכלכלי. המשטרה התחילה להריח לא טוב כבר אז, עם ראש יאח"ה תת־ניצב אפרים ברכה והכול.
אני מאוכזבת, אבל לא רק ממה שקרה עכשיו. התחושה היא שהרמה שם לא גבוהה מספיק והאמון נפגע. אפילו מסכות לא ממש הצליחו לאכוף, וזה בדיוק בגלל הדברים האלו. יש שם גם אנשים מעולים, אבל יש כאלו שמביישים. אני מתפללת שיהיה בסדר עם הכול ושהשם יעזור.
דוד יפרח, 45, ראשון־לציון
על המפה: רק תגיד מתי זה מתפרסם ואני הולך לקנות את העיתון.
המצפן: אני אוהב לראות ערוץ 14, עכשיו הוא יותר ימין וזה מדבר אליי. זאת המדינה שלי, אני מצביע ליכוד ותמיד הצבעתי ליכוד. הממשלה הזאת גרועה מאוד, הכול קשה פה והאווירה לא טובה ולא נעימה. חשבתי שאחרי שתקום הממשלה ניתן צ'אנס ויהיה יותר טוב, אבל התחושה היא שיותר גרוע. אני ספּר ויכול להגיד שהעסק נפגע.
מוקד 100: ממה שאני שומע בחדשות זה גרוע מאוד, ממש דיקטטורה. קורים פה דברים שקורים במדינות כמו קוריאה. יש אי אמון מוחלט במשטרה. אני אומר לעצמי, אם יש לי בעיה למה שאתקשר, גם ככה לא יטפלו בזה. הנה שמעת על הבחורה ההיא שהתקשרה עם בעיות נפשיות ומאיימת להתאבד ולא מטפלים בה. הדברים האלה מחלחלים לכולם.
לא יודע למה זה קורה, אם זה תקציב או שחיקה. פרצו לי לעסק לפני שנתיים, התלבטתי מה לעשות וקראתי לשוטר רק בשביל הפרוטוקול. מי ילך לתפוס את הפורצים? לצערי הרב אני לא חושב שמשהו ישתנה. זה מפחיד שאין לך ביטחון. לפני הרבה שנים המשטרה הייתה המשטרה, היית מרגיש את העוצמה. היום זה לא קיים.
אדו צ'קול, 40, בת־ים
על המפה: אני לא יודע אם אני הבן אדם לשאול אותו את השאלות האלה. לא כדאי לך.
המצפן: שונא פוליטיקאים. כולם שקרנים ואני לא מאמין לאף מילה שלהם. אתה מאמין? אני הולך לבחור בתקווה קטנה שאולי אצליח להשפיע, וגם זאת בערך הזכות היחידה שנשארה לי. אני שמאל, בוחר מרצ בדרך כלל, אבל גם מהם אני לא מבסוט. אני בוחר בהם רק בגלל המצע שכביכול מייצג את השכבות החלשות, אבל הם לא באמת עושים משהו.
מוקד 100: אתה רוצה שאגיד לך באמת מה אני חושב על המשטרה? זה ארגון שצריך לפרק, אם באמת רוצים לבנות משהו שיגן על העם והאזרחים. לא רק להביא מי שהיו במג"ב ולהגיד להם "יאללה, התקבלתם". צריך ללמוד יחסי אנוש, לא ישר להפעיל כוח.
הנה, לי פתחו תיק על זה שישבתי עם חבר בצפון, נפלו עלינו בלי כלום ולקחו אותנו לחקירה על עישון סמים. אחר כך סגרו את התיק. ראו שני שחורים ועצרו אותם. לא מפתיע אותי כלום, לא מאמין במשטרת ישראל. רק לבנות מחדש ינטרל את מי שרקוב שם.
טלי וקובי כהן, 45, ראשון־לציון
על המפה: קובי: אני די־ג'יי בחתונות, באתי ממוזיקה אלקטרונית וניו־וויב, אבל עכשיו אין ברירה, עומר אדם. אשתי רוצה לזרוק לי תקליטים, דבר איתה.
המצפן: טלי: הצבעתי ביבי. אני מודה שבהתחלה התכחשתי, אבל עכשיו אני שמחה להיות ביביסטית. הפסקנו לראות חדשות, בקטע נפשי. נמאס. גם ככה מה שיהיה יהיה, אז עדיף לתת לזה לחלוף מעלינו.
קובי: הצבעתי לביבי והייתי שמח שיחזור. כשמדברים על גנבות ועל קומבינות, אתה רואה שכולם עובדים ככה. המערכת לא יודעת לנהל את המצב, ומה שקורה עכשיו זה שהאזרחים מנהלים את עצמם. אין אמון, וזה אסון גדול. אני נפגש במקצוע עם מגזר שנפגע בטירוף בגל הזה. אירועים שפעם היו בהם 300 מוזמנים, היום אתה רואה שם אולי מאה, והחתן והכלה מבואסים. ומבחינת הממשלה וליברמן, כאילו הכול בסדר.
מוקד 100: קובי: שלחתי את הילדה שלי למג"ב. להגיד לך שאני שמח? לא בטוח. זאת המדינה שלנו. ההורים שלנו נלחמו, הסבים שלנו נלחמו. עצוב מה שקורה במשטרה ובכלל.
מעקב אחר אנשים? פרטיות? אתה כבר לא יודע כלום. הכול מתערער, ועוד בגוף שאמור לתת לך ביטחון בחיים. אחוז גדול שלא מוצא את הביטחון יפנה לתרופות וסמים, וזה מעגל שרק הולך ומתרחב. דור צעיר שאמור להתגייס, המוטיבציה שלו בתחתית.
בראל שמואלי ז"ל היה חבר טוב של הבן שלי, וישב ושכנע את הבת לתרום למדינה וללכת לקרבי. אנחנו אנשי מערכת, כן בעד להאמין בגופים הגדולים. בגלל זה כיבינו את החדשות, עדיף לא לדעת ושלא ימלאו אותנו בשנאה.
"זה לא אמור להיות ככה. תן לי לשמח אנשים, יש לי שלושה ילדים שאני נלחם בשיניים לפרנס אותם. יש לי בן עם נכות שאני נלחם לקבל הכרה בשבילו. הכול קשה. אני גם גולש, וכל הזמן אני אומר שאנחנו על גל לא שטוח, אלא כזה שמתנפץ עלינו.
