אחרי כמה ימים של מהומות והפרות סדר בשכונת שמעון הצדיק, בלילה שבין שני לשלישי נשמר ברחבי השכונה שקט שברירי ומתוח. מחסומים מקיפים את הכניסות לשכונה, ומאות שוטרים מפטרלים בצירים המובילים אליה ובמוקדים רבים בתוכה.
צעירים תושבי השכונות הסמוכות, רובם בעלי חזות חרדית, שמסתובבים בכביש הראשי, שדרות חיים בר־לב, ומנסים להעיף מבט סקרני אל תוך השכונה – מתבקשים שוב ושוב על ידי הכוחות להתרחק מהמקום. אף אדם שאינו תושב השכונה אינו מורשה להיכנס בשעריה בשעות הלילה. גם בתוך השכונה, כל פנייה בימים אלה דורשת את אישורם. מי שמבקש להיכנס לרחוב או לסמטה מסוימים נשאל לאן מועדות פניו, אם הוא גר במקום או שברשותו אישור עיתונאי להיכנס. בהתאם לתשובות הם מאפשרים מעבר, או מורים לאיש לחזור על עקבותיו.
השקט מופר לעיתים בהתפוצצות רימוני הלם שנועדו להרתיע, או במרוצת השוטרים הדולקים אחר מישהו שמנסה בכל זאת להיכנס. במקרים אחרים נעצרים צעירים ערבים לאחר שיידו אבנים על שוטרים, ניסו להצית רכב של יהודי או להיכנס לאזור שהוגדר כאסור למעבר.
בתחילת הלילה התושבים הערבים מכונסים בחבורות בפינות הרחוב. מדליקים מדורה, יושבים סביבה ומשמיעים מוזיקה מטלפון נייד. חלקם משוחחים עם כתבים מכלי תקשורת ערביים, כפי שניתן להבחין על פי הלבוש של הכתבת או הסמליל שעל המיקרופון. כמה מפגינים מארגוני שמאל מלווים את העיתונאים הזרים.
מאחד הבתים בוקעים צלילים חריגים בנוף הערבי, המאפיין את מרבית השכונה. ערב פורים קטן, ומהבית נשמע הניגון "להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא ייכלמו", מתוך הפיוט המפורסם לפורים "שושנת יעקב". זהו ביתה של משפחת יושובייב, אחד ממוקדי המהומות שפרצו בסוף השבוע האחרון.
טל יושובייב, אשתו וילדיו הגיעו לבית ברחוב קונדר לפני כשנתיים. דירת הקרקע מוקפת דשא סינתטי, וסביבו גדר פח. בעשרת החודשים האחרונים, עם עליית המתח הביטחוני, החלו שכניה של משפחת יושובייב לראות בה יעד לפעילות טרור. מאז חודש מאי האחרון הוצתה מכוניתם תשע פעמים, וביתם הותקף בבקבוקי תבערה ארבע פעמים. בליל השבת האחרונה הושלכו לעבר הבית ארבעה בקבוקי תבערה. המשפחה לא שהתה במקום וניצלה מן האש. חדר הילדים עלה בלהבות, והתקרה קרסה גם אל תוך עריסת התינוק.
אלקנה, תושב השכונה: "מה שקרה עם הצתת הבית של טל זה כי החוק הישראלי לא מתקיים פה, אין משילות. רשויות האכיפה מזניחות את מזרח ירושלים"
הצתת הבית היא שיא של שורת אירועי טרור שחווים היהודים בשכונה. לאחר שיושובייב קבל על כך שהוא אינו מקבל מענה ראוי מהמשטרה מול האיומים, התייצב במגרש הסמוך ביום ראשון בבוקר יו"ר מפלגת עוצמה יהודית, ועימו שולחן מתקפל, סככה ושלט: "הלשכה הפרלמנטרית של ח"כ איתמר בן גביר". הודעתו של בן־גביר על הקמת הלשכה המאולתרת, צעד שהוא כבר ביצע בעבר, גררה גל תגובות במערכת הפוליטית וגינויים משמאל. שר החוץ יאיר לפיד אמר כי בן־גביר לא באמת דואג ליהודים, אלא מנסה לחולל פרובוקציות ולהבעיר את השטח.
בעקבות הנזק שנגרם לבית, יצאה ממנו השבוע משפחת יושובייב עד לתיקון הנזקים ושיפוץ הדירה. 15 נערים התנדבו לשהות במקום בשעות הלילה ולשמור עליו ועל לשכת בן־גביר הסמוכה. ביום ראשון בערב הגיע המתח לשיא. חברי הכנסת אחמד טיבי, אוסאמה סעדי ועופר כסיף מהרשימה המשותפת הגיעו לשכונה ונקלעו לעימות מילולי עם פעילים רבים שליוו את בן־גביר. ניסיון של המשטרה לפנות את לשכתו של בן־גביר ולפרק את הציוד נענה בהכרזה מצידו כי הוא יישאר במקום גם לאורך הלילה ולא ישוב לביתו. אלא שסמוך לחצות, במהלך ניסיון נוסף של המשטרה לפעול במקום, התגלע שוב עימות. בן־גביר התעלף ופונה לבית החולים הדסה. במשטרה טענו כי הוא תקף באלימות את השוטרים. בן־גביר מצידו הגיש תלונה למח"ש על תקיפה אלימה והפרת חסינותו הפרלמנטרית.
ביום שני עם רדת הערב, המשטרה חסמה כאמור את כל הכניסות לשכונה. בתוכה הורגש מתח, אבל כבר גם עייפות. בן־גביר ועוזריו עזבו את המקום והשאירו קומץ פעילים לשמור על הלשכה. השוטרים במקום הבינו שהלילה לא צפויים להם אירועים חריגים. מדי פעם נשמע פיצוץ רימון הלם בניסיון להרחיק מהמקום נערים סקרנים. במהלך הלילה דווח על ערבים שיידו אבנים לעבר הכוחות. שוטר אחד נפצע, שלושה חשודים נעצרו.
בבית משפחת יושובייב התקבצו המתנדבים, שהגיעו לשמור על המקום ולמנוע מהפורעים לנצל את היעדרות המשפחה מהבית החרוך להצתה נוספת. בלילה שבין ראשון לשני הגיעו שוטרים ופינו את יושבי הבית בכוח, ולטענת חלק מהנוכחים – באלימות וללא צו. אך בלילות הבאים כולם מעדיפים להימנע מעימותים: התושבים, הפעילים האורחים ונראה שגם הכוחות.
האווירה הצעירה והמאולתרת במקום מזכירה סוג של מחנה קיץ, אם כי הפעילים חדורים תחושת שליחות ואחריות. החשמל, שקרס בזמן השריפה, מושבת לחלוטין. גנרטור שהוצב במקום מאפשר להפעיל מנורות ועמדת הטענה לטלפונים ניידים. מישהו הביא מנגל לחימום מזון. על שולחן האבן בחצר הציורית הצטברו בקבוקי שתייה קרה, אריזות סלטים וכוסות קפה. בתוך הבית נפרסו מזרנים עבור מתנדבים שביקשו לחטוף תנומה קצרה.
מי שמנהל את האירוע הוא חברו של טל יושובייב, אורי שילה, תושב בית־אל שנרתם לסייע. "טל ביקש שנשמור על הנכס בזמן שהוא עם המשפחה שלו", הוא אומר. "צריך לדאוג שהחשמל יתוקן, שהתקרה תשופץ, צביעה, תיקונים. בינתיים אנחנו פה, שומרים שאף אחד לא ימשיך את מה שעשו בשבת, ונמשיך להיות פה ככל שיהיה צורך".
לדברי שילה, שהרבה לשהות כאן בשנים האחרונות, הלילה שבו ביקרתי במקום הוא אחד השקטים ביותר בשכונה מאז מבצע שומר החומות. "לפני שבן־גביר הגיע, מי שהיה מותקף פה היה צריך להתמודד לבד או לחכות שהמשטרה תבוא ובינתיים התוקפים היו בורחים. עכשיו המשטרה כאן, ממלאת את השכונה. עם הנוכחות הזו של בן־גביר ושל המתנדבים יש הרבה פחות אירועים חבלניים. יש כאלה שאומרים שההתעסקות סביב השכונה מבעירה את השטח, אבל בפועל הלילה עוד לא היה אף בקבוק תבערה. אין תקיפות, אין אלימות. אם אנחנו לא היינו באים לפה עם איתמר ועם כל החברים, הכוחות האלה לא היו מגיעים לכאן. כל עוד תשומת הלב הציבורית לא מופנית לאזור הזה, המשטרה תעדיף לא להתעסק איתו. מבחינתם עדיף שמדי פעם ייזרק בקבוק תבערה או יוצת רכב או בית, אבל הם לא יצטרכו להיות מעורבים".
רבים מהישראלים ששומעים על המתח בשכונה, מתקשים להבין את המהומה סביב כמה יחידות דיור בפאתי ירושלים. אבל בעיני שילה ויתר החברים כאן מדובר במאבק על ליבה של בירת ישראל. "אנחנו מטר מהעיר העתיקה", אומר שילה, "דקה הליכה מגבעת התחמושת, דקה הליכה מהמטה הארצי של המשטרה, ובמקום הזה אין משילות". חלק מהשוהים במקום הם נערים חרדים, תושבי שכונת בית ישראל הסמוכה או תלמידי ישיבות. גם הם רוצים להיות חלק מהנוכחות היהודית, לפחות לכמה שעות. אחד הנערים, שהצליח לשוב לבית למרות החסימות המשטרתיות, מביא עימו משלוח נוסף של מזון. "אנחנו כבר בני בית פה", הוא אומר, "מכירים את השכונה עם כל הסמטאות והכניסות הצדדיות".
בתקופה האחרונה מגיעים לשכונה בכל סוף שבוע פעילי ארגונים קיצוניים יחד עם חברי כנסת ממפלגות השמאל, ודורשים לעצור את פינויי התושבים הערבים מהבתים שהבעלות היהודית עליהם הוכחה. השכונה, שעד מלחמת העצמאות הייתה מאוכלסת כולה בתושבים יהודים, מקיפה את קברו של התנא שמעון הצדיק, שעל פי המשנה במסכת אבות היה "משיירי כנסת הגדולה".
כשבעים שנה לפני הקמת המדינה נקנתה הקרקע על ידי ועד העדה הספרדית בירושלים, וב־1890 החלו אנשי העדה לבנות בתי מגורים סמוך לקבר המקודש. בראשית המאה ה־20 רכשו אנשי היישוב היהודי קרקע נוספת, שכונתה "נחלת שמעון" והפכה גם היא לשכונת מגורים. בתקופת מלחמת השחרור החלו התושבים הערבים לפגוע בשכניהם. לאחר שכמה יהודים נרצחו, הורו הבריטים לתושבי השכונות היהודיות להימלט.
בשנת 2008 הקים אריה קינג, היום סגן ראש עיריית ירושלים, את הקרן לאדמות ישראל, כדי לאתר את בעליהם היהודים של אותם בתים וקרקעות שכיום מוחזקים בידי ערבים. יחד עם עמותות וארגונים נוספים הם מחפשים את בני המשפחות והיורשים, ופועלים להשבת הנכס לידיים יהודיות.
במוקד הסערה הנוכחית ניצב הדיון המשפטי על הבית שבו מתגוררת משפחת סאלם, מהמשפחות הוותיקות בשכונה. בשנות השמונים, יורשיהם של דיירי העבר היהודים קיבלו לידיהם את הנכס מהאפוטרופוס הכללי, והמשפחה הערבית המשיכה לגור בדירה ולשלם עליה דמי שכירות. בשנים האחרונות נרכש הבית על ידי אחת מעמותות הימין, ובדצמבר האחרון קיבלה המשפחה צו פינוי והונחתה לעזוב את ביתה עד סוף החודש, ולא – יבוצע פינוי בכפייה. מאז הפינוי מתמהמה, וארגוני השמאל מגיעים כאמור להפגין מדי שבוע לצד המשפחה. לדברי התושבים היהודים, אותן הפגנות הן שמפירות את יחסי השכנות הרגישים בין היהודים לערבים, מתסיסות את השטח ומשמשות השראה לאירועי הטרור בשכונה.
בצד השני של השכונה, קרוב יותר לקבר התנא שעל שמו היא קרויה, שוכנים מתחמים נוספים של מגורי יהודים. בסך הכול מדובר בכ־20 דירות המאוכלסות היום בידי יהודים, ועוד בתים רבים שמצויים בדיונים משפטיים. באחד המתחמים דרות בחצר משותפת שמונה משפחות, ובהן בני הזוג דביר ומוריה כהן וחמשת ילדיהם.
לפני כחודשיים נדקרה מוריה בגבה על ידי נערה ערבייה מהשכונה, בעת שלקחה את ילדיה למסגרות החינוך. השבוע, אגב, קבע בית המשפט כי הדוקרת תישאר במעצר עד תום ההליכים נגדה. ילדי משפחת כהן ישנו השבוע בחדר ההורים, שבו רימוני ההלם נשמעים בעוצמה פחותה, מה שמאפשר שינה רציפה בלי בכי וחרדות. "גם בשעות של השקט, אין נחת. תמיד מרגישים שמשהו עלול להתפוצץ", מתארת כהן. הילדים כבר לא צועדים ברגל למוסדות החינוך, אלא מוסעים ברכב על ידי הוריהם.
"עכשיו אנחנו מרגישים בטוחים יותר, עם כמויות השוטרים שיש בשכונה", מסכימה מוריה, "אם כי יש גם יותר ערבים שמסתובבים ברחובות. הנוכחות של השוטרים משמעותית כאן, אין ספק. כשנדקרתי הייתי לבד ברחוב עם הילדים, למרות שהיו מצלמות. מה שמרתיע זה הנוכחות האנושית. אולי לא צריך כמות כזו של לוחמים שמציפה את הרחובות, אבל אם אחרי הסבב הזה יישארו שוטרים בכמה עמדות וניידת שתסתובב בשכונה, זה כבר יהיה מאוד משמעותי ומרתיע. אני אוכל להצביע על שוטר ולומר לילדים 'הוא פה, שומר עלינו ודואג שהכול יהיה בסדר'. הפעם מוקד הסערה הוא באזור של יושובייב, ולכאורה זה מרגיע שזה לא כאן, אבל לא נעימה המחשבה שחברים שלנו בתוך זה".
כמה פעמים שאלו אתכם אם תרצו לעזוב את השכונה?
"את זה שואלים כל הזמן", היא צוחקת, "אבל כרגע אנחנו כאן. ירושלים שלנו, ארץ ישראל שלנו. אנחנו לא רואים צורך לעזוב, ומשתדלים לשדר את הביטחון הזה גם לילדים שלנו. אנחנו לא מתעלמים מהשאלות שיש סביב המגורים פה, אבל גם לא בקלות עוזבים את הבית".
בחזרה לרחוב קונדר. סביב לשכתו המאולתרת של בן־גביר עומדים עדיין שני נערים, תלמידי ישיבה תיכונית. בחסות דממת הלילה הם דנים ביניהם אם הם שומרים מפני התושבים הערבים או מפני המשטרה. אל בית משפחת יושובייב מגיע השכן, אלקנה, שמתגורר בדירת שותפים סמוכה. אלקנה מנצל את מגוריו במקום כדי להביא משלוח קניות עבור המתנדבים. בניגוד אליו, מי מהם שיוצא לא בהכרח יוכל להיכנס.
כדי להקל על העומס, אלקנה לוקח כמה מהמתנדבים לישון על מזרנים בדירתו. בניגוד לתושבים יהודים אחרים, הוא מטיל ספק בתועלת של הגברת הנוכחות המשטרתית באזור. את הדרך מבית משפחת יושובייב לדירתו הוא עושה דרך הסמטאות, מעדיף לחמוק מעמדות המשטרה, כדי שאורחיו לא יתבקשו לעזוב את השכונה.
מבחינת אלקנה, הוא אינו זקוק לאורחים מבחוץ שיבואו לשמור עליו. "אם ארגיש שאני זקוק לאבטחה ושאני לא מסוגל לתרום לביטחון יהודים שמבקרים פה – מבחינתי נכשלתי", הוא אומר. "אני עצמי מרגיש בטוח פה לגמרי".
בעיניו, שורשיה של המתיחות הנוכחית נעוצים זמן רב לאחור. "מה שקרה אצל טל זה כי החוק הישראלי לא באמת מתקיים פה, אין משילות. רשויות האכיפה מזניחות שנים את מזרח ירושלים ולא מבצעות פה אכיפה ומתן שירותים. סתם דוגמה, בשלג נפל פה עץ באמצע השכונה. אף אחד לא בא להזיז אותו, אנחנו התושבים עשינו פינוי בעצמנו. מישהו אחר החליט לחפור תעלה בכניסה לבתים כי רצה להעביר איזו תשתית. סתם כך בלי להודיע. כך שאני לא חושב שפתאום תבוא משטרה ויכבדו אותם. מה גם שכדי לשמור צריך 24/7, וכדי לפגוע מספיקה פשלה אחת".
ביום שני דווח שהמשטרה עצרה שני חשודים בהצתת בית משפחת יושובייב, ומעצרם הוארך בכשבוע. "בעיניי, המעצר של זורקי הבקת"בים הוא תוצאה של הנוכחות של איתמר, ועל זה יבורך", אומר אלקנה. "החשש שלי הוא מה תהיה ההשפעה לטווח הארוך של האירוע שמתחולל פה בימים האחרונים. יש בעיות משותפות, ובעיניי, לטובת ההתיישבות, כל עוד יש כאן ערבים ויהודים ביחד צריך לראות איך לקיים יחסי שכנות למרות הכול. וזה קיים פה", הוא מדגיש. "כשהייתי צריך להעביר כבל מעל בית של שכן, הוא הסכים. שכן פה נתקע כי מישהו חסם לו את היציאה מהחניה, והמשטרה לא באה – עזרתי לו . נכון שיש פה סיפורים של מאבק משפטי על הבתים. זה מתנהל בבית המשפט. לי אין איך לתרום בתחום. התפקיד שלי זה מגורים באופן קבוע ובטוח".
אלקנה הוא בעל ניסיון בתחום. בשמעון הצדיק הוא מתגורר זה כחצי שנה, אבל בשש השנים האחרונות הוא גר בשכונות מעורבות נוספות. "איפה שירושלים צריכה אותי, אני אגיע", הוא אומר. "אבל בשונה מנקודות התיישבות אחרות, אני לא רוצה להיות מוקף בשוטרים ובגדרות וללכת עם ליווי אישי. ריבונות זה לא כלוב ולא כלא. לצערי יש פה הרבה דברים שמפירים את הסדר. ארגוני השמאל שמגיעים לפה להפגין בימי שישי מתסיסים את האווירה ומחממים את הערבים. הם באים לשכנע את השכנים שאנחנו אויבים שלהם, למרות שמדובר באנשים שאין לנו איתם בעיות. כך נוצרת איבה. זה פוגע במרקם החיים המשותף פה".
מהמשטרה נמסר בתגובה: "משטרת ישראל פועלת ברחבי העיר ירושלים ובאזור שייח׳ ג׳ראח בכוחות מתוגברים לשמירה על שלום התושבים וביטחונם בכל ימי השנה. מעבר לפעילות יזומה, גלויה וסמויה, כל דיווח או תלונה על אלימות ופגיעה ברכוש מטופלים ונחקרים ביסודיות במטרה למצות את הדין עם המעורבים. השבוע נעצרו שני חשודים בהצתת הבית, רק לאחרונה נעצרו עוד שלושה חשודים בגין הצתת הרכב, והחקירות נמשכות".
