"לא פחות מנס": צוותי צה"ל שמסייעים לחולי קורונה מבוגרים

בלב שכונת מגורים פסטורלית ברחובות, בבוקר שקט יחסית, עוצר רכב צבאי וממנו יוצאים חייל וחיילת צעירים למראה עם ציוד רב. עובר אורח לא יפנה לעברם מבט. דקות ספורות לאחר מכן, השניים הופכים למרכז תשומת הלב. לבישת חליפות המיגון ופריסת הציוד הרב רגע לפני הכניסה לבניין, מזמנות סקרנים וכאלה שדורשים סלפי עם הצמד הממוגן. בעוד כמה רגעים ייכנסו לבניין מגורים, ידפקו על דלת, וימצאו מאחוריה אדם מבוגר שחולה בקורונה, ומחכה להם כמו לבשורה משמיים. למשך שעה וחצי יהיה הצמד הדבר הכי טוב שקרה לו באותו הבוקר. אם אפשר היה מעניק חיבוק חם ומודה, אבל המציאות לא מאפשרת קרבה והיא תבוא לידי ביטוי רק במילים. "מה שלומך?", תשאל האחות, "גברתי איך את מרגישה הבוקר?" יבקש לדעת הרופא. הם צעירים מאוד ועד לא מזמן היו חלק ממסדר החולים ביחידות צה"ל ברחבי הארץ. לפני שלושה שבועות קיבלו פקודה מהרמטכ"ל ומיד התייצבו. עזבו את האוהלים, את המרפאות ויצאו לשטח – לטפל בחולים מוגבלים בבית שלהם.

"הסיפור מתחיל מזה שמערכת הבריאות האזרחית בעומס קשה ואחרי שרשרת פניות מגיעה הנחיה מהדרג המדיני לשתף פעולה ולראות איך עוזרים", מספר אל"מ ד"ר ארז קרפ, מפקד משימת "יד ביד". "היו כל מיני מחשבות ופתרונות והבנו שצריך ללכת למשהו חדשני של אשפוזי בית. הקמנו מערך שמהווה חלופה לאשפוז בבית החולים. אנחנו מקבלים חולים ועל בסיס הצוותים הצבאיים, שולחים אליהם אחת ליום רופא ואחות שמגיעים למטופל ומגישים טיפול מלא, כולל תרופות. יש לנו מומחים בכל השירותים של קופות החולים ומוקד שמרכז את הקשר עם הקופות ויכול לקשר בין הצוותים השונים למה שקורה בשטח".

מהבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות עוברים הצוותים מבית לבית. לפעמים הם מגיעים פעמיים ביום לאותו בית – תלוי במצב החולה, לפעמים הם מכלים את זמנם לריק אבל יודעים שכל דלת שנפתחת היא פתח להצלת חיים והקלה משמעותית לאנשים שנדבקו בנגיף.

את הבוקר פתח הצוות בחולון. רגע לפני כניסת הצוות, המוקד מעדכן כי לא הצליח להשיג את החולה. החשש הראשוני "האם הכול בסדר", עובר לאחר תחקור קצר החושף כי החולה יצא מן הבית. אין זמן לכעוס ולבזבז אנרגיה, הטיפול עובר למשטרת ישראל והצוות עובר לחולה הבא.

"היא בת 80 וחולה באלצהיימר, מטופלת על ידי מטפלת סיעודית, בית מסודר, בת מעורבת ומצבה של האישה היה אתמול קשה וכעת המדדים נראים טוב", זו שורת התדרוך שעימה נכנסים לבית. "אנחנו משגרים את הצוות הצעיר והרופא הבכיר מאשר את הטיפול והמוקד זמין למטופלים אם עולות שאלות ובעיות. אנחנו יודעים לתת גיבוי גם כשנמצאים מרחוק", מחדד ד"ר קרפ.

מהחטיבה לרחובות העיר

סרן ד"ר איתי ניצן הוא רופא חטיבת מרום. ביומיום הוא עושה מסדרי חולים, מטפל במחלות עונתיות, ומספק שירותי רפואה לחיילים בסדיר ובקבע. לרוב המרשם העיקרי שהוא מספק הוא לכדורים נגד חום וכאבים וכעת הוא מוצא עצמו מתמודד עם חולים שלו היו מאושפזים בבתי החולים היו מקבלים מיטה במחלקת קורונה עם ציוד משוכלל ותנאים אופטימליים. בבית החולה זה לא דומה. "אנחנו מגיעים עם ציוד רפואי מלא, כולל תרופות, במטרה לעזור לחולים בסביבה המוכרת שלהם", הוא מסביר את עיקר המשימה. "אנחנו מסתובבים בצוותים ומחולקים מצפון ועד דרום ומגיעים לחולים שנמצאים באותו אזור. בממוצע אנחנו מגיעים לשלושה עד שישה חולים ביום. הרבה מהמטופלים הם מבוגרים שקשה לנייד אותם והם לא תמיד מודעים למצב בגלל הגיל שלהם. אנחנו מעדיפים לתת להם טיפול בסביבה שלהם עם המשפחה והמטפלים הסיעודיים שלהם".

לצידו של ד"ר ניצן מוצבת האחות הצבאית אופל טויטו. בימי שגרה היא אחות אחראית מרפאת קבע במרפ"א מרכז. היא אומנם עברה סטאז' במחלקות בבית חולים אבל דבר ממה שלמדה או חוותה עד היום אינו דומה למשימה שלה בצוות. "התפקיד שלי הוא לתת תמיכה ואמפתיה", היא מספרת. "הלכתי ללמוד את המקצוע הזה בדיוק בגלל הסיבה הזו. זו מחלה שאתה לא יודע מה מחכה לך בבית המטופל. אתה מוצא אנשים שמרגישים לא טוב והכניסה אליהם מיד משנה את מצבם. אתה רואה תגובה של 'הנה הם באו, הם כאן'. ואנחנו משדרים מיד 'אנחנו פה איתך, אתה או את לא לבד, מטפלים בך'".

"בנינו את הצוותים על טהרת הכוחות הסדירים ולא גייסנו אנשי רפואה במילואים, כי הם גם ככה עמוסים בבתי החולים", מסביר קרפ. "אנחנו מגיעים לבין 130-100 ביום. יש כאלו שאנחנו מגיעים אליהם שלושה ימים ויש כאלו שעד שבוע ברציפות. רופאי המשפחה בקופות החולים מעבירים אלינו שמות של חולים. בדרך כלל החולים מתקשרים לרופא או שהרופא מנטר חולים שלו שצריכים טיפול ומרגע זה אנחנו לוקחים על החולה אחריות".

מספר החולים קשה המאושפזים בבתי החולים שבר שיא בשבוע שעבר ועמד על 1,267. במקביל, מספר האשפוזים הביתיים שהתבצעו עוד לפני הקורונה, אותם מפעילים שתי חברות חיצוניות, עומד על כ-500 חולים. עם תחילת הפרויקט צה"ל לקח תחת חסותו את החולים האחרים, כ-500 חולים קשה סך הכול. ההערכות הן כי 70 אחוז מהם היו מגיעים לאשפוז במחלקות הקורונה. תנאי ראשוני לקיום אשפוז ביתי הוא הסכמת החולה והימצאות בן משפחה או מטפל לצד החולה.

אלטרנטיבה לבתי החולים

"הקונספט של אשפוזי בית חדש אצלנו אבל הוא קיים בעולם", מסביר ד"ר ארז קרפ. "עוד עשר שנים חלק גדול מהחולים יאושפזו בבית ולא בבתי החולים. יש יתרון עצום באשפוז ביתי, כמו מניעת הדבקות במחלות זיהומיות. הגיל הממוצע של המטופלים שלנו הוא 77. עצם זה שאתה מוציא אדם מהסביבה שלו ולוקח אותו לבית החולים כבר דרדרת את מצבו. הוא מבולבל, הוא חרד, הוא לא רואה את הגלגול של היממה. למבוגרים שרואים פלורסנט 24 שעות זה סיפור מאוד מורכב. אשפוז ביתי מאוד מסייע ומרגיע".

חיזוק לדבריו של מפקד המשימה מגיע מדורית, בתה של החולה אותה אנחנו מבקרים. דורית, שהציצה מהמרפסת הכריזה כי הדלת פתוחה. "בית חולים זה לא רק מקום עם חיידקים ואפשרות להידבק בזיהום. בסוף אמא שלי הייתה צריכה שם להיות לבד במחלקת קורונה", היא מספרת. "אמא שלי חולה באלצהיימר. עבורה כניסה למחלקה סגורה של חולי קורונה זה משהו שאני לא מסוגלת לתאר. היא כרגע נמצאת בסביבה המוכרת לה, עם אנשים שהיא מכירה, המטפלות שלה ואנחנו, המשפחה. פה היא מקבלת לא רק טיפול היא מקבלת חום ואהבה, היא לא לבד".

כמה זה מקל שמגיעים לפה צוותים רפואיים לטפל באמא?
"אין לי מילים לתאר עד כמה זה עוזר, הם באים לפה כל יום, צוות של רופא ואחות, הם מנטרים את כל המדדים שלה ונותנים טיפול על בסיס יומי. אתמול הם באו לפה, לקחו דם, וחזרו לתת תרופות. זה אשפוז שהוא כמו בבית החולים רק בסביבה יותר מוכרת. אנשים עם אלצהיימר, ברגע שמנתקים אותם מהסביבה המוכרת שלהם זו מכה בשבילם. זה שאמא שלי נמצאת בעוגן היחיד שיש לה בחיים – הבית, המשפחה, המטפלות – זה בעיניי לא פחות מנס".

האם המיזם הזה עובד ומשנה מציאות? בהחלט כן. צריך רק להביט על אמא של דורית. לאישה במצב רפואי כשלה, החולה בקורונה, יש לה סיכוי לא לחזור מבית החולים. במצבה, אשפוז לבד במחלקת קורונה עם צוות רפואי ממוגן, וללא כל יכולת לקבל חיבוק, ליטוף ואהבה מהווה מכה אנושה. "זו מכת מוות", אומרת דורית. "זה עובד, אתה רואה שזה עובד. יש מוקד שזמין 24/7 עם מענה מקצועי שגם נותן תשובות וגם נותן ביטחון. אתה רואה שגם הטיפול פה בבית הוא לא כמו במחלקה בבית חולים. מגיעים לפה רופאים צעירים שמיד מתחברים לבכירים וזה מקנה ביטחון. אתה מרגיש מטופל בצורה הטובה ביותר".

המגפה הצליחה להוציא משהו חיובי, לפניה לא היינו ככה יעילים, אני מעיר בזמן הטיפול. "אתה צודק", משיבה דורית. "פתאום התחום הדיגיטלי עובד. התחום של אשפוז ביתי מבחינתי זה הטופ. העובדה שמאפשרים אשפוז בית זה תוספת של שנים לחיים. לצערי בשגרה היא לא זכאית לאשפוז בית ואני לא מבינה למה. יש כזה דבר אבל הקריטריונים הם מאוד נוקשים, הם נותנים את האפשרות לאנשים שמרותקים למיטה. אמא שלי אומנם ניידת על כיסא גלגלים אבל בשביל להביא אותה לרופא צריך להזמין אמבולנס עם מעלון, והלוך וחזור, וזה סיפור מאוד מורכב עבורה, נפשית וגם כלכלית. אשפוז ביתי זה משהו שמאריך חיים".

"קיבלנו מטופלים במצב קשה שסירבו להגיע לבית החולים", מספר ד"ר קרפ. "הם לא הסכימו להתפנות בגלל הפחד ורצו להישאר עם המשפחה, בסביבה הבטוחה שלהם. במחלקת קורונה יש בין 40-30 חולים. אנחנו בעצם מאיישים בין 4-3 מחלקות קורונה מצפון ועד דרום. הכי צפוני היה בקצרין, והכי דרומי היה באילת. הגענו גם לכפרים ערביים. זה מקל מאוד".

בעודו לוקח דם מהמטופלת, מסביר ד"ר ניצן עד כמה הנוכחות בבית קריטית. "זה טיפול שלא נופל ממה שנותנים בבית חולים", הוא אומר. "כמובן שאם זה דורש מצב של סיוע נשימתי נפנה אותם לבית החולים. אנחנו מגיעים אליהם פעם ביום ואם צריך, אז גם יותר. יש מצבים שבהם נדרשת התייעצות עם רופא בכיר, שנעשית אחרי הטיפול בחולה. אנחנו מציגים לו את מצבו של החולה ואת ההחלטות הרפואיות שקיבלנו. גם בבית החולים רופא מתמחה מטפל בחולה ואז עולה לרופא בכיר ומדווח לו. בסוף, כל מטופל שאנחנו מבקרים, אנחנו צריכים להעריך את המצב. יש גם היבטים סוציאליים, למשל האם הבית מספק את הנדרש לטיפול ועד כמה המטופל מתאים לאשפוז ביתי".

"אין תחליף לטיפול האישי, למגע", מסבירה טויטו. "אתה מיד רואה על החולים שהם מרגישים בנוח לספר את התחושות שלהם. זה לא רק סיפור הקורונה שלהם זה גם הסיפור האישי. אני חושבת שזה שיש להם את האופציה לשאול אותנו מיד דברים שקשורים למצב זה מרגיע יותר. זה קיים גם בבית החולים אבל זה לא אותו הדבר. הם מקבלים טיפול שמותאם אליהם ספציפית, וזה שונה מטיפול באופן כללי במחלקה. אנחנו תמיד נתקלים בתגובות של חיבור לאתוס, צבא שנוגע באזרחים. זו תמונה שמתקבלת באהבה כי אנחנו שם בשבילם ברגע המשבר. זה מרגש והופך את החוויה לטובה".

"זה בדיוק החלק שמבליט את היתרון שלנו כצבא שמסייע לאוכלוסייה", מחזק קרפ. "הגענו למקומות שהצבא לא טבעי להם כמו בני ברק, מאה שערים וכפרים ערביים ומקבלים אותנו בזרועות פתוחות ויפה לראות את הקבלה והיכולת שלנו להראות פן נוסף של הצבא והמדינה".

שווה את המחיר?

יום במחיצתם של הרופאים המתניידים מוכיח שיש כאן מיצוי יעילות מלא. לצד זאת, עולה שאלת המחיר, ולא בהיבט הכלכלי. צה"ל שלף מתוך המחנות, הבסיסים, החטיבות והמרפאות הצבאיות כמעט את כל כוח האדם הרפואי שלו, חיילים לא שוחררו לחופשות עד יעבור זעם והצבא עובד על מלא. אם עד היום עלו לא מעט תלונות על חיילים ואנשי קבע שלא מקבלים שירות רפואי טוב, הרי שהרחקת הצוותים הרפואיים מחמיר את המצב.

"המחיר של הפרויקט הזה הוא סביר", אומר אל"מ קרפ. "עברנו לעבוד בתצורה מרחבית של רופא אחד בחטיבה שנותן מענה, אבל צריך לראות כמה עוד ניתן למתוח את החבל. כרגע מסתכלים באופטימיות על התיישרות העקומה. בבתי החולים זה עוד לא בא לידי ביטוי, הם בחלק הישר של הגרף. ברגע שנראה ירידה, נחזור, לא נחכה. מיד נחזיר את הרופאים למחנות".

"אני מאוד משתדל בזמנים הפנויים לתת מענה גם בחטיבה, בעיקר מענה מרחוק", מוסיף ד"ר ניצן.  "החיילים בחטיבה מקבלים מענה מרופאי היחידות ואנחנו מוודאים שאין פגיעה בשגרה הרפואית. כרגע קשה לדעת מתי זה ייגמר אבל אנחנו מתחילים לראות ירידה בחולים קשה. אנחנו ערוכים, גם לוגיסטית וגם ברוח, להמשיך לסייע עד כמה שצריך. לצד זה אני חושב שהעובדה שהקבינט המדיני החליט להכניס את צה"ל לשטח האזרחי זה מהלך נכון".

"בסוף 2019 יצא לי להשתתף בסיור בבוסטון וראיתי את הקונספט הזה בכמה בתי חולים רציניים והבנתי שזה דבר שהולך ומתפתח", מספר ד"ר קרפ. "אני פנימאי במקצוע שלי וטיפול במישהו שנמצא רחוק ממך ואין אחות שמגיעה אליו פעמיים ביום, זה אירוע מורכב. היום הטכנולוגיה מאפשרת לייצר הזדמנויות ולהגיע ליותר חולים. לדעתי אנחנו בדרך לשם. אני לא יודע כמה זמן אבל לא רחוק היום בו נהיה במקום אחר עם כמות גדולה של מאושפזי בית, עם מכשור ויכולת ניטור וטיפול מרחוק".