"הלל על המדינה וסליחות על הממשלה"

לערב אחד, לרגל 40 שנה לפטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, נעשו השבוע בנייני האומה כבית תפילה גדול אחד. מניינים־מניינים של גברים גדשו את אולם הכניסה ביום שלישי בערב, וכאשר ניסיתי לפלס את דרכי אל עזרת הנשים ביציע העליון ולחפש עם נשים אחרות את הכניסה המיועדת לנו, תהיתי ביני לבין עצמי: ומה בנוגע לממשיכות דרך לרבנו?

בהמשך התברר לי שלאירוע המרכזי שציין את המהפכה התורנית של הרצי"ה קדם אירוע נוסף שהוקדש למהפכה החינוכית שלו, ובו שלט המין הנשי בכיפה הסרוגה. נחה דעתי. נערה הייתי וגם התחנכתי ברשת נעם־צביה (שלה יש כיום 68 מוסדות חינוך מאילת עד מעלות, ו־22 אלף תלמידים), ולמדתי שכאשר קמה האולפנה הראשונה, צביה ירושלים, היו תלמידותיה מגיעות פעם בשבוע לשיעור בביתו של הרב צבי יהודה.

על כרטיס הכניסה נכתבו הספרות 19:00, שנועדו לציין את שעת תחילת המופע. אך זו לא ציונות דתית אמיתית אם לא נהוג בה שעון בני עקיבא. בחורי הישיבה ניסו לזרז את ההתרחשויות ושרו בקול גדול מאחורי מחיצת הבד הכחולה המאולתרת, וב־19:52 ניתן סוף־סוף האות, ולהקת "להבה" גאלה את היושבים מציפייתם הארוכה.

אומנם הכנס רב הרושם והפירוטכניקה היה בעל מאפיינים מגזריים משהו, אבל האמת היא שהשפעתו של הרב צבי יהודה על פניה של מדינת ישראל, גדולה בהרבה מדלת אמותיו של הציבור הציוני־דתי, בין שיאהבו זאת הציבורים האחרים בישראל ובין שלא יאהבו. דורות של תלמידים נעשו לו, ויישובים רבים נזרעו בארץ – ובהם כמובן ביו"ש – בעקבות רוחו הגדולה. או כפי שאמר הרב יעקב פילבר באחד הסרטונים שהוקרנו, "כשאנחנו הגענו ל'מרכז הרב' התורה הייתה על הפנים. מכוחו של הרב צבי יהודה נבנתה התורה בארץ ישראל".

הרגע היחיד שהצליח לפרוץ אל התקשורת הכללית, היה דווקא הרגע הכי פחות מרגש, חגיגי או ממלכתי. "המוסר היהודי היה אף הוא נר לרגלי הרב צבי יהודה ובאופן שצריך להיות נר לרגלי כולנו, ובמיוחד בעת הזאת", אמר נשיא המדינה יצחק הרצוג וסיפר על אירוע מטלטל שהרב צבי יהודה היה עד לו, של תקיפת ערבים בידי נערים יהודים לפני 75 שנים. לאחריו "כתב ופרסם הרב את השורות הבאות, ואני מצטט: 'נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיניי זה… מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת לב חינוכית יתרה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוּסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים'.

"מילותיו של הרב צבי יהודה תקפות ביתר שאת גם היום", המשיך הרצוג בדבריו, "רק לפני ימים אחדים שמענו על מקרה טרגי, שבו עמר אסעד בן השמונים מצא את מותו באירוע שצריך להיות תמרור אזהרה בפני כולנו. המוסר היהודי אינו יכול להכיל או להיות אדיש לכך. דבריו הנכוחים, הנוקבים, המדויקים של הרב צבי יהודה מחייבים גם היום. 'והיה מחניך קדוש' הוא ציווי יסוד שאל לנו לחרוג ממנו".

הרצוג זכה לשריקות בוז וגינויים. מעזרת הנשים צעקה אחת הנשים בקול גדול: "בושה וחרפה". "אני לא יכול להתעלם ממה שהיה פה לפני מספר דקות ואני אומר לכולם, צריך ללמוד להכיר ולאהוב את האחר, כי כולנו נבראנו בצלם. זה יכול להיות גם הסבא שלנו", הגיב הרצוג לקריאות הבוז וזכה לתשואות רמות מחלקו האחר של הקהל, במה שמסמל את נקודת העומק במחלוקת בשני נושאים בתוך הציבור הדתי־לאומי: היחס לסמלי המדינה, והיחס לתופעות קצה במאבק נגד הערבים.

ראש ישיבת מרכז הרב, הרב יעקב שפירא עלה לבמה לאחר דבריו של הרצוג: "אני לא נקראתי לבוא לדוכן", הסביר. "אבל שיהיה ברור שמה שלמדנו מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הוא לכבד כל אדם ולא לזעוק ולא להפריע ולדעת להכיל את האחר".

בול בשפה העברית

הרב צבי יהודה ראה קדושה במדי החיילים והשוטרים. כשהכין את תלמידיו לעלייה לסבסטיה הרביץ בתלמידיו תורה. בדרשה ארוכה הסביר על חשיבות המדים ועל קדושתם של החייל והשוטר המשרתים בארץ והזהירם מאוד לבל ירימו יד עליהם. לפי תפיסת עולמו, צבא ההגנה לישראל הוא צבא השם, וראשי המדינה – ראשי הממשלה ונשיאי המדינה – הם העדות המפוארת ביותר לחזון העצמות היבשות שקרם עור וגידים והיה למציאות חיים. הביטוי הגבוה ביותר להתגשמות הנביאים ועדות לכך שדברי אלוקים חיים מתקיימים בנו. ביום ירושלים הפכה ישיבת מרכז הרב לבית עלייה לרגל לשרי הממשלה על כל גווניה וביום העצמאות נעשה נוהג קבוע של תלמידי הישיבה לבקר בבית הנשיא.

"מי שלא ראה את רבנו שמח ביום העצמאות לא ראה שמחה מימיו. ומי שראה אותו בשמחת יום העצמאות ושמע את דבריו שנאמרו בהתרגשות רבה, פעמים עד כדי בכי, כי הוא הפנים את ערכה האדיר של מדינת ישראל – למד ממנו מה היא מדינת ישראל", אמר הרב חיים דרוקמן בערב החגיגי. כשדיבר, לא על הבמה הגדולה אלא על במה קטנה ומאולתרת שהכינו לו במרכז האולם מפני שכוחו לא עומד לו, היה מוקף עיגולים־עיגולים של תלמידים, ואלומת אור עגולה האירה עליו.

המדינה ומוסדותיה היו יקרים בעיני הרב צבי יהודה, כי הם באמת היו יקרי מציאות. שגרת החיים שלנו – ביקור באחת מוועדות הכנסת במשכן הכנסת, תשלום במטבעות ושטרות עבריים, לבישת מדים ישראליים בבקו"ם – היא חלומם וכיסופיהם של דורות על גבי דורות של יהודים.

אפילו הבולים העבריים ריגשו אותו, כי בעיני הרב צבי יהודה כל מופע, ולו הקטן והשולי ביותר, שהמחיש את תקומת ישראל בארצו, ראוי היה למבט משתומם ומתפעל. "ראו איזה קידוש השם בעולם", אמר בהתלהבות לתלמידיו, שביניהם היה גם אבי, גב"י בוטבול. "אנחנו הולכים לדואר וקונים בול ב־12 גרושים, מדביקים אותו על מעטפה, ושם השם נישא בכל העולם. יש בול בשפה העברית! והגויים רואים כיצד עם ישראל חוזר לארצו וכיצד השפה העברית מתנערת מעפרה. עם ישראל חוזר לבמת ההיסטוריה, והבול העברי מספר זאת בכל רחבי תבל – היש קידוש השם גדול מזה?". בשביל אבי, שהגיע לישיבת מרכז הרב מישיבת פוניבז', הרגע הזה היה נקודת מפנה בתפיסת עולמו האידאולוגית, ואני שמעתיו על שולחן השבת שלנו, לא פעם ולא פעמיים.

כשהרב יעקב אריאל עלה בהמשך הערב לבמה, הוא הסביר את השניוּת שחשים חלקים בבני הציונות הדתית לנוכח ראשית צמיחת גאולתנו שלא תמיד מתגלה בקו ליניארי, דרך מנהגו של הרצי"ה, שדווקא לא קנה שביתה בלבבות תלמידיו: אם יום העצמאות היה נופל בשני או בחמישי, הוא נהג לומר גם הלל (ללא ברכה) וגם סליחות – ותלמידיו הסבירו שאמר הלל על המדינה וסליחות על הממשלה. פרץ של צחוק ותשואות עלה מהקהל.

לאורך הערב, הזכירו הדוברים – רבנים ואישי ציבור – את תכונותיו הבולטות של הרצי"ה. את אהבת העם והארץ שבערה בו ללא תנאי וראייה לפנימיות הדברים ("אני יודע שבחוץ יש עכשיו ריקודים שלא לרוחה של תורה", אמר הרצי"ה בחגיגות יום העצמאות, "אבל אף על פי כן הקב"ה רוקד ברחובות ירושלים", סיפר הרב יעקב אריאל בשם הרצי"ה), על ערך לימוד התורה שלו ("הערב הזה אנחנו למדים, שכל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, והתורה נותנת לו ממשלה וגבורה", אמר הרב יעקב שפירא), ועל היחס בין דעותיו ("שהיו חדות כצור, הוא לא זע מהן אף שעל") לליבו ("שהיה רך ואוהב", כדברי נשיא המדינה הרצוג).

כשהבטתי מדי פעם בפני הנשים סביבי, ראיתי שהן מתרגשות באמת. בסרטונים ממלחמת ששת הימים שבהם נראו חבלי הארץ משוחררים מידי הערבים הריע הקהל כאילו הדבר קרה אתמול, וכשהר הבית היה בידינו שוב – נעשה האולם חידודין־חידודין. כך גם קרה כשהבמה הפכה להפגנה אחת גדולה ונישאו בה שלטים רבים שהכריזו: 'שלח את עמי' – שהרי הרב צבי יהודה נתן את הרוח וההשראה לתלמידיו לפעול בנושא שחרור אסירי ציון – "לצאת לרחובות ולזעוק ולצעוק, אמר הרב צבי יהודה", הרעים שולי רנד בקולו, "אבל יש בזה ביטול תורה, העז אחד התלמידים לומר. הרב צבי יהודה דפק על השולחן ואמר: מי שלא יודע לסגור את הגמרא כשעם ישראל בסכנה, עדיף שלא יפתח אותה".

וכשלקול צלילי השיר הנצחי "לך אתן את הארץ הזו" נראו עוד ועוד שלטים של יישובים, חוו היושבים בקהל חוויה רוחנית. "לעד חיה בלבבנו האמונה" היה כמובן ההמנון החלופי שסגר את האירוע, יוזמה של עיריית ירושלים בהשתתפות ראש העירייה משה ליאון וסגניתו חגית משה.

בסוף הערב עמדה חבורת נערים מחוץ לאחת הכניסות. כולם מישיבת ירושלים לצעירים, מיסודה של ישיבת מרכז הרב. כולם השתתפו במקהלה. "תגידו, מה אומר לכם בכלל השם 'הרב צבי יהודה'?", שאלתי, והם כאילו שוב על הבמה – במקהלה של קולות שונים ענו לי, מתפרצים זה לדבריו של זה, מלאי רוח נעורים. "אנחנו הולכים בדרך שהוא התווה", "כשהיינו באביתר הרגשנו כאילו אנחנו קצת עושים מה שתלמידיו עשו פעם", "היינו גם במעלה־פולה!", "אנחנו מרגישים את רוחו כשאנחנו הולכים למקומות כאלו", "אנחנו רואים את המשימה שלנו כפי שהייתה המשימה בסבסטיה".

ואחד מהם הוסיף: "רק שבמקום יוני דואר אנחנו מעבירים הודעות בוואטסאפ".