לפני חודשיים קיבלו שני צעירים פעילי תנועת "חוזרים להר" הודעה על כוונת אלוף פיקוד העורף להגביל את חירותם באמצעות צו מנהלי לתקופה של שלושה חודשים. ההגבלות נגעו לאיסור כניסה לשטח הר הבית ולעיר העתיקה בירושלים.
הדברים באו על רקע פרסום כתבה בחדשות 13 על הקורס שיזמו רפאל מוריס ואורי שילה, ללימוד צעירי התנועה כיצד להיכנס למתחם המקודש דרך השערים שהכניסה להר דרכם מתאפשרת רק למוסלמים. חשוב לציין שתשעה מעשרת שערי ההר מיועדים כיום למוסלמים בלבד. מובילי הקורס קיוו ללמד צעירים הרוצים לעלות להר דרך השערים – ומבלי להיות כפופים להגבלות המשטרתיות הכרוכות בעלייה להר דרך שער הלל (המוגרבים) – להסתוות למוסלמים. בכתבה הם זכו לכינוי ״מסתערבי הר הבית״.
למרבה האירוניה, הצווים שהוצאו למוריס ושילה מבוססים על תקנות ההגנה לשעת חירום (1945), שנתקנו בראשיתן לצורך מאבק המנדט הבריטי במחתרות העבריות. כמה אבסורדית העובדה שמדינת ישראל משתמשת בתקנות הללו כדי להיאבק בפעילי המקדש, שלנגד עיניהם עומדת הגשמת חזון הדורות של העם היהודי.
עם קבלת הצווים נחלץ ארגון חוננו לנסות לסכל אותם. השבוע התייצבנו בבג״ץ לדיון בעתירה שהגשנו נגד הצווים. טענו נגד חוקיות הצווים, שכן גופי האכיפה אינם מצליחים לבסס טענה שמוריס ושילה עברו עבירה פלילית כלשהי. להפך. הם נמנעים מלהגיש נגדם כתבי אישום הן על הובלת הגדיים השנתית לירושלים בערב חג הפסח והן על עידוד כניסת יהודים להר דרך השערים המיועדים למוסלמים.
למה המשטרה נמנעה עד היום מלהאשים את מוריס ושילה בפלילים? פשוט! כי זה לא באמת אסור. אין בנמצא כל חוק, תקנה או הוראה רשמית שאוסרים על כניסת יהודים להר דרך שער השבטים, שער השלשלת, שער הברזל או שער הכותנה. אבל בהר הבית כמו בהר הבית – לא צריך חוק ולא דרושה סמכות כדי לומר לאדם מה אסור לו לעשות.
הצווים של מוריס ושילה הם חלק מתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, שלפיה היהודים תמיד אשמים. אם רואים גורמי הביטחון בפעילי המקדש מי ש"שופכים נפט בסמוך לחבית חומר נפץ" – יתכבדו ויפנו את החבית.
בנימוק העמום שניתן להצדקת הצווים בידי אלוף הפיקוד נכתב כי השניים ביצעו פעולות ״אסורות וקיצוניות״ אל מול הר הבית. עמדתי מול השופטים (וילנר, פוגלמן וברק־ארז) ושאלתי אותם: מי קובע מהו מעשה קיצוני? מי יגדיר מעשה כ"אסור" אם לא המחוקק? והמחוקק הלא מעולם לא הגדיר את הפעולות המיוחסות לעותרים כפעולות אסורות. כיצד ייתכן שקמים גורמים עלומים ו״נופלים״ על אדם שלא עבר כל עבירה ומטילים עליו הגבלות מנדטוריות?
גם אם לא נוח לשמוע זאת, התיק שנידון השבוע בבג"ץ דומה מאוד לפרשת רוזה פארקס המיתולוגית. פארקס נעצרה באלבמה בשנת 1955 ואף הועמדה לדין לאחר שסירבה לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן. היא הפכה לגיבורת תרבות ולסמל המאבק למען שוויון הזכויות. אבל מהו בעצם ההבדל בין ספסל המיועד ללבנים בלבד ובין שער – תשעה שערים ליתר דיוק – המיועדים למוסלמים בלבד?
ויותר מכך. הצווים של מוריס ושילה הם חלק מתפיסת הביטחון העקומה של מדינת ישראל, שלפיה היהודים תמיד אשמים. זה נכון בשכונת שמעון הצדיק וזה נכון בהר הבית. אם חוששים בשב״כ או במשטרה מהתססה בהר הבית ומעלייתם של גורמים קיצוניים ומסוכנים – יתכבדו ויטפלו בבעיה. אם אותם גורמי ביטחון רואים בפעילי המקדש מי ש"שופכים נפט בסמוך לחבית חומר נפץ" (הגדרה שניתנה בידי השופטים עצמם השבוע) – יתכבדו ויפנו את החבית. פעם אחר פעם מדינת ישראל בוחרת לשמר מוקדים של חביות חומר נפץ בנגב, בעזה ובמזרח ירושלים וכך הצבא החזק במזרח התיכון, שאמון על הגנת העם היושב בציון מפני אויביו, עוסק במלחמה באנשי החזון והרוח.
לא הופתענו לקבל, שעות לאחר תום הדיון בבג״ץ, את פסק הדין שדחה את העתירה. בית המשפט העליון מעולם לא היה מקום שחירותם של יהודים וחופש הפולחן שלהם עומד לנגד עיניו. אבל את המאבק הציבורי והמשפטי למען פעילי המקדש לא בוחנים בהצלחות נקודתיות. ״דורש אין לה״ נאמר על ציון, ״מכלל דבעיא (שצריכה, נ"ר) דרישה״ דייקו חז״ל. במאבק למען המקדש עם ישראל ינצח אם רק ירצה. איך אמר פעם אדם בעל חזון? אם תרצו – אין זו אגדה.
הכותב הוא עורך דין המייצג את העותרים לביטול צווי ההרחקה מהר הבית ומהעיר העתיקה מטעם ארגון חוננו
