הנה בדיחה טרייה ששמעתי ברוח הימים האלה: שני יהודים עומדים בקרן רחוב בעיר אודסה וממלמלים ביידיש. עובר יהודי שלישי ושואל: מה פתאום עברתם ליידיש? והתשובה: אנחנו פוחדים שאם נדבר רוסית בקול רם מדי, פוטין יבוא לשחרר אותנו.
רוצים או לא רוצים, הפלישה הרוסית לחבל דונבאס החלה השבוע. ממדיה לא ברורים עדיין, אבל התחזיות רחוקות מלהיות ורודות. על פי ההערכות של סוכנויות המודיעין האמריקניות, שעד כה התבררו כמדויקות, הפלישה לא תהיה מוגבלת לשטח שבשליטת הבדלנים הרוסים באזורי דונצק ולוהנסק בלבד, אלא תכלול את המחוז כולו. לפי התחזיות שנשמעו השבוע, כוח צבאי רוסי שייכנס לחבל יחתור לנתק את הקשר בין האזורים הצפוניים לאזורים הדרום־מזרחיים. מה שיאפשר מצד אחד תנועה של כוחות הצבא הרוסי ליצירת רצף טריטוריאלי לכיוון ימת אזוב וחצי האי קרים, ומצפון פלישה של כוח צבאי רוסי החונה בבלארוס בדרכו לכבוש את הבירה קייב ולהפיל את ממשלת זלנסקי.
בכל מקרה, אחרי נאום שנמשך לא פחות מ־57 דקות, ברור שנשיא רוסיה לא רואה באוקראינה מדינה עצמאית לגיטימית, אלא טריטוריה רוסית היסטורית שנשלטת על ידי ממשלת בובות בחסות המערב, שאין לה זכות קיום. הנאום הזה, שהיה לא רק ארוך אלא גם עצבני ומלא בטענות, מענות ואי־דיוקים היסטוריים, חשף את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין למערב כפי שלא נחשף עד כה מעולם. ואם מצרפים לכך את שידור הטלוויזיה יוצא הדופן של כנס המועצה הרוסית העליונה לביטחון, התגלה אולי משהו שפוטין והאליטה הרוסית כלל לא התכוונו לחשוף: בקיעים במשטר פוטין, שבאופן רגיל היו נשארים קבורים עמוק מתחת לפני השטח ולא נחשפים לעם הרוסי, כל שכן למערב.
המצג החיצוני, שלפיו פוטין שולט בשריו ביד ברזל, נראה בימים אלה חזק מאי פעם. אלא שהוא נכון חלקית בלבד. ההחלטה להכיר ברפובליקות הסוררות של דונצק ולוהנסק הייתה החלטה לא פשוטה בעליל בעבור הקרמלין. ולמרות המצג של אחדות דעים, סביב פוטין מתנהלים מאבקי כוח בין קבוצות אינטרסים, שחלקן תומכות בהחלטה לפלוש לאוקראינה וחלקן מתנגדות לה.
דוגמה בולטת לאופוזיציה חריפה לנשיא רוסיה מבית, היא מכתב שפרסם בתחילת החודש הגנרל ליאוניד איבשוב, ראש "אספת הקצינים הכל־רוסית". על אף גילו המתקדם, איבשוב הוא דמות מרכזית בקרב אנשי צבא, וטרנים ואנשי כוחות הביטחון, שהיא גם המילייה החשוב ביותר בעבור פוטין. ודווקא משם יצאה כאמור ההתנגדות הפומבית המשמעותית ביותר עד כה לפלישה לאוקראינה.
בניגוד לפוטין, שרואה בברית נאט"ו איום ברור ומיידי על ביטחונה של רוסיה, איבשוב, שהוא נץ לא פחות מפוטין, רואה את המצב אחרת. "איומים חיצוניים בהחלט קיימים", הוא טוען במכתב פתוח לנשיא הרוסי, "אבל לדעת המומחים שלנו הם אינם קריטיים. לפחות לא כרגע. הם אינם מאיימים ישירות על קיומה של רוסיה ועל האינטרסים החיוניים שלה. היציבות האסטרטגית נשמרת, הנשק הגרעיני בשליטה וכוחות נאט"ו אינם מגובשים ואינם מהווים איום… השימוש בכוח צבאי מול אוקראינה יעמיד בספק את קיומה של רוסיה עצמה, ויהפוך לנצח את הרוסים והאוקראינים לאויבים. אלפי בחורים צעירים ימותו, מה שבוודאות ישפיע גם על המצב הדמוגרפי בארצותינו הגוססות. חיילים רוסים יתמודדו לא רק עם אנשי צבא אוקראינה אלא גם עם אנשי צבא וציוד ממדינות נאט"ו".
הגנרל, שהתייצב באופן חסר תקדים מול פוטין, ממשיך: "אם רוסיה תקבל החלטה להכיר ברפובליקות של דונצק ולוהנסק. היא תיכנס לקטגוריית המדינות המאיימות על השלום והביטחון הבינלאומי, תוכפף לסנקציות כבדות ביותר ותנודה על ידי הקהילייה הבינלאומית". איבשוב מזכיר כי "בעקבות התמוטטות בריה"מ הפכה אוקראינה למדינה עצמאית החברה באו"ם, שיש לה זכות להגנה אישית וקולקטיבית".
אם כן, בתוך רוסיה – ודווקא מתוך שורות הווטרנים – יצאה הביקורת החריפה ביותר והאמיצה ביותר נגד הפלישה לאוקראינה. אבל השבוע הפור נפל. ביום שני החלו כוחות של צבא רוסיה לנוע מהגבול הרוסי אל תוך אוקראינה. במערב קיוו שזה ייעצר בשטחים שבשליטת המורדים, שממילא יושבים בהם כבר שנים כוחות רוסיים בלי מדים מזהים; אבל התחזית היא שזה לא ייעצר שם. אחרי נאום האימים של פוטין, ההבנה היא שאם לא יהיה מי שיעצור אותו – הוא לא יעצור.
האופוזיציה הפנימית לפלישה לאוקראינה היא כנראה הסיבה לרצף האירועים שהיינו עדים לו השבוע, כהקדמה לפלישה. המעניין ביותר היה שידור הטלוויזיה של כנס המועצה העליונה לביטחון לאומי של רוסיה, שבאופן נדיר ביותר שודר בערוץ הטלוויזיה הרוסי הממלכתי. במועצה חברים ראש הממשלה, שרים בכירים וראשי גופי הביטחון והסוכנויות הפדרליות. מי שמנהל את הישיבות הוא פוטין עצמו.
במהלך הישיבה ששודרה נקראו בזה אחר זה ראשי המועצה כדי לומר באופן פומבי אם הם בעד או נגד ההחלטה להכיר בעצמאות הרפובליקות העצמאיות של דונצק ולוהנסק. המשמעות של אמירת הן היא הצבעה בעד פלישה. נראה שדווקא בגלל האופוזיציה הפנימית בסוגיה האוקראינית, היה חשוב לפוטין לשכנע את העם הרוסי שההחלטה לא התקבלה על ידו, לבד במחשכים, וכי האחריות רובצת על כל הצמרת שהייתה שותפה לה. לכאורה.
ואכן, כאשר שודרה ישיבת המועצה בטלוויזיה נוצר רושם כאילו מדובר בשידור חי. אבל מהר מאוד התברר לעיתונאים שבקרמלין לא לקחו סיכונים. צילומי תקריב על שעוני היד של חברי המועצה הראו שלא זו בלבד שהישיבה התקיימה שעות לפני ששודרה, אלא שהיא עברה עריכה מסיבית. והעריכה גילתה שני דברים: מן המוצר הסופי הושמטה חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, איגור קרסנוב. לעומת זאת, אירוע השפלה פומבי של ראש שירות הביון החיצוני של רוסיה סרגיי נרישקין, במופע ציני ומרושע של פוטין, הושאר לצפייה במלואו. וכך זה הולך:
נרישקין, בקול מהוסס: על פי הצעת ראש המועצה פטרושב, שלפיה ניתן לפרטנרים שלנו במערב סיכוי אחרון להכריח את קייב לבחור בשלום ומילוי אחר הסכמי מינסק. במקרה הגרוע ביותר נקבל את ההחלטה שבה אנו דנים היום.
המצג החיצוני שלפיו פוטין שולט בשריו ביד ברזל, נראה בימים אלו חזק מאי פעם. אלא שהוא נכון חלקית בלבד
פוטין, מתופף באצבעותיו על השולחן בחוסר סבלנות מופגן: מה זאת אומרת במקרה הגרוע ביותר? אתה מציע עכשיו שנתחיל במשא ומתן או להכיר בריבונות?
נרישקין: לא, אה, לא, אהה…
פוטין: דבר, דבר בפשטות.
נרישקין, בקול רועד: נתמוך בהצעה להכרה ב…
פוטין: תתמוך בהצעה או אתה תומך בהצעה? דבר בפשטות.
נרישקין: אני תומך בהצעה.
פוטין: אז אמור את זה סרגיי כפי שזה, כן או לא.
נרישקין, כמו תלמיד שהמנהל נזף בו: כן, אני תומך בכניסת הרפובליקות של דונצק ולוהנסק לפדרציה הרוסית.
פוטין, בחיוך ציני: אנחנו לא מדברים על זה, אנחנו לא דנים בכך. אנחנו מדברים על הכרה בעצמאות, כן או לא?
נרישקין, בקול רועד עוד יותר: כן, אני תומך בהצעה להכרה בעצמאות.
פוטין: תודה, אתה יכול לשבת כעת.
האיש הזה, שפוטין שיחק בו כמו תלמיד נזוף, הוא ראש ה־SVR, שירות ביון החוץ של רוסיה. זה הארגון ששולח מרגלים לוושינגטון ולקייב, חודר לארגוני טרור ועוסק במודיעין טכנולוגי ובריגול ביולוגי. הוא ופוטין מכירים יותר מארבעים שנה. לראשונה הם נפגשו במסדרונות הקג"ב כסוכנים צעירים. לנרישקין דווקא הייתה התחלה הרבה יותר מוצלחת. הוא קיבל מינוי נכסף בשגרירות מערבית ושירת כסוכן, בכיסוי של נספח כלכלי. פוטין לעומתו קיבל תפקיד של מתרגם זוטר בדרזדן האפרורית שבמזרח גרמניה.
שנים אחר כך הם נפגשו שוב, כשפוטין כבר היה בדרכו לצמרת. הוא לקח את נרישקין עימו וקידם אותו תפקיד אחר תפקיד. מאז 2016 נרישקין יושב בכיסא ראש ה־SVR. לא ברור מה בדיוק הוא עושה שם, אבל מראיונות שנתן בשנתיים האחרונות עולה תמונה מורכבת שבה פוטין מנהל את העניינים ונרישקין מאוורר ומדברר. מאידך גיסא, בעידן טראמפ היו לנרישקין שיחות טלפון ארוכות עם מייק פומפאו בעת שזה שימש ראש ה־CIA, אך הן פסקו לאחר מינויו של פומפאו למזכיר המדינה.
בשנתיים האחרונות קידם נרישקין בתקשורת הרוסית את הקונספט שלפיו עיתונאים חוקרים ברוסיה עובדים בשירות אתר "בלינגקט", שחשף את סוכני המודיעין הצבאי הרוסי שהרעילו את סרגיי סקריפל ברעל עצבים על אדמת בריטניה. הוא גם טען שמנהיג האופוזיציה הרוסית, אלכסיי נבלני, שאותו הקפיד לכנות בראיונות "הפציינט מברלין", כפי שנהג פוטין לקרוא לו, הורעל בכלל בידי סוכנויות ביון מערביות בכוונה לטפול את ההאשמה על רוסיה.
קצת קשה לחבר בין התפקיד ובין האיש שראינו השבוע מתחטא כתלמיד בפני רבו. אבל הניגוד הזה מסביר משהו על פוטין. בשנתיים האחרונות, מאז הקורונה, מקפיד פוטין לשמור על בידוד וריחוק. הוא לא יכול להרשות לעצמו להידבק. בעצם, הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות חולה, נקודה. לפיכך הוא מתקשר מתוך משרד בנובו־אוגריובו, מעון הנשיאות הרשמי, דרך מסכי טלוויזיה, בבידוד הולך וגובר מן העולם. מה שככל הנראה רק הגביר את תחושת הפרנויה והחשש מפני וירוסים וחיידקים.
הטענה שפוטין הפך לג'רמופוב (החושש בהקצנה מווירוסים ומחיידקים) בעקבות הקורונה אומנם לא הוכחה, אבל היא קיבלה חיזוק מעניין בשבועות האחרונים, בעקבות פגישות סביב השולחן הארוך בקרמלין. תחילה נראה פוטין משוחח עם שר החוץ שלו לברוב, כשכל אחד מהם יושב בקצה אחר של שולחן באורך שישה מטרים. בהמשך נערכו כך הפגישות עם נשיא צרפת מקרון ועם קנצלר גרמניה שולץ, לאחר ששני המנהיגים סירבו לעבור בדיקת PCR בידי רופאי הקרמלין מחשש להשאיר בידי הרוסים דגימת DNA.
כך או אחרת, השמועות על כך שפוטין חולה אינן חדשות. לפני שנתיים דיווח הדיילי מייל הבריטי כי פוטין מראה סימנים ראשונים של פרקינסון. בהופעותיו הפומביות אז נראה שהוא סובל מכאבים עזים בידיו וברגליו. באותו דיווח נטען כי שתי בנותיו ובת זוגו, המתעמלת האולימפית אלינה קבייבה, לוחצות עליו לפרוש. דובר הקרמלין סיכם אז את הדיווחים במילה אחת: "שטויות".
כעת שבים הדיווחים הללו, ואולי מסבירים דבר או שניים. פרשנים ציטטו השבוע את פיונה היל, לשעבר ראש מחלקת אירופה ורוסיה במועצה לביטחון לאומי בארה"ב, והעריכה כבר לפני שנים אחדות כי פוטין חולה ומטופל בסטרואידים. אז נכון שאבחונים רפואיים דרך הטלוויזיה אינם הדבר המומלץ ביותר, אבל בזהירות מתבקשת אפשר לומר שפני הירח העגולים של פוטין, חוסר סבלנותו וקוצר רוחו הם סימנים שמתאימים למי שמטופל בסטרואידים במינון גבוה.
אז האם הסטרואידים הם הסיבה למסע ההשפלה הפומבי של ראש ה־SVR, או שזוהי הציניות הידועה והמוכרת של ולדימיר פוטין? אי אפשר היה שלא לראות שפוטין נהנה מן הסיטואציה. צבי מגן, שגרירנו לשעבר ברוסיה ובאוקראינה, אומר כי נרישקין הוא אחד האנשים המקורבים ביותר לפוטין. אבל, הוא אומר, צריך להבין שהמצב סביב פוטין רחוק מלהיות מונוליטי. הוא מוקף בקבוצות לחץ. על רקע הפלישה לאוקראינה יש גם מלחמת ירושה, ומאבק על הבכורה בין נרישקין ובין שר ההגנה שויגו. מול מחנה בכירי החוץ והביטחון, ישנו מחנה האוליגרכים ובעלי ההון. ובין המחנות יש ניגוד אינטרסים. אומנם פוטין הוא המתווך והמאזן ביניהם, אבל מעט מאוד מידע יוצא החוצה, וגם זה לעיתים נדירות ביותר.
בשורה התחתונה, המצב במוסקבה מורכב ושברירי יותר ממה שנדמה במבט ראשון. האם במערב יֵדעו לנצל את הסדקים?
