יומן מילואים: הריבונות הישראלית לא ניתנת למימוש צבאי

לאיש הדסק בשב"כ שכותב את פקודות המעצרים יש חוש תסריטאי מפותח. החוברת שכתב כאילו רק מחכה למחזאי או סופר שיעבד אותה לפרק פאודה רגיש ואלים. אחרי פרק תצלומי האוויר, נתיבי הגישה והמילוט, מגיע החלק המעניין: המשפחתולוגיה של ה"ג'וני". כך קוראים הירוקים לפלסטינים הזוכים לשירות "גט טקסי" אישי של צה"ל.

עץ המשפחה של ח'ליל, שם בדוי, הוא כבר פתח לאקספוזיציה טובה: שלוש אחיותיו הגדולות והרווקות רחמנא ליצלן; האח הגדול שאיבד זרת מכדור תועה בסכסוך בין חמולות; ארבעת האחים הקטנים שהוריהם התפתו למשחק מוזר – בחירת שמות שונים מאותו השורש, חמ"ד; האב הרַצף המומחה; האם המורה. ג'וני שלנו אותר כמחונן מגיל צעיר, ונשלח למסלול התפתחות מקצועית הכולל התמחות בפיזיקה קינטית, בדגש על מפגשי נוזל מתלקח בתוך דומם מעופף עם חי שנשלף מחופשת הסמסטר וייאלץ להשלים מועדי ב'.

מחלקת המחקר של השב"כ מניחה שהלקוחות סובלים מפיצול בין מניע לטריגר. המניע הוא תמיד "לאומני", מין כינוי עמום ומטושטש לסימון היאהוד ככליא ברק, שעליהם מומלץ לפרוק את הרגשות המודחקים והלא מעובדים. לצד כל מניע, מסבירים לנו שם, יש גם זרז, והוא תמיד מאוד אישי: אהבה נכזבת, מריבה עם ההורים, כבוד המשפחה, או סתם מסלול מהיר לתהילה שלא דורש שנות לימוד ממושכות וכישרון בולט בעסקים.

עוד טיפ זהב למחזאי – השתמש בשמות הקוד שפלט המחשב הצה"לי לצירים, לסמטאות ולנקודות הדיווח. הנה כמה דוגמאות: ערוץ הילדים; קטקטים; העולם המעשן, סמטת המוות, יפהפייה, חיטוב, אופנוען, יעיל, בית המנוח, שטח השמדה, עיקול הבקת"ביסטים, אוסלו, ציר ניקוד, הכרבולת הגדולה, גבעת אהוביה. השמות המהממים הללו יעשירו את הטקסט שלך בצבעים מסחררים.

ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, אלוף מישל ינקו, הודה לי על פוסט הטרוניה שכתבתי: "מבחינתי זו קריאת השכמה. אם לא נטפל כראוי בחיילי המילואים לא יהיה לנו מילואים"

המעצר עצמו הוא החלק הכי פחות "בט"שי" בתעסוקה המבצעית: מהיר, אלגנטי ושקט. השעה נבחרת בקפידה כדי להעניק ללקוח שירות מהיר בלי שעמום מפקקי תנועה. באישון ליל השי"ן מגיע. המצוד החל, התפללו למען הציידים. פמליית הרכבים הממוגנים ארוכה וכבדה אך נעה כמו נחש מיומן. בליבה משאלה: ששכניו הפיזיקאים של הלקוח לא יקיצו עם רגשות עזים מדי, ויאלצו את מפעילי המוניות הצה"ליות לבשׂם את סמטאות מחנה הפליטים בניחוחות גז מדמיע. הדיווחים מתקתקים כמתוכנן: "שי"ן, השמטה או מלקחיים, סגור, משולשים הפוכים, פריצה, ג'וני בידינו, קיפול".

בשאר הלילות הפעילות סיזיפית ומייגעת הרבה יותר. הכוח, בציוד לחימה מלא, עולה על ה"זאב" – רכב השטח הצה"לי הממוגן להובלת חיילים. הזאב פורק את הצוות בנקודה מרוחקת; הקסדות נרכסות; אוזניות המדונה ננעצות באוזן; הכוח מקבל מספרי ברזל ויוצא לצעידה חרישית ארוכה אל מיקום מארב התפיסה. הפעילויות הללו הן המרחב ליצירתיות המבצעית של מפקד הפלוגה והקצינים שלו. התכנון, הדורש תחכום ותחבולה, תמיד מעניין. הביצוע, לעומתו, שוחק ומתיש. בקצה כל האופרציה הזו עומד מילואימניק שמוצא את עצמו רובץ בקור מקפיא עצמות בנקודה שהוגדרה לו במשך קרוב לשש שעות, מוכן לאפשרות ש"אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי, צופה בי מבקש נפשי".

השבוע דווח באתר ynet כי "בחודשים האחרונים נרשמו כמה תקריות יידוי בקבוקי תבערה לעבר כבישים ויישובים באזור. ביום חמישי האחרון נעצרו ארבעה פלסטינים מהכפרים בית־אומר ובית־פאג'ר שהשליכו בקבוקי תבערה בשבועות האחרונים. לפני כשבוע וחצי נתפסה חוליה אחרת, ואמש תועדה חוליה נוספת משליכה בקבוקי תבערה לעבר גדר היישוב מגדל־עוז, לא הרחק מהכפר אל־חאדר". מה ש־ynet לא סיפר הוא כמה משאבי גוף ונפש, דלק, ציוד, שעות שינה וימי מילואים נדרשו כדי לייצר את ה"נתפסו" הזה.

יישובי מרכז גוש עציון נחשבים ל"התנחלויות לייט". גם בגלל הכמעט־קונצנזוס ביחס לעתידם הבלתי נפרד ממדינת ישראל, וגם בגלל חוויית הביטחון האישי הנינוח, השונה לחלוטין מזו שבאלון־מורה או ביצהר. מה שלא תמיד יודעים הוא שהמציאות הזו מתקיימת בזכות מה שאני מציע לכנות "השקף הנעלם". הסבר: מערכת הפיקוד והשליטה של צה"ל עובדת בשקפים. הבסיס הוא מפת השטח העירומה, עליה מונחים שקף הצירים, שקף האיומים, שקף מודיעין האויב, שקף הכוחות, שקף שרטוטי התנועות והתמרון וכן הלאה. הפיצול בין השקפים מכוון: כתושב מזרח הגוש אני עיוור לחלוטין לדרמה שמספרים השקפים המבצעיים. כמ"פ בגזרה אני חי סיפור לחימה סמוי שברובו איננו חשוף לאזרח. הרעיון המארגן הוא שהאויב יתנפץ על הלוחמים, והאזרחים ימשיכו בשגרת חייהם. כך צריך להיות וכך ראוי להיות.

הצלחה או כישלון

דיברנו על תסריטאות ודרמה, אבל החיים הם לא סרט. לא החיים של המילואימניקים ולא אלו של הפלסטינים. צומת הגוש הוא הצומת המאובטח במדינה, מסיבות מוצדקות ביותר. בחישוב גס שערכתי, ההגנה עליו עולה מספר דו־ספרתי של מיליוני שקלים בשנה. אולם המשאבים הם לא רק כלכליים אלא גם פיזיים ומנטליים. משמרת של לוחם בצומת הגוש תובעת עמידה ממושכת בשכפ"ץ קרמי וציוד לחימה כבד, נשק במצב הכן ודריכות שיא גם כשהגב כואב, הרגליים בוערות, או שסתם איתרע מזלך ונפלת על משמרת עם גשם מצליף וקור עז. הלוחמים בצומת מאומנים לחסל מחבל בפרק זמן של שניות, ובשל העובדה שמדובר בצומת צפוף וסואן, מרווח הטעות שלהם הוא אפס עגול. הסטנדרט הגבוה הזה דורש הרבה מאוד אנרגיות.

גם החיים של הפלסטינים הם לא סרט, והאינטראקציה איתם כמעט אף פעם אינה פשוטה. כך לדוגמה במאבק מול ה ה"מַשטובּות" – מכוניות גנובות או כאלו שהורדו מהכביש מטעמי בטיחות והושמשו מחדש במוסך פלסטיני פיראטי כלשהו. המשטובה הראשונה שעצרתי בנקודות בידוק אקראית התגלתה כרכב ישראלי לשעבר שאת הטסט האחרון עבר בשנת 2017. אין קשר בין לוחיות הרישוי הצהובות־ישראליות שלו לבין מספר השלדה, ולא בינם לבין הבעלים, פלסטיני מבית־פג'אר שכלל לא אמור לנהוג ברכב עם לוחיות צהובות. אבל במושב האחורי ישבו אישה מבוגרת וילד קטן. הנהג סיפר שהם נוסעים לחטוב עצים להסקה. חיפוש בתא המטען אכן גילה מסור חשמלי קטן וזמורות גפן כרותות. זוהי עוד משפחה קשת־יום.

לאחר כמה דקות אחזה האישה בליבה והעוותה את פניה בכאב והילד החל לבכות. זה נראה כמשחק, אולם לא רציתי לקחת את הסיכון שהיא באמת חולה והעיכוב לצד הדרך מסכן אותה. ביקשתי מאחד החיילים לתת בקבוק מים מינרליים לאישה וחטיף לילד, והוריתי לנהג שיקרא לחבר או מכר שייקח את בני המשפחה שלו. בתוך כמה דקות הגיע אדם בג'יפ קיה חדש והם הצטרפו אליו.

המשטרה, לעומתו, בוששה מלבוא לטפל ברכב. אחרי שעתיים וחצי של המתנה התייאשתי מהטלפון השבור בחמ"לים הצבאיים והתקשרתי ישירות למוקד 100. המוקדנית המופתעת הפנתה אותי לאחראי המשמרת שלה והוא הסביר לי באדישות: "ככה זה בשטחים. אם זה היה בירושלים או בתל־אביב היינו עוצרים אותו. אבל הפלסטינים נוסעים על מכוניות כאלה. אין מה לעשות".

"עזוב רגע את ההיבט הפלילי והתמרוץ לגנבת רכבים", ניסיתי לשכנע את השוטר לשלוח ניידת. "מה עם בטיחות הנוסעים בכביש? המשטובה הזו לא עברה טסט חמש שנים, אולי היא מסתובבת עם בלמים שחוקים ומסכנת את העוברים ושבים על הכביש". "אתה צודק, זו בעיה שצריך לטפל בה", ענה לי בן שיחי, כאילו מדובר בנהג מונית שמאזין לחדשות ומקטר, ולא בשוטר שאמור לאכוף את החוק.

עוד דבר שעולה בתעסוקה הוא החידלון הממשלתי מול הבנייה הבלתי חוקיות המשתוללת. סמוך למגדל־עוז, בתוך ערוץ נחל ערוגות המקסים, בונים הפלסטינים שתי וילות יוקרתיות. במקום אחר בגזרה, סמוך לבית־לחם, הם החלו בהכשרת קרקע לקראת בניית שכונה חדשה על שטחי מדינה בבעלות קק"ל שאמורים להוות עתודת קרקע למועצה המקומית אפרת. באחד הימים חבר אליי קצין ממנהלת התיאום והקישור, העביר לי נקודת ציון בשטח ונתן לי תדריך עם הוראות פעולה.

דהרנו לשם ברכב שטח קל. הפלסטינים, כך נראה, מגיבים לפי תרגולות מתוכננות מראש. טרקטור אחד נמלט בדהרה ברגע שראה אותנו. מנהל העבודה והבעלים של הטרקטור השני, כלי חדש מהניילונים, עשו ככל יכולתם למשוך זמן, ובינתיים התמלא השטח בצעירים פלסטינים שהחלו לצעוק ולנופף בידיהם. אל השטח הגיע אאודי חדשה, ממנה יצא אדם הדור בלבושו שהתעקש להראות לי "אישורים" בטלפון הנייד שלו.

השליטה באירועים כאלה דורשת אסרטיביות נחרצת לצד שמירה על רוגע. לא לבזבז זמן על ויכוחים ודיונים, ולחתור לתוצאות תוך הימנעות מפעולות פזיזות שעלולות לדרדר את הסיטואציה. כשהלוחמים ממוקמים נכון, מצוידים נכון, ופועלים בנחישות וברגישות – האירוע אמור להסתיים בלי נפגעים.

לקחנו מהחשודים את אמצעי הזיהוי ואת מפתחות הטרקטור, אולם בשל האיסור המוטל על לוחמים לנהוג ברכב של אזרחים – החרמת הטרקטור דרשה שיתוף פעולה של הנהג. הבחור היה לחוץ מאוד ולא הפסיק לצעוק, לטענתו הוא רכש את הטרקטור רק לפני יומיים ו"לא ידע" שאסור לעבוד פה. הוא נצטווה לעלות על הטרקטור ולנסוע לפנינו לשער הפועלים של אפרת, הובהר לו שאם לא יעשה כן הוא יעוכב. האיש עלה על הטרקטור, החל לנסוע בכיוון הנכון, ואז שבר בפתאומיות דרך השטח ופצח בדהרה מטורפת לכיוון בית־לחם. הוראות הפתיחה באש לא מאפשרות שימוש בנשק חם בסיטואציות שאינן מסכנות חיים, ומרדף רכוב אחרי טרקטור דרש אמצעים שלא היו ברשותנו באותו רגע.

איך להגדיר את המשימה הזאת, הצלחה או כישלון? זיהוי העבריינים יאפשר אמנם לנקוט נגדם סנקציות דוגמת מניעת אישורי עבודה בישראל, אולם זה מעט מדי ומאוחר מדי. כדי להגן על אדמות הלאום נדרשת פעולה תשתיתית רחבה הרבה יותר.

הלוחמים מאומנים לחסל מחבל בפרק זמן של שניות, ובשל העובדה שצומת גוש עציון צפוף וסואן, מרווח הטעות שלהם הוא אפס עגול. הסטנדרט הגבוה הזה דורש הרבה מאוד אנרגיות

ההבטחה של האלוף

זה הזמן לדבר על היחסים המורכבים שבין צה"ל והמילואימניקים. "הניסיונות לסכל את מתווה השירות פוגעים בביטחון", התריע השבוע שר הביטחון גנץ בוועידת מקור ראשון. "השיח על משרתי הקבע רצוף שקרים שמגיעים עד כדי עלילות דם".

גנץ מתעלם מכך שבבסיס הביקורת על הצבא מונחת טענה נכונה – הכסף הגדול לא מגיע לאן שהוא אמור להגיע. הצבא ממוקד יתר על המידה בשיפור הפנסיות של אנשי הקבע ולפעמים שוכח את חיילי המילואים. בשבוע האימון שלפני התעסוקה פרסמתי פוסט חריף על תנאי המחיה של המילואימניקים בבסיס האימונים של פיקוד המרכז. כתבתי על תפריט הרעב של המזון, התנאים המחפירים במגורים והיעדר ציוד החורף, וסיכמתי במילים קשות: "נער הייתי, טרם זקנתי, אני משרת במילואים אי אילו שנים, ואת התחושה הזו טרם חוויתי. שאתה מגיע למקום שלא מכבד אותך כבן אדם".

מי שהפתיע היה ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה אלוף מישל ינקו. האלוף קרא את הפוסט והרים אליי טלפון. "אני רוצה להודות לך על הפרסום, מבחינתי הוא קריאת השכמה. אם לא נטפל כראוי בחיילי המילואים לא יהיה לנו מילואים". ינקו כינס תחקיר מטכ"לי בהשתתפות מפקדי אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל, וזימן אותי לספר את הסיפור. "אני מבטיח לך שהמצב ישתנה, אני אתקשר אליך לעדכן אותך ואתה תראה שהכול יהיה אחרת", הצהיר בסיכום התחקיר. תודו שזה חריג. לא בכל יום פוגשים אלוף בצה"ל שאשכרה מחובר לשטח, מקשיב לחיילים ומוכן להפשיל שרוולים ולעבוד כדי לשפר.

ואחרון חביב, הביטחון השוטף בארץ הקודש מתחיל ונגמר בתרומה של האנשים בקצה. מלח הארץ הפך מזמן למלחייה גדולה. זו כוללת את המג"ד שטריק, שמנהל במקביל תיכון גדול במרכז הארץ, הסמג"דים חמי ופיטר, לוחמי 8132, פלוגות ההגנה המרחבית, מדריכי הלוט"ר מדובדבן, הצוותים ממגלן, צנחנים והנדסה, לצד אנשי הקבע מחטמ"ר עציון שתומכים בכל האופרציה. לא קל פיזית ומנטלית לשרת בתעסוקה כזו: החיכוך, הקור, האינטנסיביות, היום והלילה שמתערבלים, ובעיקר – האחריות הכבדה. לחלק מההחלטות שתקבל עשויה להיות השפעה מיידית על חיי אדם. המדינה חייבת להכיר ולהוקיר את המלאכים הללו שמקנים לה את הביטחון והשקט.