המתיחות בין רוסיה לאוקראינה אינה נוגעת לכאורה לישראל ולמדינות המזרח התיכון, אך מומחים מזהירים שכבר כעת היא משפיעה על מחירי המזון. אוקראינה היא יצואנית החיטה החמישית בגודלה בעולם, ולפי ההערכות ייצוא החיטה מרוסיה ואוקראינה יחד מקיף 30 אחוזים מהיצע החיטה בשוקי העולם. מדינות ערביות רבות, ובהן תימן, לבנון, לוב, מצרים, תוניסיה ואלג'יריה, תלויות בייבוא חיטה רוסית או אוקראינית כדי לענות על צורכיהן. מצרים, לדוגמה, מייבאת 60 אחוזים מהחיטה הדרושה לה מרוסיה ו־30 אחוזים מאוקראינה. איראן ואלג'יריה נמצאות גם הן בעשירייה הפותחת של יבואניות החיטה הגדולות בעולם. מדינות המפרץ לא מייצרות מזון, ותלויות אף הן בייבוא חיטה.
בניגוד לעשירי המפרץ, שיוכלו להתמודד עם עליית מחירים, במרבית מדינות ערב המלחמה במזרח אירופה היא בשורת איוב: אוכלוסייה גדולה וענייה שזקוקה למזון רב וזול לא תוכל לספוג את תוצאות המאבק בין שתי ספקיות המזון הגדולות. דוברת תוכנית המזון העולמית של האו"ם, אביר אטפה, אמרה השבוע שכבר בימים הראשונים של המשבר הסתמנה עלייה במחירי החיטה. "מחירי המזון כבר גבוהים. אנחנו חוששים שאנשים במזרח התיכון ובאפריקה יהפכו לפגיעים יותר אם האספקה תשתבש. עימות מוביל לרעב".
ממשלת מצרים, יבואנית החיטה הגדולה בעולם, מסבסדת את מחיר הלחם לאזרחיה. לפי ההערכה, עם עליית מחירי החיטה תצטרך הממשלה בקהיר לספוג עלות נוספת של 763 מיליון דולרים בשנה. ראש הממשלה מוסטפה מדבולי הכריז בימים האחרונים על תוכניות להעלאת מחירי הלחם, לראשונה מאז 1988. הסיסמה "לחם, חופש וצדק חברתי" הייתה שגורה בפי המפגינים המצרים ב־2011 נגד הנשיא חוסני מובארכ, מה שמלמד שמחירי המזון הבסיסי מהווים שם חבית נפץ פוליטית.
גם בלבנון, החווה את המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז היווסדה, מודאגים מעליית מחירי הלחם. "בגלל המשבר הכלכלי בלבנון, בהחלט נסבול אם תהיה מלחמה באוקראינה", צוטט השבוע בטלגרף הבריטי מנכ"ל רשת המאפיות הלבנונית "וודן בייקרי", ע'סאן אבו־חביב. "אנחנו כבר סובלים, ואם זה יקרה אני בטוח שיהיה קשה מאוד לתחזק את העסק".
המתיחות באירופה עשויה להוות הזדמנות כלכלית עבור יצרניות האנרגיה במפרץ הפרסי ומדינות ערב בכלל. אמיר קטאר השייח' תמים בן־חמד ביקר בוושינגטון בסוף ינואר, ודן עם האמריקנים באפשרויות לספק למדינות האיחוד האירופי משלוחים של גז טבעי מונזל, במקרה שרוסיה תפתח במלחמה נגד אוקראינה. הערכות רשמיות מצביעות על כך שמדינות האיחוד האירופי תלויות ברוסיה לסיפוק 40 אחוזים מצורכי הגז הטבעי שלהן, ושלא יהיה קל למצוא חלופות לגז הרוסי.
האפשרות שקטאר תמלא את החלל נתקלת בכמה וכמה מכשולים. ראשית, עלות הובלת הגז הקטארי תעלה את מחיר הגז לאירופים, וגם תימשך זמן רב יותר. בנוסף, היכולת של קטאר לספק את הביקוש האירופי מוטלת בספק, בין השאר נוכח התחייבויות קודמות למדינות באפריקה ובאסיה המייבאות ממנה גז כבר היום.
מלבד קטאר, גם אלג'יריה ומצרים מייצרות גז ויכולות לתרום להפחתת התלות האירופית בגז הרוסי. ערב הסעודית, עיראק, כוויית ואיחוד האמירויות עשויות לתרום את חלקן בייצוא נפט לאירופה במקום זה המגיע אליה מרוסיה – אבל המחיר לא צפוי להיות אטרקטיבי.
