האות לפתיחת עבודות הווקף באורוות שלמה ניתן למחרת תשעה באב תשנ"ו, 1996. המטרה: להפוך את החללים התת־קרקעיים הקדומים בדרום הר הבית למסגד הגדול במזרח התיכון. הימים ימי ראשית ממשלת בנימין נתניהו הראשונה. אירועי מנהרת הכותל שפרצו בין יום הכיפורים לסוכות תשנ"ז ו־17 החללים שצה"ל רשם בהם, הרתיעו את ראש הממשלה מעימות כלשהו עם רשויות הווקף. לא שלפני האירועים המדינה יצאה מגדרה כדי להעמיד את הווקף במקומו. בכל אופן, התוצאה הייתה שהווקף עשה בחללים העצומים בדרום ההר ככל העולה על רוחו, חפר וקדח והשחית.
הרשויות הישראליות לא נקטו צעד או מראית עין של צעד לבלימת עבודות הווקף הנרחבות. תיק שפרסם ארכיון המדינה בשבועות האחרונים חושף שבמסדרונות השלטון הוטרדו בעיקר מהשאלה כיצד להימלט בשלום מעתירה של תנועת "חי וקיים" של יהודה עציון שדרשה לעצור את העבודות. שום משאית לא נבלמה בשערי ההר. שום פועל לא נעצר. אף לא אחד מאלפי מפירי חוק העתיקות מקרב אנשי ראאד סלאח לא נתבע למסור את תעודת הזהות שלו כדי להגיש נגדו תלונה במשטרה או כתב אישום. שום כלום.
עתירת חי וקיים הוגשה בסוף קיץ 97', יותר משנה אחרי תחילת העבודות. בתקופה ההיא כבר סיים הווקף את פעולות הבינוי בפנים המתחם והיה עסוק ביציקת בטון על גג האורוות – רחבת ההר – ובהחלפת הריצוף שם. העתירה של עציון ביקשה בסך הכול "מניעת הכנסת חומרי בנייה למתחם הר הבית, וכן מניעת כניסתם למקום של העובדים המתנדבים, שהם אזרחי ישראל". העותרים סיפקו לבית המשפט תמונות המעידות על משאיות עמוסות בחצץ ובחול־ים המוכנסות למתחם ההר ללא כל הפרעה.
בסיום המסמך שהוגש לבית המשפט הפנה עורך הדין מטעם "חי וקיים", נפתלי ורצברגר, את תשומת לב רשויות המדינה לפתח כניסה קטן שנפרץ ללא היתר לשטח האורוות. "לעותרת אין ספק ש(הווקף) מתכונן לבנות במקומו בניין אבן קבוע כראוי ל'מקום התפילה המרוואני' (כינויים של אורוות שלמה בידי המוסלמים, א"ס) שהומצא, שופץ ונחנך בשנה האחרונה. למבנה העתיד לא יתבקש כל היתר כשם שגם מבנה הפח הקיים הוקם ללא היתר. כך נמשכת ותימשך הלאה שיטת הסלאמי, שבה מעז (הווקף) להפר את החוק בריש גלי ובאופן חמור יותר ויותר, ככל שנוכח הוא שוב ושוב בהעלמת העין של רשויות השלטון ובאוזלת ידן".
זה לקח קצת יותר משנתיים, אבל הצדק היה כמובן עם "חי וקיים". בסתיו 99', כבר תחת ממשלת ברק, פרץ הווקף בתוך שלוש יממות פתח עצום לאורוות שלמה תוך חפירת בור גדול בדרום ההר. 400 משאיות פינו בלילות את העפר שהוצא משם. במצפה המשואות בהר הצופים, שם מסננים את העפר הזה ומוצאים בו עתיקות מכל התקופות, מלאכת הסינון טרם הסתיימה עד עצם היום הזה.
מנהל רשות העתיקות דאז, אמיר דרורי, כתב ליועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין מכתב שבו תיאר את עבודות הווקף, שם התיישר עם בקשתם של העותרים: "אני חוזר על עמדתי שהדרך הנכונה והיעילה לטיפול בהפרות חוק מעין אלה במקום רגיש זה היא במניעת הכנסת חומרי בניין למתחם הר הבית, כמו גם מניעת כניסתם למקום של העובדים המתנדבים שהם אזרחי ישראל". אבל בממשלה בחרו להתעלם גם ממנו.
לפי מכתב אחר של דרורי הווקף מנע מפקחי רשות העתיקות לסייר במתחם בחופשיות. היה להקדש האסלאמי עניין מיוחד בכך שהפקחים לא יבחינו במה שלא רצה שיבחינו, וישראל הרשמית לא התעקשה שיאפשר זאת. גם לה לא היה רצון לגלות את שהוסתר ממנה.
מהתכתובת המתפרסמת כעת נראה שגם רשות העתיקות היתה נתונה אז בתרדמת. במכתב של גדעון אבני, ארכיאולוג מרחב ירושלים ברשות העתיקות למנהל הרשות אמיר דרורי מספטמבר 96', הוא דיווח על פגישות שקיים עם מנהל הווקף דאז, עדנאן חוסייני ועם אדריכל העבודות מטעם הווקף, עיסאם עוואד. כן, במקום לעצור את השניים ולהעמיד אותם לדין, המדינה שיגרה להם צוות משא ומתן שגישש בעדינות בדבר כוונותיהם העתידיות.
המדינה הותירה ועדיין מותירה את תביעת עלבונה לגורמים פרטיים כדוגמת "חי וקיים", ורצברגר, עציון, דבירה וברקאי, אבל היא עצמה מסרבת להיעלב ומגיבה לדברים בפיהוק ממושך. עד עצם היום הזה היא מוחלת על עלבונה
"לדברי נציגי הווקף המקום מיועד להיות מקום תפילה מוסלמי, אשר ייפתח באופן סדיר גם לביקורי תיירים", דיווח אבני לממונה עליו. חציו הראשון של המשפט הזה נכון כמובן, אבל חציו השני שקרי. גם ב־2022 אורוות שלמה הוא אזור המותר לכניסת מוסלמים בלבד ומי שהווקף חפץ ביקרו. יהודים מהמניין לא מורשים להגיע לשם. "בפגישה שהתקיימה היום במשרדו של עדנאן חוסייני", הוסיף שם אבני, "הוצג בפניי צו שהוצא על ידי בית המשפט בירושלים, המורה על הפסקת העבודות במקום. בשיחה לא פורמאלית שהתפתחה הבהירו נציגי הווקף שבכוונתם להמשיך את העבודות באתר".
ובכל זאת, למרות הצפצוף הבוטה על החוק ועליו עצמו כנציג רשויות החוק, אבני היה רגוע והצליח להרדים גם את הממונים עליו – עד שכבר היה מאוחר מדי: "לפי התרשמותי מהעבודה שבשטח וממה שהוצג בפנינו על ידי אנשי הווקף, הרי שמבחינה ארכיאולוגית, מקצועית ושימורית אין לכאורה בעבודות המבוצעות באתר בשלב זה משום פגיעה ממשית בעתיקות". כך אכן כתב בהמשך דרורי ליועץ המשפטי לממשלה: "לא נראה כי העבודות פוגעות בעתיקות שבמקום בצורה המצדיקה התערבותנו".
כשמלאכת הווקף הושלמה כעבור שנים אחדות דרורי נזעק וכינה זאת "פשע ארכיאולוגי". עבודות הווקף הביאו לבסוף כמעט להתמוטטות הכותל הדרומי והכותל המזרחי של ההר. ברגע האחרון בוצעו עבודות שבלמו את הסכנה, גם זאת תוך פגיעה קשה נוספת בעתיקות ההר. אבל אפילו לאחר ההרס הנרחב באורוות ב־99' המדינה הקפידה לא להקשות כהוא זה על אנשי ראאד סלאח בחפירות הבלתי נגמרות בהר. היחיד שהמדינה נקטה נגדו הליכים היה סטודנט צעיר בשם צחי צווייג, כיום צחי דבירה, כשלקח מעט מהעתיקות שאיתר בשפכי העפר שהווקף השליך מההר אחר כבוד בנחל קדרון. הוא ביקש להבהיר בכך את האסון הארכיאולוגי שהתחולל בהר, שלמרות שהתרחש בלב ירושלים לא נודע עליו כמעט דבר לציבור.
המדינה עצמה התנערה מכל אחריות להרס שהתחולל. נתניהו, ראש הממשלה שבמחדלו אפשר לדברים להתרחש, הבטיח בשנים האחרונות לשלטונו למנהלי מיזם סינון העפר שהוצא מההר, צחי דבירה וד"ר גבי ברקאי, שהמדינה תפרוש את חסותה על המיזם ההיסטורי שלהם, שהוא סוג של חפירת הצלה, ותממן אותו. כבשת הרש. גם ההבטחה הזו הופרה. המדינה הותירה ועדיין מותירה את תביעת עלבונה לגורמים פרטיים כדוגמת חי וקיים, ורצברגר, עציון, דבירה וברקאי, אבל היא עצמה מסרבת להיעלב ומגיבה לדברים בפיהוק ממושך. עד עצם היום הזה היא מוחלת על עלבונה.
מפנים את השטח לשגריר
שגריר ירדן בישראל, עאסן אל־מג'אלי, הגיע ביום שלישי לביקור בהר הבית כאורח הווקף. לרגל הביקור דחקה המשטרה בקבוצות היהודיות, שעלו ההרה במסגרת שעות הפתיחה המצומצמות בצהריים, להקדים ולצאת משטח ההר עוד לפני זמן הסגירה הרגיל. לדברי העולים, השוטרים סירבו לנמק את פינוי היהודים המוקדם מההר והסבירו רק שמדובר ב"יום מיוחד". במרכז התמונה נראה השגריר ומימינו מנהל הווקף עזאם אל־ח'טיב, כשהם ניצבים על גבי הכותל המערבי ומשקיפים לכיוון הרובע היהודי.
המדינה הותירה ועדיין מותירה את תביעת עלבונה לגורמים פרטיים כדוגמת "חי וקיים", ורצברגר, עציון, דבירה וברקאי, אבל היא עצמה מסרבת להיעלב ומגיבה לדברים בפיהוק ממושך. עד עצם היום הזה היא מוחלת על עלבונה
