"הרב לא זכה לילדים אבל כולן היו כמו הבנות שלו"

"זה היה יוצא דופן, ללמוד אצל רב ברמה כזו. היום זה לא כל כך חריג, זה פשוט שנשים לומדות בעומק, אבל אז זה היה בהחלט ייחודי", אומרת הרבנית רותי ולדמן, שהשתתפה במשך שנים בשיעורים שמסר הרב צבי יהודה קוק לנשים ונערות בביתו.

בכל שבוע במשך עשרות שנים, לקראת השעה שמונה בערב ביום שלישי, המתינו עשרות נשים בפתח ביתו של הרב צבי יהודה ברחוב עובדיה 30 בשכונת גאולה בירושלים. הן עמדו בחדר המדרגות הצר עד שהגברים יצאו מהשיעור הקודם, ואז תפסו את מקומותיהן סביב שולחן לא גדול, על ספסלי העץ החומים והישנים, פתחו את הספרים ולמדו תורה מפי הרב הנערץ.

הן הגיעו לא רק מירושלים וסביבותיה אלא גם מאזורים אחרים בארץ – רחובות, מרכז־שפירא, רמת־גן. השמועה על השיעור עברה מפה לאוזן, אך לרוב חיבר בין הבאות מכנה משותף: הן היו קשורות לישיבת מרכז הרב, נשות אברכים  ותלמידות המכללה בבית וגן. לימים רבות מהן הפכו לרבניות ומלמדות תורה בעצמן.

הבית הצנוע, משחזרות הנשים שהשתתפו באותן שיעורים, כלל מבואת כניסה ועוד חדר וחצי. השיעורים התקיימו בחדר הגדול, ואילו החדר הקטן שימש לשינה; הייתה בו מיטת עץ, שידה, ותמונת רעייתו של הרב, חוה לאה, שנפטרה בצעירותה לאחר מחלה קשה. עם זאת, כאשר נעשה צפוף, פתחו את דלת ההזזה שחצצה בין החדרים וחלק מהנשים ישבו בחדר של הרב.

"הצניעות בבית הייתה קיצונית", משחזרת הרבנית ולדמן. "היה שם שולחן ועוד ספה ישנה מאוד. ישבנו סביב השולחן, חלק מהנשים ישבו מאחור והיו גם כאלה שעמדו". הרבנית ולדמן הייתה מהתלמידות הראשונות שעשו את הדרך הארוכה ממרכז שפירא בשפלת יהודה לירושלים. "לא הייתי חוזרת הביתה אחרי השיעור אלא מתארחת ללינה בירושלים כי לא היו אוטובוסים בשעה מאוחרת כל כך, במיוחד לא לפריפריה. אבל המאמץ הזה היה קטן לעומת הרווח. היו נשים שבאו ממרחק גדול יותר, נשים שבאו חצי שעה לפני הזמן וחיכו ליד הדלת". בן זוגה, הרב אליעזר ולדמן ז"ל (שנפטר לפני כחודשיים), "בוודאי תמך, הוא שמח מאוד על זה. רצה שאני אשאב את התורה הזאת", היא מספרת.

הרבנית רותי ולדמן: "הוא לימד אותנו את ערך האישה. זה ביטוי לא מצוי כי תמיד אומרים 'מעמד האישה', אבל הוא פסל את הביטוי הזה. לא לדבר על מעמדות, אם יש מעמדות יש תחרות. האיש והאישה הם שני צדדים של אותו המטבע"

הרבנית ולדמן מוסיפה בהתפעלות כי אינה זוכרת שום ביטול של השיעור. גם הסופרת הילה וולברשטיין מספרת: "לא היו ביטולים, הכול מדויק לפי השעון. אם הייתה חתונה או אירוע, הוא הקדים את ההגעה אליהם וחזר לשיעור בשמונה בערב. בדרך כלל הוא היה נשאר בבית. נשים היו מגיעות מחוץ לירושלים, לא ויתרו על השיעור, זה היה נותן להן כוח לכל השבוע".

הרבנית שרה דרוקמן, רעייתו של הרב חיים דרוקמן ותלמידתו הראשונה של הרב, משחזרת את גלגולו של השיעור. "מי שעמד להיות בעלי ביקש מהרב צבי יהודה זצ"ל ללמוד עם שנינו, והרב נענה. כשהוא נסע לשליחות לאמריקה הצטרפה אליי אישה נוספת, והמשכנו ללמוד אצלו שתי נשים בלבד. זו הייתה ההתחלה של לימוד התורה לנשים בבית הרב צבי יהודה זצ"ל, שאחר כך הלך והתרחב, והפך להיות שיעור גדול".

וולברשטיין, שערכה ספרים וסיפורים על הרב, מוסרת תיאור מעט שונה, ונראה שהדברים התקיימו במקביל: "הרב למד במשותף עם בנים ובנות שעלו מצרפת. במרוצת הזמן הלכו ופחתו הנערים ונשארו הנערות בלבד. נשים ישראליות שמעו שזה קיים, וזה הלך וגדל עד שהפך להיות השיעור המרכזי לנשים".

את המקומות הקרובים ביותר לרב, משני צדדיו, תפסו שתיים מתלמידותיו המובהקות. אחת מהן, הרבנית חנה טאו ז"ל (רעייתו של הרב צבי טאו), סיפרה בעבר כי "בשיעור לנשים העביר הרב נושאים שונים ולימד בסבלנות רבה ובהרחבה, לעומת השיעור לגברים שבו הוא דיבר יותר בתמציתיות".

התלמידה השנייה, הרבנית שרה אייזנר, תיארה לנו השבוע מביתה בירושלים את השיעור: "הבית היה מלא וצפוף. בשנים שגרנו מחוץ לירושלים היינו עולים לירושלים כל יום שלישי עם הרבנית דרוקמן. ללידה של בתי הבכורה יצאתי מהשיעור היישר לחדר הלידה. שבוע אחר כך כבר הייתי בחזרה בשיעור, לא הפסדתי. גם כשהבן שלי היה תינוק הייתי מביאה אותו לשיעור. הרב היה לפעמים מתעכב ומחכה אם אחת התלמידות הקבועות לא הגיעה, ומנסה לברר מדוע".

לאחר שחיפשה מקום ללמוד תורה, הצטרפה אל השיעור הרבנית דבורה ארציאל, אז סטודנטית במכללה בבית וגן. "היינו ארבע חברות, וכולן נשארו. היה משהו בשיעורים של הרב צבי יהודה שממש ענה לצורך של הדור, הוא נתן התייחסות לכאן ועכשיו בארץ ישראל".

התלמידה הצעירה ביותר בשיעור הייתה גילה זית, כיום בת 65 מקריית־ארבע. "הייתי תלמידת תיכון בכיתה י'. חיפשתי את עולמי הרוחני, וזה היה המקום היחיד שהיה אפשר ללמוד בו. התמונה הייתה מדהימה: הרב צבי יהודה ישב בראש השולחן ונשים ישבו סביב כל השולחן. זה היה מיוחד  מאוד. לא ראיתי דבר כזה בשום מקום, לא היו אז רבנים שלימדו נשים.

"לפעמים היינו מצטרפות לשיעור של מוצאי שבת והתלמידים התרבו, אז הרב צבי יהודה פתח את המחיצה בין החדרים, ויתר על המרחב האישי שלו", מתארת הרבנית אייזנר, ומספרת שכאשר בעלה הרב בני אייזנר ז"ל שאל "אבל עכשיו לא תהיה לרב פרטיות", הרב השיב שצריך לאפשר לנשים לשמוע. לימים, כשהשיעור גדל עוד, עברו חלק מהנשים לבית השכנה, בת דודה של הרב, והעבירו רמקולים בין בית הרב לביתה. "לא היה וידאו, והיו באות לשם הרבה נשים, בלי לראות, רק לשמוע", נזכרת זית.

חיתוך הדיבור של הרב הקשה על חלק מהנשים להבין את הנאמר, אך הן הגיעו בכל זאת. "היה צריך להתרגל לדיבור שלו כדי לשמוע את כל המילים", אומרת הרבנית ולדמן. "הדיבור היה לא רגיל בשבילי, אבל הקדושה הייתה בולטת, רצינו לשתות את דבריו". גם גילה זית מתארת: "היה לו דיבור מאוד לא ברור, ההגייה של המילים לא הייתה מובנת, היה צריך ללמוד להבין אותו. אם שמעת אותו הרבה פעמים, הרבה זמן, בסוף הבנת. אבל האווירה שהייתה שם והפנים שלו, מה שהוא הקרין, הידיעה שאת באה ללמוד מאיש גדול, וגם ההכלה שלו וההתייחסות המרגשת לנשים ולצורך שלהן ללמוד – כל זה היה מאוד מרגש. זה היה מספיק ממגנט למרות שבהתחלה לא הבנתי. וככל שעבר הזמן הבנתי יותר".

הרבנית שרה אייזנר דווקא לא חשה קושי מיוחד מהבחינה הזו. "הבנתי כל מילה, אבל את עומקם של דברים הבנתי רק אחרי שנים, אחרי הרבה לימוד. הרב צבי יהודה חזר על הדברים הרבה פעמים, והם התבררו".

מציאות של ראש ישיבה שמעביר בביתו שיעורי תורה לנשים הייתה באותם ימים עניין חריג, אך הרב צבי יהודה מצידו ראה חשיבות בכך שנשים ילמדו מחשבה ואמונה, והשקיע בכך זמן ומאמץ. "שאלו את הרב צבי יהודה איך הוא מלמד נשים, הרי 'כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תִפלות'. הוא היה עונה שמצוות אמונה היא מצווה שווה לנשים ולאנשים, והוא מלמד אמונה", מספרת הרבנית אייזנר.

גילה זית מחדדת את ההבדל בין התקופות: "קשה להאמין, אבל לא היו אז שיעורים לנשים שרצו ללמוד תורה מחוץ למסגרת בית הספר או המכללה. זה היה המקום היחיד שהיה אפשר ללמוד בו תורה, ומהבחינה הזו הרב ייסד משהו משמעותי". גם הרבנית ארציאל מציינת: "היום זה הרבה יותר מדובר,  באותה תקופה זה לא היה ככה. זו הייתה אמירה אחרת, דבר משמעותי מאוד שראש ישיבה נותן שיעור לנשים".

מה מביא נערה כזו צעירה לרב במעמד כזה?

"ועוד מבוגר… אבל המסר שהוא העביר היה שאנחנו טובים באישיות שלנו. אני זוכרת איך אחרי השיעורים שלו הרגשתי זקיפות קומה, שאני טובה במהות שלי, וזה היה דבר שהרב צבי יהודה החדיר בנו. אני, נערה בת 17 וחצי, יושבת ליד השולחן שלו וממוקדת בריכוז גבוה לקלוט כל מילה שהוא אומר, צמאה. אני בטוחה שיש דברים שלא קלטתי, אני גם באה מארצות הברית. אבל ברוך ה' מה שהצלחתי להבין – הבנתי".

הרבנית ולדמן נזכרת ש"לעיתים באמצע שיעור היה מגיע המנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה להחתים את הרב צבי יהודה על צ'קים. הרב הרגיש צורך להסביר לו – וכך בעצם גם הסביר לנו – מדוע הוא מלמד נשים תורה. הוא חזר ואמר שנשים בוודאי צריכות ללמוד את כל מה שהן צריכות לדעת, בהלכה ובמיוחד באמונה, אחרת איך יוכלו לחנך את הילדים. אישה צריכה לדעת מהו עצם החיים שלנו, אנחנו לא רק מלצריות… צריכה להיות לנו אמונה 'בגודל' של צורכי הדור שלנו".

"הייתה שמירת מרחק", מבהירה וולברשטיין, "אבל יחד עם המרחק והצניעות, כולן היו כמו בנות שלו. הוא לא זכה לילדים, ורבבות תלמידיו ותלמידותיו היו בניו ובנותיו. היה לו רצון ללמד, להקנות תורה, ויחד עם זה הוא היה אבא חם ואוהב ואכפתי.

"באחד השיעורים שהיה בחורף", מספרת ולברשטיין, "הרבנית טאו לא הרגישה טוב. היא החליטה ללכת הביתה, ולפני כן ביקשה ממישהי שישבה לידה שתגיד לרב שהיא נאלצה לצאת כדי שהשיעולים שלה לא יפריעו למהלך השיעור. היא יצאה מהבית בקור, ופתאום היא שומעת צעדים אחריה. מתברר שהרב עצמו צעד בעקבותיה וביקש שתסגור את המעיל כדי שלא תצטנן עוד יותר".

פריצת דרך אדירה

מלבד השיעורים, נשות ציבור שונות היו מגיעות להתייעץ עם הרב צבי יהודה ולשמוע את דעתו בעניינים עקרוניים. בין היתר היו לו קשר חם עם חברת הכנסת גאולה כהן, עם חברת הכנסת שולמית אלוני – שהוא העריך אותה אף שחלק על דרכה, ועם אביטל שרנסקי. במקרים מיוחדים גם למד בחברותא עם נשים בודדות. אחת מהן היא רות סופר, תושבת גבעת שאול בירושלים, שהגיעה לדירה הקטנה מדי יום במשך שנה  ולמדה עם הרב.

במהלך השנים למדו הנשים עם הרב צבי יהודה את הספר "אורות", של אביו הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בתקופת מלחמת ששת הימים יצא לאור הספר "לנתיבות ישראל" של הרב צבי יהודה, ואז למדו ממנו. עם זאת, רוב התכנים עסקו בערך האישה, ייעודה וחובתה.

ולברשטיין מסבירה את ההקשר: "באותו זמן נשמעו טענות של התנועות הפמיניסטיות שהיהדות מצמצמת ומשפילה נשים ולא מעריכה אותן. זלזלו במאמץ לעודד נישואים וניסו לתת תחושה בציבור הרחב שהתורה מקטינה את מעמד האישה. הכיוון של הרב צבי יהודה היה הפוך, להראות שמעריכים את האישה ביהדות, שיש שוויון בין איש לאישה, שזו ישות אחת שמחולקת לשניים, שניהם בצלם אלוקים, אם כי לכל אחד יש את הייחודיות שלו. יש הבדלים גופניים, נפשיים, ורוחניים בין גבר לאישה, אבל זה לא אומר חלילה שמעמדה של האישה נחות.

"נקודת המוצא הייתה המון הערכה כלפי האישה, הוא היה אומר שלא סתם בעברית המילים הרוחניות המופשטות כמו ישועה, אהבה, גאולה, צמיחה, הן בלשון נקבה. הוא האמין שגם אישה צריכה ללמוד אמונה, כי התפקיד שלה הוא לחנך את הדור הבא, והיא מי שנותנת לילדים מטען. הרב מאוד האמין בכך שנשים צריכות להיות טעונות באמונה, ולכן לקח על עצמו ללמד. זה היה חידוש גדול מאוד באותה התקופה, כי אז לא הכירו את תורת הרב קוק, לא הייתה התייחסות למושגים של ציונות, ראשית הגאולה, המקום של ארץ ישראל. רוב הציבור היה חרדי, בכלל לא דיברו במושגים האלה".

הרבנית ולדמן: "הוא לימד אותנו את ערך האישה. זה ביטוי לא מצוי כי תמיד אומרים 'מעמד האישה', אבל הוא פסל את הביטוי הזה. לא לדבר על מעמדות, אם יש מעמדות יש תחרות. הדבר הראשון שהוא אמר היה שהאיש והאישה הם שני צדדים של אותו המטבע, כל אחד צריך להעמיק את הצד שלו, לגדל אותו ולהגביה אותו".

הסופרת הילה וולברשטיין: "הרב האמין בכך שנשים צריכות להיות טעונות באמונה, ולכן לקח על עצמו ללמד. זה היה חידוש גדול מאוד באותה תקופה, כי אז לא הכירו את תורת הרב קוק, לא דיברו במושגים האלה"

הרבנית דרוקמן מוסיפה כי לצד האמונה הייתה אהבה. "הרב צבי יהודה זצ"ל לימד דברים יסודיים ביותר באמונה, בכל מה שקשור להסתכלות האמיתית על אירועי דורנו, על אורותיהם הגדולים ועל סיבוכיהם הקשים, הוא נהג להדגיש שיש צורך בשתי האל"פים: אמונה ואהבה".

הרבנית ולדמן נזכרת ברגע אישי בעת השיעור. "כשלמדנו באחת הפעמים הוא ציטט את המשפט 'כל מי שפעל עם א־ל יבוא וייטול שכרו', ואז הסתכל עליי, בתור מתנחלת שעוסקת ביישוב הארץ. זה שימח אותי, אני ידעתי שהוא מאוד שמח בזה".

גם הרבנית ארציאל מדברת על יחסו המיוחד של הרב לנשים, ומספרת: "בימי הקמת היישוב קדומים הגיע הרב להעביר שיחה. לפני שהתחיל ביקש שהנשים יעברו לשבת מלפנים, ואמר: נשים אלה מחזיקות את היישוב, בזכותן היישוב קם, ואני רוצה שהן ישבו מלפנים. הוא הרגיש מחויבות גדולה לתת להן את הכוחות".

נושא נוסף שעלה בשיעורים הוא חשיבות הצניעות. הרבנית אייזנר: "אחד הנושאים שהתבררו סביב השולחן היה אם צריך ללכת בבגדים שמכסים טפח מעל המרפק או טפח מתחת למרפק. הרב צבי יהודה אמר ש'צניעות זה מקסימום, כמו נחמה ליבוביץ'".

הרבנית ארציאל נזכרת במקרה שבו שאלה את הרב על תופעת ההיפים שפרחה באותן שנים. "שאלתי, איך אפשר להבין את המשוגעים האלה? הוא פנה אליי ברצינות גדולה ואומר לי: הם לא משוגעים, הם מחפשים את אלוקים. זה היה שיעור גדול בשבילי. בשיעור אחר דיברו על מעלת ארץ ישראל, שארץ ישראל מטהרת את הטמאים, כמו דבש שהוא כשר למרות שבא מחרק שהוא טמא".

האם אפשר לזקוף את שגשוג לימוד התורה לנשים בימינו לזכותו של הרב צבי יהודה? הנשים חלוקות בדעתן. בעיני וולברשטיין, "זו הייתה התקדמות גדולה. היום לא הייתה אפשרות טכנית לשיעור כזה, היו מגיעות כל כך הרבה נשים, זה היה ממלא אולמות". זית מסכימה: "זו הייתה פריצת דרך אדירה, התחלה של לימודי תורה לנשים לא בדרך אקדמית. הפריחה המטורפת של לימוד תורה לנשים התחילה שם. הרב נתן מקום למגמה הרוחנית הזו, לחיפוש".

אולם הרבנית אייזנר מסתייגת: "אני חושבת שהרבה מלימוד התורה היום של האולפנות והמכללות הוא לברכה ולטובה, אבל יש גם לימוד שיש בו יסוד של טעות, שאנחנו מנסות להיות כמו הבנים או יותר טוב מהבנים – זה לא נכון, זה לא התפקיד והייעוד שלנו, זה לא מה שהרב צבי יהודה כיוון אליו. אני זוכרת שמורות ובנות מהמכללה היו באות בשאלות, והרב צבי יהודה אמר להן: אני מלמד אמונה, אני מלמד לאימהות. יכולות להיות אימהות משכילות ומוכשרות מאוד, אבל קודם כול האמא צריכה את היסודות האמוניים".