בישיבת אביתר מוחים על הסחבת ביישום המתווה המובטח

מזג האוויר האביבי והנעים שפקד אותנו השבוע הקל על תלמידי ישיבת אביתר. על שולחן פלסטיק מתקפל ומפה כחולה חד־פעמית, מונחים ספרי הגמרא והפרשנים. סביבו יושבים כמה זוגות לומדים, "חברותות" בשפה הישיבתית, וצוללים לעומק הסוגיות התלמודיות. כך נראית כעת ישיבת אביתר, שהתמקמה סמוך לשער היישוב שפונה בהסכמה בקיץ האחרון, במסגרת ההסדר עם הממשלה. כזכור, המתיישבים התחייבו להתפנות מרצון, הממשלה התחייבה לערוך סקר אדמות, ואם השטח יאובחן כ"אדמות מדינה" – לאפשר בשלב ראשון את הקמתה של ישיבת הסדר, לקראת החזרת היישוב כולו.

לפני יותר מארבעה חודשים הסתיים הליך הסקר במשרד הביטחון, אך בממשלה לא התקדמו לעבר הסדרת היישוב והקמתו מחדש. עם מתן האישור מהיועץ המשפטי לממשלה, לפני כחודש, להתקדם לעבר ההקמה – החליטו המתיישבים לא להמתין עוד ולייסד בעצמם את הישיבה, גם אם כרגע אפשר לעשות זאת רק מחוץ ליישוב.

בימים האחרונים, כשהשמש יצאה על הארץ, איתרו התושבים פיסות צמחייה מחוץ לשטח היישוב – שאליו נאסרה הכניסה בשלב זה – והציבו עליהן את הישיבה. לצידה קם מתחם מאולתר נוסף, מעין אגף משפחות, ובו פינת יצירה לילדים, ארוחת בוקר ומפגשי תושבים. המטרה ברורה: לקיים נוכחות מתמדת בשערי היישוב, כדי שהמחויבות של הממשלה להקמתו לא תישכח.

סביב השולחן יושבים שלמה הר־נוי וחיים לוגסי ולומדים במרץ. הר־נוי, שהתגורר בעבר ברמת־גן, עלה עם משפחתו להקים את אביתר בקיץ. לאחר שהמשפחות פונו כעבור כחודשיים, הוא קבע את מושבו ביישוב הסמוך תפוח. מאז הוחלט לקיים נוכחות סמוך לאביתר הוא מגיע מדי בוקר ללימוד בישיבה, ושוהה באזור עד שעות הערב.

כשאנחנו מבקשים לשוחח, הוא מפסיק לרגע מהלימוד האינטנסיבי. "כרגע אנחנו פה, אבל בסוף המטרה שלנו היא להיות בפנים", הוא אומר, מצביע לעבר בתי היישוב. "אנחנו מזכירים לעם ישראל ולממשלה את ארץ ישראל, את האהבה שלנו והרצון ליישב את כל חלקי הארץ. ברור שהבחירה שלנו להיות פה יכולה להשפיע. אנשים ששומעים שיש פה ישיבה רוצים להיות חלק, מבינים שמשהו קורה פה. לא תמיד זה קל. יש ימים של רוחות וקור, אבל אנחנו משתדלים להגיע כמה שאפשר".

האישור שהעניק אביחי מנדלבליט, ביומו האחרון בתפקיד היועמ"ש, להקמת אביתר, היה נקודת מפנה. לא רק הפגנות נקודתיות, אלא נוכחות קבועה. "אין עוד מניעות משפטיות או חוקיות, עכשיו זה רק מדיני", מדגיש הר־נוי. "עמדנו בהתחייבות שלנו לעזוב עד להסדרה, ואנחנו מצפים שהממשלה תעמוד בחלק שלה".

ההחלטה להתפנות מרצון לא הייתה פשוטה. הרוחות ביישוב סערו, ולבסוף הוחלט, בהצבעה דמוקרטית, לקבל את ההצעה. "זה לא היה קל", מספר הר־נוי. "היה כואב לעזוב את הבית שהשקענו בו כחודשיים ואת היישוב שהקמנו מאפס. אבל הרגשנו כמו רבי עקיבא, שבזמן שכולם התאבלו על חורבן בית המקדש הוא צחק כי האמין בגאולה העתידה. פעלנו מתוך אמונה שיהיה טוב גדול. אז יכול להיות שזה ידרוש מאיתנו לצאת שוב למאבק, אבל אנחנו מרגישים היום שהעם איתנו ושהציבור מבין את חשיבות המאבק שלנו".

מי שמוביל את הלימוד בישיבה במטרה לגבש קבוצת לומדים קבועה הוא הרב יהודה ארזוני, מרבני ישיבת עלי ותושב אש־קודש. הרב ארזוני הקים את בית המדרש באביתר בעת פעילות היישוב, וכעת הוא נקרא שוב לדגל.

"אנחנו באים עם בחורים ומקיימים שיעורים, לצד לימוד קבוע של אברכים שמגיעים מדי יום", הוא מספר. "מתקיימים גם שיעורים בערב ובימי שישי, לקראת פורים או בנושאים שונים שהרבנים בוחרים. יש מעגל של קרוב ל־70 איש שמשתתפים בשיעורים שונים או מגיעים מדי פעם ללימוד בחברותא, והגרעין הקבוע הוא האברכים שנמצאים במקום על בסיס יומי". בשבועיים האחרונים החלו לקיים בישיבה גם שיעורי תורה לכלל הציבור, בעיקר בסופי שבוע. הרב דודי דודקביץ', רב היישוב יצהר, העביר ביום חמישי שעבר לימוד והתוועדות, בהשתתפות כמאה איש. בבוקר שלמחרת הגיעו לצומת תפוח עשרות לומדים ולומדות לשיעורי גברים ושיעורי נשים.

"מעבר לעשרות הלומדים יש תמיכה ציבורית רחבה במפעל שלנו", אומר הרב ארזוני. "אנחנו לא מחפשים לריב, לא עושים שום דבר באלימות. אנחנו רוצים יישוב הארץ ולימוד תורה, וסביב זה ממקדים את המאבק. יותר מהכול, אנחנו מבקשים את צדקת הדרך. היה מתווה, צריך לקיים אותו. כשנחזור לבית המדרש הקבוע נוכל ללמוד סדר לימוד של ישיבה, עם קבוצות רציניות שלומדות יחד סוגיה אחרי סוגיה".

הרב יהודה ארזוני: "אנחנו לא מחפשים לריב, לא עושים שום דבר באלימות. אנחנו מבקשים את צדקת הדרך. היה מתווה, צריך לקיים אותו"

שיעור בציונות

סיפורו של היישוב אביתר לא החל בחודשים האחרונים. המקום נקרא על שם אביתר בורובסקי ז"ל, שחקן תיאטרון שנרצח בצומת תפוח הסמוך, בפיגוע דקירה בשנת 2013. ניסיון ההקמה הראשון נעשה לאחר הרצח, אך הוא נהרס בצו אלוף הפיקוד. ניסיון נוסף לעלות ליישוב היה אחרי רצח הרב איתמר בן־גל בכניסה לאריאל בשנת 2018, וגם הוא הסתיים בפינוי. בשנתיים האחרונות מתקיימת בכניסה ליישוב תפילת מנחה בכל יום שישי בשעה 13:00, במטרה לשמר נוכחות סמלית במקום.

בחודש מאי האחרון נרצח בצומת תפוח יהודה גואטה, תלמיד ישיבת איתמר. הפיגוע עורר גורמים בהתיישבות להקים את היישוב באופן רשמי וממלכתי. במאמץ רב של מועצת השומרון ותנועות ההתיישבות "אמנה" ו"נחלה" הובאו למקום מבנים יבילים, ועשרה ימים אחרי הפיגוע נחנך בית המדרש באביתר בהשתתפות בכירי ההתיישבות, חברי כנסת וקהל רב שהגיע לחזק את היישוב.

כבר למחרת הפיגוע הגיעו לאביתר כ־50 משפחות וקבעו את מושבן במקום, בלי תשתיות של ממש. שרח ליסון, תושבת רחלים, עלתה עם ששת ילדיה. השבוע פגשתי אותה בשערי היישוב. "ביום שיהודה נרצח התחילו לדבר על הקמת יישוב של ממש באביתר", היא מתארת. "ראיתי בקבוצות וואטסאפ שמזמינים משפחות לבוא ליישוב. שאלתי מה זה אומר, ואמרו לי לארוז הכול ולהגיע לאביתר. בעלי היה בעבודה, אמרתי לו שאני אורזת דברים ועולה לאביתר. הוא כנראה לא הבין עד הסוף על מה אני מדברת. כשהוא חזר בערב הביתה, הוא ראה ציוד ארוז ואנחנו לא בבית. הוא התקשר ושאל איפה אני והילדים, אמרתי לו 'מה זאת אומרת, אנחנו באביתר'. הוא שאל עד מתי נהיה שם, עניתי לו 'מה זה עד מתי, עברנו לפה. בוא גם'. הוא לקח את הרכב ובא. היינו פה באוהל, כמו מחנה קיץ. אחרי כמה ימים התחילו לבנות פה מבנים ולהביא קרוונים. בנינו 20 מטר רבוע שיהיה סלון ומטבח, והמשכנו לישון באוהלים".

הילדים נהנו מהעניין?

"בהתחלה הייתה להם הרגשה של טיול, אבל אחרי יומיים התחילו לשאול מתי חוזרים הביתה. הסברנו להם שהבית זה פה, ואנחנו נהיה כאן ונרחיב את הבית. זה לא היה קל, עושים מקלחת עם בקבוק מחורר וישנים באוהל. אבל זו ציונות. היום כשאנחנו ברחלים הם רוצים רק לחזור לפה, ואני אומרת להם שאנחנו מחכים שיבנו מחדש את היישוב".

לבושה העירוני של ליסון ונעלי העקב שלה אינם אופייניים לדמות המתנחלת על הגבעות, אבל מתברר שאהבת הארץ ניטעה בה עוד כילדה בצרפת. "זה החינוך שקיבלתי, לעשות הכול בשביל המדינה, הארץ והציונות", היא מספרת. "עליתי לארץ בגיל עשר וחצי, עם ההורים שהיו בשנות החמישים שלהם. הם התחילו פה הכול מאפס, אבל זה היה חשוב להם. כשהייתי קטנה היה ברור בבית שכולם עושים צבא. מי שסיים תיכון בצרפת נסע לארץ להתגייס. בזמן מלחמת לבנון הראשונה אחי היה לוחם, ולהורים ניתנה אפשרות לקבל כרטיס טיסה לאחד מהם לפגוש את הבן. אימא שלי נסעה ובכתה כל הדרך הלוך וחזור. זה השתרש בנו, ובסוף עלינו לארץ.

"אני חושבת שבעבר לכולם הייתה תחושה של שליחות ציונית, יהודים בנו דברים מאפס. היום זה כאילו נשכח, לא בכל מקום יש תחושה כזו. אבל בעיניי אי אפשר לחיות בלי זה. כשראיתי שיש לי הזדמנות לבוא עם הילדים, להקים מקום בארץ ישראל ולחיות איתם את הציונות הזאת, לחנך לזה בפועל ולא רק מלפתוח ספר היסטוריה – שמחתי על ההזדמנות והיה לי ברור שאני באה לאביתר. נבנתה פה קהילה של ממש, משהו שלא רואים כל יום. הגיעו אנשים מאבני־איתן בגולן, מרמת־גן, מהשומרון, ובנו פה מארג קהילתי מגוון שמתאחד סביב הרעיון הזה. זה שיעור עצום בציונות".

"אני באתי עם שואב אבק דייסון", היא צוחקת, "זה לא היה פה לכולם באביתר. ארץ ישראל וציונות, הכול סבבה, אבל לא לשכוח, אנחנו בשנת 2022, צריך להתאים את עצמנו". את הבית הקטן שנבנה, אחרי האוהל, היא ניסתה לעצב בטוב טעם, להפוך אותו לשלה. "שמנו חלון גדול על כל הקיר, עם נוף יפה. כשירדנו מההר הייתה התחייבות לשמור על המבנים, אבל יום אחד הערבים מהכפר הסמוך, ביתא, קיבלו אישור למסוק זיתים בצלע ההר. הם נכנסו לבתים בקו הראשון, הרסו את הבית שלנו וניפצו את החלון. זה היה כואב מאוד".

איילת שליסל, תושבת אריאל הסמוכה, עלתה גם היא לאביתר עם המשפחות המייסדות. כאשת תקשורת במקצועה היא נטלה על עצמה גם את תפקיד הדוברת. "לקראת שבת פרשת שלח", היא מספרת, "החליטו לעשות שבת גדולה באביתר. ביום חמישי אחרי הצהריים ביקשו שאוציא פרסום שמזמין את כל עם ישראל לשבת. חשבתי שאנשים לא יבואו בכזו התראה קצרה, אבל זרמתי. בסוף הגיעו כ־3,000 איש. הייתי בהלם. אביתר מושכת אליה ציבור גדול דווקא כי זו ציונות מסוג שאין הרבה היום. זה לא פיצוי על שכונה שפונתה או משהו כזה, אלא בנייה מאפס של יישוב שלא היה קודם".

בשלב מסוים הבינו במערכת הביטחון שהמתיישבים לא עלו לימים ספורים, ושהם מתכוונים להישאר במקום. בכפר ביתא הסמוך החלו הפגנות זועמות, שכללו הבערת צמיגים והשלכת חפצים לעבר כוחות הביטחון, ובכירי המערכת ביקשו להרוויח שקט בהורדת המתיישבים מההר.

"אמרו לנו שנרד לזמן קצר, יסדירו את היישוב ואז נעלה שוב באופן חוקי", חוזרת שליסל אל המתווה המפורסם, שהוצע למתיישבים בימיה הראשונים של ממשלת בנט־לפיד. בהתאם למתווה, התושבים עזבו את בתיהם ב־2 ביולי, הממשלה התחייבה כי הבתים יישארו במקומם ויתקיים סקר לבירור מעמד הקרקע. בתום הליך הסקר, כך הובטח, וכפוף להשלמת הליכי בירור מעמד הקרקע, תתאפשר הקמת ישיבה במקום, ולשם כך אף ייעשה שימוש בצו תכנון מיוחד. המתווה נחתם ואושר על ידי מזכיר הממשלה שלום שלמה, מול אנשי אביתר.

"היו דיונים של לילה שלם סביב המתווה", מספרת שליסל, "לא היה אדם אחד שהיה לו מה להגיד ולא קיבל את הבמה. זה הסתיים בשש בבוקר. לא היה לנו פשוט, אבל הוחלט לקבל את ההצעה. חשבנו שאנחנו נעשה את הצד שלנו, והממשלה תעשה את הצד שלה. לפני ארבעה חודשים הסקר הסתיים, 60 דונם הוגדרו אדמות מדינה, ומאז לא הייתה התקדמות. ההחלטה היא לשבת פה בכניסה ולחכות שייתנו לנו להיכנס".

לא מפחדים מדרך ארוכה

מתווה אביתר הוא אחד הנושאים הנתונים במחלוקת בממשלה הנוכחית, המורכבת ממפלגות ימין ושמאל. לאחרונה דיווח כתב כאן חדשות זאב קם כי שר הביטחון בני גנץ שקל אפשרות של פינוי הישיבה בחומש בתמורה להסדרת הנוכחות באביתר, אך עסקת החליפין לא התקבלה על דעת המתיישבים בשני המקומות.

"זה לא תמיד קל", אומרת אמונה אבי־יונה, בעת שהיא מאכילה את בנה התינוק ומפעילה דוכן יצירה לילדים שהגיעו עם הוריהם ליום הלימוד בישיבה. "אנחנו לוקחים ימי חופש כדי לבוא לפה, מביאים את הילדים איתנו, זה מאמץ. אבל בשביל ארץ ישראל שווה להתאמץ ולעבוד. אנחנו רואים את אחינו שמתמודדים עם אתגרים קשים יותר באוקראינה ובמקומות אחרים בעולם, ושמחים שיש לנו זכות להתאמץ פה למען הארץ שלנו. אנחנו קוראים לממשלה לאפשר לנו להניע את הגלגלים של הקמת יישוב חדש. אם הסיבה היא שלא סיימו את התכנון או את כל התהליכים, שייתנו לנו את ההתחלה והבסיס של ההתחייבות – את הישיבה עם המשפחות שקשורות אליה, ומשם נמשיך".

בעת שאנחנו משוחחים באגף המשפחות, מגיעים אל "סדר הבוקר" בישיבה לומדים נוספים. בשבועיים האחרונים הגיעו מעת לעת תלמידים מישיבות אחרות, וכן תושבים מהאזור שמבקשים לתמוך. "לקחתי יום חופש מהעבודה ובאתי", מספר אישי חזני, ממייסדי אביתר. "מגיעים ללמוד, להיות פה. לפי החוזה שחתמנו בקיץ היינו אמורים להיות ביישוב כבר מזמן. עד שזה יקרה באמת, נהיה פה בכניסה. הנוכחות שלנו יוצרת חום ציבורי שלוחץ על הממשלה וזה מבורך. זה לא אומר שמחר בבוקר היישוב יקום, אולי זה תהליך, אבל הישיבה פה מביאה את הלחץ הציבורי".

בין העולים ליישוב, שלוש או ארבע פעמים בשבוע, גם יו"ר תנועת נחלה דניאלה וייס. למרות הסחבת במימוש המתווה, היא אופטימית. "זה ייקח עוד כמה חודשים, אבל זה יקרה", היא משוכנעת. "אביתר היום הוא מקום שיש בו יהודים – כרגע זה חיילים, ובהמשך יהיה גם יישוב של ממש. נכון שלפי המתווה זה היה צריך כבר לקום, אבל ייקח עוד זמן מה וזה יקרה בסוף. אני משווה את זה לאירועים אחרים שהייתי חלק מהם, ושלקח זמן אבל התממשו. כשעלינו לקדומים זה היה בדצמבר 1975, ואת ההכרה ליישוב קיבלנו במאי 1977, ובאמצע הייתה החלטת ממשלה שהיישוב לא יוקם. באלקנה זה לקח מ־73' עד 75'. כשעלינו לעלי לא היה כביש בהתחלה, היום זה יישוב פורח. וכך, רגב אחרי רגב של אדמה ביהודה ושומרון, ראינו איך הוא צומח.

"באביתר יש יתרון – כבר היום יש בו 50 מבנים, עשרות משפחות שקשורות אליו, נוכחות צבאית, שר הביטחון מכיר בחשיבות שלו – זה רק עניין של החלטה. אנחנו, תנועת נחלה עם המתיישבים ומועצת השומרון, לקחנו על עצמנו להתמיד במאבק ולהמשיך אותו, וזה יזרז אותו. אם אתה שואל אותי אם נרד מהגבעה הזאת – בחיים לא".

בסיבוב שערכנו בין בתי היישוב אפשר לראות את ההרס – חלקו נגרם מנזקי מזג האוויר, וחלקו מצד השכנים הפלסטינים. "לקחנו עכשיו קבלן בסכום כסף גדול שגייסנו, לשיפוץ המבנים באביתר", אומרת דניאלה וייס. "זה חשוב. כשיש נזק בבית שלי, איזה בורג השתחרר או מדף יצא מהמקום – ישר פועלים לתקן. אם זה קורה בבית שלא גרים בו, אז אחרי הבורג נופלת מגירה, ואחר כך כל המטבח מתפרק. אני רוצה שהמבנים יישמרו, שלא יהיה זלזול במקום ושלא תהיה דלות של המבנה, עד שהתושבים יחזרו. ובסוף הם יחזרו".