בתשרי תש"ל, סתיו 1969, כשהר הבית עוד היה נעול בפני יהודים בגלל הצתת מסגד אל־אקצה באלול שלפני כן, פרסם הרב חיים שרגא פייבל פרנק (1908־1973) מאמר הלכתי בביטאון התורני "המעיין", שכותרתו "בניין בית המקדש קודם למלכות בית דוד".
הרב חיים פרנק היה רבה של שכונת ימין משה ואחיו של הרב צבי פסח פרנק – הרב של ירושלים. אביהם של השניים, הרב יהודה לייב פרנק, היה ממייסדי חדרה ורבה הראשון של העיר לעתיד.
למעשה הייתה זו תשובה הלכתית לשואל שתהה "בדבר חובת הקרבת הקורבנות בזמן הזה ובניין בית המקדש, ומהי הסיבה אשר רבים מהגדולים מסתייגים מכל העניין ואינם נוקפים אפילו באצבע בעניין כה רם ונישא". דבר שחרור הר הבית עוד היה טרי אז בלבבות והרב חיים פרנק, כמו כמה מבני משפחתו, נמנה על חוגים שבזמננו היו מוגדרים אולי כחרדים אבל בהחלט גם ציוניים.
"המתמיד ומונע את עצמו ואת הרבים מלקיים המצוות המוטלות עלינו אין רוח ה׳ נוחה ממנו", נזף הרב בממסד – גם הרבני – שבחר כבר אז להתנכר לשאיפת חידוש ימינו כקדם בהר הבית. ״ואנוכי – אנוכי ה׳ א־לוהיך – פיניתי הבית!", ציטט הרב פרנק את דברי לבן בספר בראשית, ברומזו לכך שהר הבית כבר שוחרר במלחמת ששת הימים ונתון בידי המדינה היהודית. ואם כן, הוא תוהה, למה לא עושים את המובן מאליו ובונים את המקדש או לפחות מאפשרים את חידוש עבודת הקורבנות?
נראה שעיקר העימות של הרב פרנק היה עם פוסק חשוב אחר בן הדור ההוא, הרב אליעזר ולדנברג, שסבר ואף כתב בכמה הזדמנויות שמצוות המקדש והקורבנות אינן מוטלות על דורנו אלא מיועדות לימות המשיח.
לדעת הרב ולדנברג המצווה לדרוש, למצוא ולהגיע בפועל למקום המקדש מולאה כבר בידי דוד כשאיתר את "המקום אשר בחר ה'" בגורן ארוונה היבוסי, ואם כן אין עוד מצווה כזו המוטלת עלינו כיום – כש"יודעים אנו כבר את המקום המיועד בכללותו". "באופן מעשי", הוסיף הרב ולדנברג והתייחס לאיסור שהטילה המדינה כדרישת המוסלמים על קיום פולחן יהודי בהר, "הרי לא יועילו לנו כל הדרישות לפי מצבנו כיום ועד שישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי".
"אין הדברים מובנים כלל", מחה הרב פרנק על דברי הרב ולדנברג, "וכי בזה שיודעים אנו את המקום המיועד בכללותו, מתקיים המצווה? הלא ההר עומד שמם ונחרב, ושועלים — ישמעאלים — הלכו בו, וטמאי מתים מטיילים שם, לא במקום המותר בוודאי, ולא במקום האסור מספק, אלא במקום שבוודאי ובוודאי אסור לטמאים להיכנס שם, והוא איסור כרת".
הוא גם רמז לכך שיהודים שומרי מצוות בני זמנו מיהרו לפרוק מעליהם בתירוצים דתיים קלושים את העול המעיק־משהו של חידוש עבודת הקורבנות בהר הבית: "שלדאבוננו… ככל שאפשר להוריד מעליו המעמסה הזו נוח לו, לכן בחרו נימוק פשוט הפוטר אותם ומשחרר אותם מכול וכול". הנימוק שבו נתלו מי שטענו שאי אפשר לחתור בזמננו להקמת המקדש הוא בעיקר דברי רש״י במסכת סוכה (מ"א, א'), ״כי הבניין שאנו מצפים לראותו – בנוי ומשוכלל ירד מן השמיים״. "ולפיכך מה לנו להשתדל ומה יועיל השתדלותנו", המשיך את הקו הזה הרב פרנק בלעג מסויים, "ואולי גם אסור להשתדל, כי מורדים אנו במלאכת שמיים".
כחיזוק לשיטתו, הוא מביא ציטוט נגדי מהתלמוד הירושלמי המכריז במפורש ש"בניין בית המקדש קודם למלכות בית דוד״.
הוא גם תוהה מדוע בכלל קיימת מסכת מידות המבהירה את מידות המקדש עד לפרטים הקטנים ביותר, אם הקמתו אינה מוטלת על בני אנוש: "אם נאמר שאי אפשר לבנות בית המקדש אלא אחר ביאת המשיח, או לבניין שירד מן השמיים, מה ייתן לנו ומה יוסיף לנו מסכת זו? הלא אין לנו צורך לדעת איך לבנות, כי לא אנו יהיו הבונים, אלא משיח יהיה הבונה, או על ידי מלאכת שמיים תהיה הבנייה".
היה אפשר אולי לטעון ש"המשיח" שאנו מצפים לו אינו בהכרח מלך עטור בכתר כי אם כינוי שהולם בהחלט גם את מדינת ישראל שלנו, אבל הרב פרנק לא חש להתעמת עם המתנגדים בנקודה הזו. במקום זאת האריך להסביר שאין צורך לחכות למשיח, ממש כפי שלא חיכו לו בטרם קרא הגאון מווילנה, למשל, לתלמידיו לעלות ארצה.
הוא מצטט גם את דברי הרב יוסף באב"ד בן המאה ה־19 בספרו "מנחת חינוך", ״שגם היום, אפשר שאם ייתנו המלכויות רשות לבנות בית המקדש, מצווה לבנות״, ומציין כמה וכמה הזדמנויות שנדמה בהן שנקרתה אפשרות להקים את המקדש מעפרו, הזדמנויות שגדולי ישראל בכל הדורות קפצו עליהן בשמחה. רש"י ואחרים, הוא משוכנע, לא העלו בדעתם לאסור על העם היהודי לחתור באופן ממשי לבניית המקדש ולהסתפק בציפייה סבילה להתגלות שמימית, אלא רק העלו אפשרות לבנייתו בידי כוח עליון במקרה – מציאותי למדי כפי שאפשר לראות בעינינו – שהיהודים יתמהמהו זמן רב מדי מלבצע את המלאכה בעצמם.
"ומלבד כל הנ״ל", מחה הרב פרנק, "יש לעורר בכלל, שמצות וחובת הקרבת הקורבנות אינו קשור כלל עם עת הגאולה אם כן הגיע או לא הגיע, אלא היא מצוות עשה מהתורה להקריב קורבנות חובה, כמצוות עשה של תפילין שנוהג בכל יום וכמצוות עשה של לימוד התורה".
בימי שיבת ציון, תחת רישיונו של כורש מלך פרס, היהודים שבחרו לשוב ארצה לא בזבזו רגע ומיד בהגיעם הקימו מזבח וחידשו את עבודת הקורבנות. עוד 22 שנים ארוכות חלפו עד שנבנה בית שני. מקום המזבח פנוי גם כיום ממבנים מוסלמיים, וכבר בתנאים הנוכחיים של ההר אפשר היה לחדש בו מזמן את הקרבת הקורבנות אילו רק רצינו, וזאת בלי לקפח את קודשיה של אף דת אחרת. אבל לא רצינו.
