האיגרות ממחישות: "ההתנגדות אינה דרכו של הרצי"ה"

עד היום לא באמת ידוע מדוע נסע הרב צבי יהודה קוק בשנת 1914 לעיירה הלברשטט שבגרמניה, ושהה בה כמה שנים. ההסבר המקובל הוא רצונו של הרצי"ה להתמסר ללימוד בשקט, ללא ההפרעות שנוצרו סביב פעילותו של אביו, הרב אברהם יצחק קוק (הראי"ה), בארץ ישראל. הסבר פחות רשמי הוא שזמן קצר קודם לכן, צעירה שהוא היה אמור להינשא לה ביטלה את האירוסין.

כך או כך, עם בואו של הרצי"ה להלברשטט הוא התחבר למשפחת בר (באֶר), ובגלויה לאביו הוא מתאר את אבי המשפחה כ"פרנס ומנהיג הקהילה, שבביתו אני מלמד את הכוזרי, והוא א' מג' הפירמות [אחת משלוש החברות] הגדולות שבעיר". במהלך אותה תקופה נוצר קשר כלשהו בין הרצי"ה ובין אחת מבנות המשפחה, הלנה בר, שבהמשך הייתה להלני ברט, מנהלת סמינר המזרחי למורות, מוסד שמוכר כיום כמכללת אפרתה.

תוכן והיקף השיחות שהתקיימו בהלברשטט בין הרצי"ה להלנה בר אינו ידוע, אולם בספר חדש של הרב ד"ר חגי שטמלר (בהוצאת כרמל) נחשפות לראשונה שמונה איגרות ששלח אליה הרצי"ה לאחר שנאלץ לעזוב את גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. "הרב צבי טאו ידע שאני מחפש איגרות של הרצי"ה, ובאחת השיחות הוא אמר לי 'לך לרב אליעזר ולדמן, יש לו איגרות'", מתאר הרב שטמלר. "הלכתי לרב ולדמן וגיליתי רב עם אופקים נרחבים, השכלה כללית רחבה, וגם אדם מתוק ונעים. הוא הביא לי את שמונה האיגרות הללו, שהיו כתובות בגרמנית, אמר שהוא נתן את זה בעבר למישהו שניסה לתרגם אותן לעברית, ללא הצלחה, ונתן לי את ברכת הדרך. לצערי, הרב ולדמן נפטר לפתע זמן קצר לפני פרסום הספר".

הראי"ה קוק היה ענק שבענקים, אבל הוא לא היה איש מעשה. ישיבת מרכז הרב הייתה כישלון מוחלט. סיפר לי תלמיד חכם חשוב שבפועל ישבו שם עשרה אנשים מהיישוב הישן, עם כוס תה על הסטנדר, שבעיקר חיכו למלגה של סוף החודש. תנועת דגל ירושלים נכשלה לחלוטין. בפועל מי שהצליח להגשים את כל הרעיונות הגדולים היה הרצי"ה

מלאכת התרגום אכן התבררה כאתגר מורכב במיוחד. "כבוגר לימודי גרמנית במסגרת התואר השלישי ניסיתי לתרגם לבד, אבל מהר מאוד הבנתי שצריך מישהו שגרמנית היא שפת אימו. הבאתי את זה למתרגמת, היא הסתכלה על זה והייתה בטוחה שאני עובד עליה ואין מצב שזו גרמנית. מתברר שכמו בעברית, גם בגרמנית סגנון הכתיבה של הרצי"ה מאוד מורכב, מפותל וקשה להבנה. יש שם משפטים שמתחילים בעמוד אחד ומסתיימים בסוף העמוד השני. בסופו של דבר נעזרתי בכמה מתרגמים, ולסיום ישבתי עם חבר דובר גרמנית ועברנו מילה־מילה כדי שהתרגום יהיה כמה שיותר מדויק. גם כעת אני עדיין לא שקט, ומתפלל שהתרגום נעשה בצורה הנכונה.

"מרגע שהאיגרות תורגמו", מוסיף הרב שטמלר, "כתיבת הספר הייתה החלק הקל. במשך סגר הקורונה הראשון ישבתי כל יום מהבוקר עד הערב, וסיימתי אותו".

מה החשיבות הרבה באיגרות הללו?
"כשרציתי להוציא את הספר על האיגרות פניתי לפרופ' אבי שגיא ושלחתי לו את כתב היד. לאחר יומיים הוא חזר אלי ואמר שמדובר בספר חשוב מאין כמוהו. כמי שלמד זמן קצר בישיבת מרכז הרב הוא לא התרשם במיוחד מהרב צבי יהודה, אך הספר חשף בפניו משהו עמוק מהאישיות של הרצי"ה, שמתגלה באיגרות האלה כאינטלקטואל. קראתי את הטקסט ואת הערותיך והתפעמתי, כך אמר לי". לבסוף הספר יצא לאור כחלק מסדרת "פרשנות ותרבות" בעריכתו של פרופ' שגיא, במסגרת הוצאת כרמל.

מ"שלך" ל"שלכם"

האיגרות מציגות את תפיסת עולמו של הרצי"ה בנושאים מרכזיים כמו ניתוח ההיסטוריה, תפקידו של עם ישראל ומעמד המצוות, לצד איגרות שעוסקות בסוגיות אקטואליות כמו תפקידה של תנועת "דגל ירושלים" שייסד אביו, ביקורת על אגודת ישראל ועוד. לדברי שטמלר הן גם חושפות

את "הידע העצום שהיה לרצי"ה בפילוסופיה. בהערות השוליים אני מרחיב על הדברים הרבים שרמוזים בכל אחת מהן. מעבר לכך, עצם זה שהרצי"ה כתב בגרמנית גבוהה זה כבר חידוש, כי כל האיגרות שלו שאני מכיר הן בעברית. מדובר באיגרות שלא יצאו מעולם, למעט הראשונה, שפורסמה גרסה ראשונה שלה בעברית".

האיגרת הראשונה כבר פורסמה, כאמור, אולם התרגום שלה מגרמנית הסיר את המסתורין מעל חידה קטנה. בספר "צמח צבי", שבו היא מופיעה בעברית, לא נכתב עבור מי הייתה ממוענת במקור. בנוסף, האיגרת הגרמנית נפתחת בהתנצלותו של הרצי"ה על כך שהמכתב ששלח לעלמה בר בשפה העברית לא הגיע ליעדו, ולכן כעת הוא מנסה את מזלו בכתיבה בגרמנית – מה שמבהיר את השתלשלות הדברים. באופן מעניין, אף שכעת ברור שמדובר בעותק של אותה איגרת ראשונה בעברית שהרצי"ה שלח ולא הגיעה ליעדה, בנוסח שפורסם בעברית הפנייה בחלק מהמקומות היא בלשון זכר. פרק מיוחד בספרו של הרב שטמלר אף עוסק בהבדלים בין האיגרת העברית לנוסח הגרמני.

מה פשר הקשר בין הרצי"ה לעלמה בר?
"לא ברור. אנחנו יודעים שהיא הייתה דמות ייחודית עם השכלה כללית רחבה, ושהיא עסקה באמנות והתעניינה בשלל נושאים. מאוחר יותר, כשעמדה בראש הסמינר למורות, היא הנהיגה שיטה חינוכית ייחודית ואף קראה לסינתזה של חיי מצוות והשכלה כללית, עד שלבסוף פוטרה בשל המתיחות שהדבר יצר בינה ובין הנהלת המזרחי. בהמשך הקימה את המדור לחינוך מיוחד במשרד החינוך, וזכתה בפרס יקירת ירושלים לשנת 1978".

מהאיגרות ברור כי במהלך שהותו של הרצי"ה בהלברשטט שוחחו השניים רבות על נושאי דת, היסטוריה, פילוסופיה ועוד. האיגרת הראשונה נפתחת כהמשך לשיחה שקיימו בנושאי לאומיות, ומוזכר שאותה שיחה עצמה הייתה המשך לשיחה אחרת על מקומה של הנצרות בהיסטוריה. באיגרות אחרות מזכיר הרצי"ה שיחות נוספות ביניהם, וכן דברים שאמר ב"תנועת הנוער שלנו בהלברשטט", אם כי לא ידוע על איזו תנועה מדובר.

עם זאת, האיגרות לא מסגירות קשר אישי בין השניים. רמז מסוים אפשר אולי למצוא בכך שאיגרת אחת נחתמת במילה "שלך". לעומת זאת, האיגרת השמינית ששלח הרצי"ה כוללת איחולי מזל טוב על אירוסיה ונחתמת במילה "שלכם", ולאחריה הקשר בין השניים פסק (אם כי לאחרונה, מציין שטמלר, נודע לו כי ישנן איגרות בעברית שהיא שלחה לרצי"ה עשרות שנים מאוחר יותר, כשכבר הייתה בארץ ישראל). שטמלר בחר שלא לעסוק בשאלה זו, שממילא קשה להשיב עליה בבירור, ולהתמקד בתוכן האיגרות. "אני לא מתעסק במה שצהוב, אלא במהות", הוא אומר.

גמדים טרוטי עיניים

הרב ד"ר חגי שטמלר, 49, הוא כיום החוקר המרכזי של הרצי"ה ומשנתו. שטמלר נולד בפתח־תקווה ולמד במדרשיית נועם ובישיבת הגולן בחיספין. לאחר סיום מסלול ההסדר ושירות בשריון, פנה לישיבת ההסדר בקדומים. הוא למד אצל רבנים מכל קצות הקשת הדתית־לאומית ובהם הרבנים שלמה אבינר, אורי שרקי, יובל שרלו ואחרים. את הרב יהושע צוקרמן, שגם אצלו למד, הוא מכנה "מורי ורבי".

במשך כעשרים שנה שימש הרב שטמלר כר"מ בישיבות נתיב מאיר וחורב, במכון לב ובמכינת ידידיה. לצד עבודת ההוראה הוא עיבד וערך שורה של ספרים על תורתו של הראי"ה קוק. לפני קצת פחות מעשור החליט להיכנס למסלול האקדמי. הוא עשה תואר שני ושלישי באוניברסיטת בר־אילן, כאשר התזה ועבודת הדוקטורט שלו נסובו על הרצי"ה. כיום הוא מלמד במכללת אפרתה ובמכללה בבית וגן, עומד בראש מדרשת "בדרך אפרתה", ורב קהילת "מעלה האורות" בשכונת חומת שמואל בירושלים.

בעולם האקדמי הרצי"ה לא נחשב לדמות משמעותית, יש שיאמרו אפילו שולית, כזו שנעלמת בצל הגדול של אביו. מדוע בחרת להתמקד דווקא בו בתואר שלך?
"הבחירה הזו נבעה בדיוק מכך שכמעט לא כתבו עליו, והמעט שכן נכתב היה קטסטרופלי. כתבו דברים מזעזעים, תוך זלזול מוחלט בדמותו, וזה פשוט כאב לי. לקחו דמות של אישיות גדולה עם מבט מקיף גם בקודש וגם בחול, עם השכלה כללית מדהימה, והפכו אותו לאדם קטן. ממש 'גמדים טרוטי עיניים' שהסתכלו עליו בצורה קטנה. זה חרה לי מאוד".

לדעת שטמלר, הזלזול האקדמי ברצי"ה נבע בעיקר ממניעים פוליטיים. "הרצי"ה שלח איגרות וענה לכל מי שכתב לו, מכל גווני האוכלוסייה, מבכירים ושרים כמו שולמית אלוני, איתה הוא נפגש לא פעם, ועד לסתם עמך ישראל. אבל מה שזוכרים לו באקדמיה זה את גוש אמונים והמלחמה על ארץ ישראל, שהפכו אותו מבחינתם לדמות רדיקלית.

"יש פרופסור מסוים שכולם מצטטים את עבודת הדוקטורט שלו, שבה הוא טוען שהראי"ה היה פציפיסט שאמר שהגאולה לא תבוא דרך מלחמה, לעומת הבן שלו שהיה רדיקלי. בספר שאותו אקדמאי כתב הוא אומר שהפציפיזם של הראי"ה מופיע בכל כתביו, כשבפועל הוא מביא שלושה־ארבעה מקורות, כולם מספר אחד – 'עולת ראיה'. כשבדקתי גיליתי שגם הציטוטים האלו הם חלקיים, ובפועל גם בהם הראי"ה כותב על מלחמה. הטענה שהראי"ה היה פציפיסט והרצי"ה קיצוני ורדיקלי תפסה כל כך, עד שפרופסור חשוב אחר כתב שכל הפסקה הראשונה ב'אורות המלחמה', שבה כתוב שהמלחמה מקדמת את העולם, היא 'כנראה' המצאה של הרצי"ה. אז בדקתי וגיליתי שזה לא נכון, והראי"ה כתב את זה בעצמו".

ההסברים של שטמלר מבהירים את מעמדו של הרצי"ה בעולם האקדמי, אולם האמת היא שגם בעולם הישיבות מתקיים פער בין תפיסת דמותו של הראי"ה לעומת הרצי"ה. "הרב קוק היה ענק שבענקים, אבל צריך גם לומר שבהרבה מובנים הוא לא היה איש מעשה", אומר שטמלר. "הוא הקים את ישיבת מרכז הרב, אבל זה היה כישלון מוחלט. סיפר לי תלמיד חכם חשוב שבפועל ישבו שם עשרה אנשים מהיישוב הישן, עם כוס תה על הסטנדר, שבעיקר חיכו לקבל את המלגה של סוף החודש. תנועת 'דגל ירושלים' שהקים נכשלה לחלוטין.

גוש אמונים היו מאוד נאהבים ומוערכים בעם ישראל, אבל זה החזיק עד קמפ־דיוויד. כשהרצי"ה הבין שזה השתנה הוא אסף את אנשי גוש אמונים ואמר להם שמעכשיו התנחלות זה בחשיבות שנייה, והחשיבות המרכזית היא הסברה, לימוד והרמת הרוח

"בפועל מי שהצליח להגשים את כל הרעיונות הגדולים היה הרצי"ה. בזכותו מרכז הרב הפכה לאימפריה שהוציאה מתוכה מאות רבנים, ישיבות גבוהות, הסדר ומכינות – מקום שאי אפשר להמעיט בהשפעה שלו. את כל זה עשה הרצי"ה, כשהגדיר מה ילמדו בישיבה ומה לא. לזה צריך כמובן לצרף את תנועת גוש אמונים, שיש מי שרואים בה את ההגשמה של 'דגל ירושלים'. חצי מיליון מתיישבים ביו"ש, הרבה מזה בזכות הרצי"ה. בסוף הוא זה שהוציא לפועל את משנת הראי"ה".

ההשפעה המעשית שלו לא מוטלת בספק, אבל אתה חקרת את הגותו, לא את עשייתו.
"העשייה וההגות שלו הולכים יחד. מה שאני הראיתי זה שמאחורי העשייה שלו עומדת תפיסה מחשבתית עמוקה. הפעם הראשונה שנחשפתי לזה הייתה לפני 25 שנים, כשהייתי תלמיד ישיבה בקדומים. אחרי לילה שבו הקימו עוד איזה מאחז על הר כלשהו באנו לרב צוקרמן מלאי התלהבות, ולהפתעתנו הוא זלזל ואמר שזו תפיסה מגושמת. שזו טעות לחשוב שלשים קרוואן על הר מחזק את הקשר לארץ ישראל, בלי להבין שהכול מתחיל מהרצון של עם ישראל, מהרוח. בדוקטורט שלי הסברתי שאצל הרצי"ה הכול התחיל מהרוח. כבר בשנות העשרים שלו הוא כתב שאם תשפיע על הרוח של עם ישראל, יהיה לזה ביטוי מעשי. עם ישראל רוצה את תל־אביב, אז אין ויכוח על תל־אביב. עם ישראל לא רצה את גוש קטיף אז זה נפל.

"יש איגרת של הרצי"ה שבה הוא כותב: 'כל הפעולות המעשיות והממשיות… אינן חשובות לנו כל כך כשהן לעצמן… אלא בתור סיועים ואימוצים, כלים ואמצעים, לתכליתנו העיקרית, שהיא ההתעוררות האדירה של רוח ישראל'. לכן כשמנחם בגין חזר מהסכמי השלום בקמפ־דיוויד ועם ישראל קפץ בהמוניו לבריכה בכיכר מלכי ישראל דאז, הרצי"ה שינה את כל הטון שלו. לפני כן הוא היה מאוד נחרץ ודיבר על כך שעל יהודה ושומרון תהיה מלחמה, אבל אחרי קמפ־דיוויד זה נגמר כי הוא הבין שעם ישראל רוצה משהו אחר. וכדי לשנות את המצב צריך לפעול על הרוח של עם ישראל, על התודעה הלאומית, ולא ללכת בכוח. זו הפילוסופיה שעמדה מאחורי כל הפעולות שלו. כמובן שהוא פעל מתוך עמדה תורנית, אבל אם תרצה יש לכך גם שורשים עמוקים בפילוסופיה האירופית ובעיקר ההגליאנית".

לפי הרצי"ה, מעשים לא יוצרים תודעה לאומית?
"זה קורה ביחד. הרב חנן פורת הסביר לי לפני פטירתו שמקימים התנחלות במטרה לעורר את העם שירצה את ההתנחלות הזו. גוש אמונים היו מאוד נאהבים ומוערכים בעם ישראל, אבל זה החזיק עד קמפ־דיוויד. כשהרצי"ה הבין שזה השתנה הוא אסף את אנשי גוש אמונים ואמר להם שמעכשיו התנחלות זה בחשיבות שנייה, והחשיבות המרכזית היא הסברה, לימוד והרמת הרוח".

ומה קרה עם זה? איפה מפעל ההסברה?
"זו שאלה טובה, שגם מתחברת למה שקורה היום כשאתה רואה רבנים נגררים ולא מובילים את התפיסה הרעיונית. יש קמפיין בעייתי של דוריטוס, אז לא אוכלים דוריטוס. יש מחלוקת על טפסים של תרומת דם, אז לא תורמים דם. מחרימים את זה, מחרימים את ההוא. לפני חמש שנים, באזכרה של הרצי"ה, הרב צוקרמן זצ"ל דיבר בהר המור וצעק: 'אנחנו כל הזמן נגד ונגד ונגד, בואו נגיד משהו חיובי!'. ההתנגדות היא לא דרכו של הרצי"ה. הרצי"ה אמר שצריך להרים דגלים חיוביים, שעם ישראל רוצה לשמוע דברים עמוקים ומרוממים. אז לשאלתך – אין ספק שמפעל ההסברה לא מספיק קיים. פועלים בזה קצת, אבל לא מספיק. למעשה גם הרב טאו דיבר על זה במשך שנים, אבל בשלב מסוים משהו קרה וזה התמוסס".

המהדורה שנגנזה

כשהרב שטמלר מדבר על חרמות מבית המדרש של הר המור, הוא חווה אותם על בשרו. בקיץ 2016 יצא לאור ספרו "עין בעין" על משנתו של הרצי"ה, המתבסס על עבודת הדוקטורט שלו. "לפני שכתבתי את הספר התייעצתי עם הרב טאו, והוא מאוד שמח על הרעיון. אמרתי לו שיש כמה רבנים שמתנגדים, אבל הוא צחק ואמר לי לכתוב ושהוא יסביר להם כמה זה חשוב".

בתמיכת הרב טאו, הספר יצא לאור בהוצאת מכון בניין התורה, הקשור לבית המדרש בעלי, אך אז התברר כי לא כולם אהבו את הדברים. "כשהספר יצא הבאתי עותק לרב טאו והוא שמח בו מאוד ושם אותו במטבח, שאצל ה'חסידים' שלו זה סימן לספר חשוב שצריך לקרוא. אברכים בהר המור סיפרו לי שהם שאלו אותו והוא יעץ להם לקרוא אותו. אלא שאז קם יהודי אחד שלא אגיד את שמו, אדם שלא מכיר אותי ומעולם לא דיבר איתי, והוציא פשקווילים נגדי שאני אפיקורוס וכופר כי כתבתי על רבנו ב'סגנון אוניברסיטאי גויי'".

אחת הטענות נגד הספר הייתה שבמסגרת הסקירה שמובאת בתחילתו, כנהוג בכל עבודה אקדמית, ציטט שטמלר חוקרים שכתבו בגנותו של הרצי"ה. "הרב טאו עצמו דווקא שמח שהצגתי את הסקירה הזו, כי הוא הבין שאני חושף את ערוותם של כל החוקרים הללו, אבל סביבו יש כל מיני 'גיחזים' קטנים שמסיתים אותו".

בסופו של דבר ההוצאה גנזה את כל העותקים שטרם נמכרו, תוך נזק כלכלי לא קטן לה וגם לשטמלר. "הרבה רבנים חשובים התקשרו אלי לחזק אותי אחרי שהספר נגנז. הרב צוקרמן התקשר ואמר שהוא רוצה למחות. הרב ולדמן התקשר ואמר לי שזה ספר חשוב. רבים אחרים התקשרו ואמרו שזו פעם ראשונה שהם ראו שהרצי"ה הוא לא רק רב שיש לגביו אוסף של סיפורים ומעשיות, אלא אדם עם משנה ברורה ומסודרת".

כמה שנים לאחר מכן פורסם הספר מחדש, הפעם בהוצאת תבונות של מכללת הרצוג. באופן מפתיע, דווקא ההוצאה הזו לא כללה את כל אותם ציטוטים בגנות הרצי"ה. "אמרו שצנזרתי את הספר, אבל זה לא נכון. הרב צוקרמן זצ"ל, שמאוד תמך בי והתנגד נחרצות לגניזת ההוצאה הראשונה, לא היה מרוצה מהציטוטים, ואם לומר את האמת גם אני לא רציתי אותם. לכן בהוצאה השנייה השמטתי אותם, והסתפקתי בהפניות אליהם בהערות השוליים".

קשה להחמיץ את הכאב בקולו של שטמלר כשהוא מספר על ערימות העותקים שנגנזו, אולם למרות זאת, את אחד העותקים הראשונים מספרו הנוכחי, "שמונה אגרות", הוא הלך להעניק באופן אישי לרב טאו.

אחרי כל זה הלכת שוב עם ספר שלך לרב טאו?
"אני רואה ברב טאו אדם ענק, גם אם אני הקטן חושב שבית המדרש שלו טועה בלא מעט דברים. הוא אדם שלא חושב על כסף, הנאות וכבוד. החיים שלו מסתובבים סביב השאלה מה טוב ומה נכון לעם ישראל. לצערי יש שם סביבו חצר חסידית עם כמה שועלים קטנים מחבלים כרמים, אבל הוא עצמו צדיק וישר. הוא גם שמח מאוד לקבל את הספר החדש".

איך נוצר הפער הזה בין התפיסה של הרצי"ה שהצגת, אדם שתלמידיו נעו מהרב מנחם פרומן ועד הרב שלמה אבינר, ובין בית מדרש כל כך סגור כמו הר המור?
"הרצי"ה היה חוזר בשיעורים שלו שוב ושוב על אותם רעיונות של עם ישראל, בחירת ישראל, הלאומיות הקוסמופוליטית, שלא אכפת לנו רק מעצמנו אלא מכל האנושות. כשפעם אחד התלמידים אמר לו 'הבנו, בוא נמשיך הלאה', הרצי"ה ענה 'הלוואי שהבנתם'. לפני שנים הרב טאו נהג לספר את הסיפור הזה על הרצי"ה ולומר שבאמת הרבה לא הבינו. היום רואים שבאמת הרבה לא הבינו. בלי להיכנס לשמות, כל אחד רואה שיש כאלו שלקחו את הדברים לכיוון מסוים, ואני אומר את זה בכאב גדול".

אולי כשהרצי"ה אמר שיש דרך מסוימת ללמוד את התורה של אבא שלו, המסר שעבר לתלמידיו הוא שיש גם דרך אחת נכונה ללמוד את התורה שלו?
"שאלה טובה. יש סיפור ידוע ששאלו אותו מי תלמידי הרב קוק, אז הוא אמר שהרב חרל"פ והוא. ואז שאלו אותו מה לגבי הרב הנזיר, והוא ענה 'הוא בא אחר כך'. הוא בהחלט נתן הנחיה מאוד מסוימת לגבי תורתו של אביו. כנראה שכל אחד מתלמידיו קלט את הרצי"ה לפי הנפש שלו עצמו. הלוואי שכולם היו מסוגלים לקבל אחד את השני ולהבין שכולם מהווים חלקים של אותו השלם".

במחקר שלך מצאת הבדלים בינו לבין אביו?
"בוודאי. לדעתי הבן הבין בפילוסופיה יותר מאשר האבא, כי הרצי"ה קרא את כל הספרות הזו במקור. הוא שלט בכתבים של קאנט, ברגסון, ניטשה ועוד. ראיתי את הספרים הללו עם המון הערות וסימונים בכתב היד שלו. הידע שלו היה כולו אוטודידקטי. יש אומרים שהוא למד קצת באוניברסיטה בהלברשטט, אבל בדקתי וכנראה לא הייתה שם בכלל אוניברסיטה. אצל אבא שלו לא ברור מה היה מקור הידע בפילוסופיה. יש חוקר שטוען שההיכרות שלו עם ההגות הזו הגיעה מקריאת הספר 'קורות הפילוסופיא החדשה' של פביוס מיזס, שהכיל סקירה של התפיסות הללו.

"מצד שני, הראי"ה היה מלא בחסידות ובקבלה. הרצי"ה לעומת זאת הרחיק מאוד מהחסידות, וכשפעם מישהו אמר שהרב קוק היה המשך של הבעל שם טוב, הוא דפק על השולחן ואמר 'אבא היה המשך של הגר"א'. כשמישהו שאל אותו שאלה על קבלה הוא דפק על השולחן ואמר 'כאן לא לומדים קבלה'. הרצי"ה עצמו היה מלא בקבלה, ומההערות שהוא כתב על הספרים אתה רואה שהוא ידע הכול, אבל כהנחיה לתלמידים הוא רצה שילמדו שלושה סדרי גמרא בעיון. מה שכן, ביחס לחסידות אין ספק שיש הבדל גדול בין הנפש של האב לזו של הבן".