איראן זה כאן: איך השפה הפרסית הקדומה ומנהגי הדת הזורואסטרית קשורים למגילת אסתר

חגי ישראל ביסודם הם חגים היסטוריים; במרכזם עומד אירוע כלשהו שהתרחש בעבר, והצורך שלנו לזכור אותו. בימינו, רבים בציבור הדתי המשכיל מתחברים למשמעות החגים דווקא בתיווך המחקר ההיסטורי. בעוד הדתי המסורתי חושב על החגים רק באמצעות המידע שקיבל במסורת מאבותיו, וכך מה שהתרחש בחנוכה, למשל, הוא מה שמספרת לנו הגמרא, הדתי המשכיל מעוניין לבחון את הסיפור באותה דרך שבה הוא לומד היסטוריה כללית – באמצעות לימוד המקורות הכתובים והצלבתם זה עם זה. אדם כזה מתמצא בתולדות בית שני ובספרות הלניסטית מקבילה, מכיר את הארכיאולוגיה של תקופת המקרא ויודע משהו על מצרים העתיקה, קרא את כתבי יוסף בן־מתתיהו, וכמובן מכיר היטב את התנ"ך.

במובן זה, פורים מציב את מיודענו בפני מבוכה מסוימת, שכן תולדות פרס העתיקה, זירת ההתרחשות של סיפור המגילה, מוכרות ונלמדות הרבה פחות. כאשר הוא מתארח למשל אצל ידידיו לסעודת החג והם מנסים לשוחח על פורים, הוא אינו מעלה בחכתו דבר מלבד מִחזור התהיות הנדושות על אמינותו ההיסטורית של סיפור המגילה.

את החלל הזה מבקשת למלא ד"ר תמר עילם־גינדין בספרה על מגילת אסתר. גינדין היא איראנולוגית שחיברה כמה ספרים על פרס הקדומה, ותחום התעניינותה העיקרי הוא בלשנות פרסית. ספרה "מגילת אסתר: מאחורי המסכה" ראה אור לראשונה בחודש אדר תשע"ה באמצעות מימון המונים, ולאחר שכל העותקים נמכרו – הופיעו בשנה הבאה מהדורה שנייה ועיבוד לאנגלית. כעת הוא נדפס שוב במהדורה מורחבת ומתוקנת. זהו משלוח מנות עמוס בממתקים עבור הקורא המשכיל של המגילה: גינדין מגישה את מיטב המידע ההיסטורי שחקר פרס הקדומה עשוי לספק לנו, כדי להבין את מגילת אסתר, מונחיה ואירועיה.

שפע ומזל זכור לטוב

הספר כתוב כפירוש למגילה, אך אין זה פירוש במובן המקובל, שכן הוא ממעט לגעת בשאלות שאינן קשורות במישרין לחומר המצוי במקורות חיצוניים. בין השאר, גינדין מתרגמת ומפרשת רבות מהמילים הפרסיות והאכדיות המצויות במגילה. אין זה דבר של מה בכך, שכן 167 פסוקי המגילה מכילים מאות מילים בפרסית, לצד מילים באכדית ובארמית. למעשה, מספר המילים הפרסיות במגילה גדול יותר ממספרן בכל ספרי המקרא העבריים גם יחד. ביאור המילים מהווה את עיקר נפחו של הספר; הוא כולל את ניתוח המבנה של המילה, תיאור התגלגלותה מפרסית עתיקה לפרסית אמצעית וחדשה, והשפעותיה על העברית או על שפות אחרות. ניתוח יסודי זה עלול להיות מייגע עבור אלה מבינינו שאינם מתמלאים אושר כאשר הם נתקלים בטקסט בלשני. המחברת מודעת לכך, ובמהדורה החדשה הוסיפה קו דק לצד "הסברים בלשניים חופרים במיוחד", כהגדרתה.

עם זאת, הניתוח בהיר ומרתק, ובשלבים המתקדמים של הספר גם מצופה מאיתנו לפענח בעצמנו מילים שאנו אמורים להכיר את יסודותיהן ממילים קודמות (אל דאגה, הפתרון מופיע מיד בכתב מהופך). המאמץ משתלם בהחלט, שכן הבנת הפרסית חושפת רבדים נסתרים במגילה. מתברר שכותב המגילה חשב בפרסית גם כשכתב בעברית, ואולי גם השתעשע בעקיצות פנימיות בפרסית. כך למשל, משמעות המילה ושתי בפרסית היא "הטובה ביותר", וממוכן מציע שאת מלכותה ייתן המלך "לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה" (א, יט). המן נקרא כנראה על שם ישות אלוהית זורואסטרית המכונה "המחשבה הטובה" (ווהו מאנה, השוו ל"מייינד" באנגלית), ואסתר מבקשת "לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ" (ח, ג).

יש גם עקיצות חדות יותר. למשל: המשתה נערך על גבי בדים יקרים כמו חור, בוץ ותכלת. אך ביניהם משתחל בד הכרפס, שהיה כותנה באריגה צפופה הראויה לעניים, מעין ג'ינס של תקופתם. האם כותב המגילה משחיל בוז מרומז לשלל בדי הפאר של המלך? בדיחה בוטה יותר מספק לנו פרמשתא, אחד מעשרת בני המן ששמו מזכיר את המילה פרמשתק (איבר מין קטן במיוחד).

גם משמעויות תיאולוגיות מתגלות לאור המובן הפרסי של מילות המגילה. שבעת הסריסים הפותחים את המגילה, "מְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס" (א, י) הם, בהתאמה: (הישות האלוהית ששמה) המחשבה הטובה, נולד באופן אלוהי, הוד והדר שפע ומזל טוב, ניתן מאת האל, התקבל היטב מאת האל, כלי לסגידה לאלוהים, ובלי קשר ברור לקודמיו: נשר. הרשימה הזו היא לכאורה אותה רשימה עצמה שחבריה דנים את ושתי (שם יד), אולי בשיבוש קל, ונראה שבגתן (ב, כא) וחרבונה (ז, ט) הם בגתא וחרבונא מהרשימה הזו. אם תרצו, אפשר לראות בכך תשובה חלקית לשאלה הנודעת איפה נמצא א־לוהים במגילת אסתר: הוא מסתתר בפרסית.

המחברת גם חושפת את הסוד שהטריד פרשנים מסורתיים במשך דורות רבים, ומחמתו אף הותר לקרוא את המגילה גם למי שאינם דוברים עברית, בטענה שגם הבקיאים בשפת הקודש לא ממש מבינים את שפת המגילה (בבלי מגילה יח, א). מי הם "הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים"? לא אחשוף כאן את הסוד, כדי שתיאלצו לקרוא את הספר.

מודל היופי של אחשוורוש

לצד התרגום מפרסית, מביאה גינדין תוספות למגילה המצויות בתרגומים הקדומים ליוונית, וגם בספרות חז"ל. לרוב, הללו מפצות על חסרון הממד הדתי במגילה באמצעות תפילות נרגשות, חלומות נבואיים והרהורים תיאולוגיים. תוספת אחת כדאי במיוחד לצטט: באיגרת אחשוורוש השנית נאמר ש"אמן" היה למעשה מקדוני, ומזימתו הסודית הייתה להפיל את פרס תחת שלטון מוקדון. המחברת משערת שקוראי התרגום תיעבו משום מה את בני האומה המקדונית, אבל אולי אפשר לראות בכך מודעות היסטורית של המתרגם לעובדה שפרס אכן נפלה לבסוף בידי מוקדון.

התחום השלישי שבו עוסק הספר הוא פרשנות לאירועי המגילה באמצעות הידוע לנו על חיי החצר של מלכי פרס. מתברר שמחבר המגילה הכיר אותם היטב, ואותה היכרות שאבדה לנו מושלמת באמצעות ממצאים ארכיאולוגיים, עדויות סופרים יווניים ומסורות זורואסטריות. למשל, מה היה מודל היופי שעל פיו בחר לו אחשוורוש נשים? קדוש זורואסטרי בשם ויראז טוען שהאישה המושלמת שתמתין לצדיקים בגן עדן היא נערה זוהרת בת 15, שלתיאור מראָהּ הוא מוסיף "ריח טוב". הזורואסטרים, מתברר, העריכו מאוד ריח טוב, שמסמל את האל הטוב. הדבר מסביר את אמבטיית השמנים, הבשמים והתמרוקים שבה רחצו המועמדות במשך שנה תמימה על פי המגילה.

גם הפאר המוגזם בארמון אחשוורוש תואם לתיאורי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, וכך גם גחמותיו הקפריזיות של המלך ואהבתו למשתאות. לעומת זאת, ההדגשה החוזרת שהאיגרות נשלחו "אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ" באה כנראה כהנגדה לנוהל המקובל, שבמסגרתו האיגרות נכתבו בכתב ארמי, ונקראו בידי מתורגמנים בלשון עמם. ההדגשה הזו נועדה לבטא עד כמה היו האיגרות הללו חשובות למלך, דבר המוכח גם משליחתן בידי האחשתרנים בני הרמכים.

אם המהדורה הקודמת הייתה בבחינת טקסט עיוני על פרס הקדומה, המהדורה הנוכחית מזמנת אותנו למפגש אינטגרטיבי עם פרס הקדומה. כך למשל נוספו בה תמונות צבעוניות של תבליטים וארמונות, המסייעות לקורא לראות את פרס בעיניו, המדריך לכתב היתדות תוקן והורחב, וחלק מהכתובות העתיקות מובאות גם בכתב יתדות. במישור התוכני, מונחים בלשניים דויקו, ובוצעו גם תיקונים ועדכונים היסטוריים. הספר יפה ומחכים, אם כי צריך לומר שהפרויקט שבמרכזו לא הושלם עד תומו. מילים פרסיות ופסוקים רבים שמרמזים למציאות התקופה אינם מתפרשים. למשל, חסר הסבר מי הם החכמים יודעי העיתים, מה היה "דבר המלך לפני היודעים", או מהו פשר השמות מרס ומרסנא.

טבח דתיים וחג המטומטמים

בסיום הספר עולה שאלת ההיסטוריוּת של סיפור המגילה, שאותה הזכרנו בפתיחה. המחברת מזכירה את האפשרות שפורים צמח בהשראתם של חגים פרסיים קדומים. מתברר שממלכת פרס הכירה עוד חגים לזכר טביחת אויבים, אך במועדים אחרים בשנה. חג טבח־המגים, שנקרא "מגופוניה" ביוונית, צוין בי' בתשרי (הפרסים והיהודים אימצו שניהם את לוח השנה הבבלי). החג כלל בעיקר אנשי דת (מגים) מבועתים המסתתרים בבתיהם מפחד ההמון. לעומת זאת, חג המטומטמים (סאכי) היה "מעין בכחנליה שבה גברים ונשים (מחופשים) בלבוש סקיתי מעבירים את יומם ואת לילם בשתייה ובמשחקים פרועים זה עם זה וגם עם הנשים השותות איתם" (מלומד יווני המצוטט בעמ' 138) – תיאור מדויק למדי של חלק ממסיבות הפורים בימינו. חבל רק שהוא מתרחש בדצמבר. הנורוז, ראש השנה הפרסי, כולל אי אלו מנהגי "נהפוך הוא" ומתרחש ביום השוויון האביבי, אבל מזכיר יותר את פסח.

באשר לעולה מן המגילה עצמה, גינדין סבורה שכל אחד יסיים את הספר עם האמונה שאיתה הגיע אליו: תומכי פורים כעובדה היסטורית יאמרו שהמחבר מכיר היטב את חיי החצר של הממלכה האח'מנית ושולט בפרסית, ושלחשיארש ההיסטורי הייתה אישה בשם אמסטריס ואחראי על אספקת הקמח בשם מרדוכא. המפקפקים יציינו שהמילים הפרסיות במגילה מתאימות לפרסית של המאות השנייה והשלישית לפנה"ס, שמוזר שאין בשום מקום אזכור לאירוע בולט כל כך, ושמרדוכא היה פקיד זוטר ואמסטריס גויה פרסית אותנטית (וגם טיפוס מרושע למדי לפי הרודוטוס). אני עצמי מבקש להציע שהסיפור המקורי התרחש רק בשושן, ועם הזמן התרחב לכל העולם היהודי, אבל אני חושש שאת אותה הצעה הייתי מעלה אם הייתי מהרהר בדבר לפני קריאת הספר.

הספר מסתיים ב"אחרית דבר" ובה מתואר גורל הגיבורים היום (קרי, קבריהם באיראן וגלגולי זכרם ההיסטורי), ופרשנות איראנית אנטישמית בת ימינו שמאשימה את מרדכי ואסתר בקנוניה נגד העם הפרסי. לסיום אנו מקבלים מדריך לקריאת כתב היתדות של הפרסית העתיקה, שללא ספק ישמש אותנו בחיי היומיום. ואם לא, אולי יסייע לנו באותה מסיבת משכילים בפורים הקרוב.

שמואל בן-שלום הוא סטודנט לתואר שני במדע הדתות באוניברסיטת תל־אביב