סגירת מעגל אכזרית: תנו לסבול בשקט

בשנת 1818 פרסם הפילוסוף ארתור שופנהאואר את המגנום אופוס שלו, "העולם כרצון וכדימוי", שבו טען בין השאר כי מה שמניע את עולמנו הוא אי שביעות רצון תמידית מחד, וחתירה לשביעות רצון מאידך. בין שני הקטבים הבינאריים הללו חוצץ מסך, שהוא התפיסה שלנו וההוויה שבה אנו מתנהלים. כלומר, המציאות היא ממוסכת, פועלת באנרגיה עיוורת ולא מודעת לנו, כפי שאנו לא מודעים אליה. האושר הוא אשליה, המציאות היא סבל.

לא בכדי הדמות הדוברת בספרו של תומס ברנהרד "כן", אותו גבר מיוסר, מיזנתרופ, מתבודד ומתבוסס ברחמים עצמיים – קורא, אם בכלל, רק את ספרו הנזכר של שופנהאואר המוקדם, על החיים כסבל תמידי. ומהסבל הזה הוא לא מצליח או לא מסוגל כלל לצאת. שופנהאואר עצמו סבר בהמשך חייו כי בכל זאת ניתן למצוא אמת בחוכמת הוודאנטה והבודהיזם. הוא יצא מהאג'נדה המייאשת, והתמסר למצוא ולהציע חלופות בדמות אורח חיים נזירי הממית את התשוקות ומבטל את הסבל. גם את האמנות, בייחוד את המוזיקה, הוא ראה כאפשרות לגאולה כלשהי. כלומר, רגש, יצירה, תובנה ומשמעות יפוגגו את המיסוך.

בספרים אחרים שלו, ברנהרד – מגדולי הסופרים האוסטרים במאה העשרים – כן מנסה לבחון את התמות הללו, אך הן מתרסקות מיד. ניתן לראות זאת ב"מייסטרים דגולים" וב"הטובע" שראו אור בעברית, ומכילים רגעים לא מעטים על נשגבותה וייחודיותה של המוזיקה. ומנגד, נפש האדם המסוכסכת והסובלת תמסך תמיד את נשגבותה. תמיד יהיה האדם, גיבורו של ברנהרד, שכפי שיתפעם מהאמנות כך יסבול וישנא אותה.

מינוס ומינוס ללא פלוס

כך או כך, כמו בכל ספריו של ברנהרד, גם בספרו "כן", שפורסם בגרמנית ב־1978, אין ממש תנועה עלילתית. הדובר הפעם הוא מדען מיוסר וכושל, שחי בבידוד מוחלט באיזו בקתה עלובה. לאחר שלושה חודשים שלא תקשר עם נפש חיה הוא הולך לבקר את מוריץ, הדבר הקרוב ביותר שיש לו לחבר, לאחר שזה מכר מגרש נידח מאחורי בית קברות לשווייצרים עלומים.

במהלך הביקור הוא פוגש את אחת מבנות הלוויה של השוויצרים. הוא מכנה אותה "הפרסייה", אף שאין לכך נימוק ממשי (היא שווייצרית, כאמור). שתי נשמות בודדות מוצאות לכאורה אחת את רעותה, מטיילות ביער הארזיות. מינוס ומינוס שיהפכו אולי לפלוס, וינפצו מעט את המיסוך של שופנהאואר. לא באמצעות מוזיקה או אורח חיים נזירי, אלא באמצעות טיולים נינוחים בחיק הטבע.

אבל אצל ברנהרד, מינוס ומינוס הופכים למינוס גדול יותר. הדובר מוצא מישהי לכאורה בדיוק כמוהו, אפילו "גרסה משופרת", טוטאלית יותר. אם הסיפור לא היה נגמר כפי שהוא נגמר, היה אפשר לחשוד כי הפרסייה היא אלטר־אגו של הדובר עצמו. מעין פיצול אישיות, הצדקה בדיעבדית לכך שהוא בכלל יוצא מביתו. "הופעתם של השווייצרים בבית מוריץ היא בעצם ההצלה שלי" (עמ' 32), הוא טוען, אבל הצלה ממה?

כאן נכנס אלמנט ברנהרדי מוכר ומרתק. הוא נהיר רק למתי המעט, אותם תמהוניים במובן הטוב שמתמוגגים מכל יצירה של ברנהרד ומתקשים להחיל על איזו מהן אמות מידה ביקורתיות. או שנסחפת לתוך הקסם, ולכן גם "כן" יהיה עוד צעד קטן במסע שמי ייתן ולא יסתיים לעולם, או שלדידך מדובר בפטפטן אובססיבי ופתטי, שלא מסוגל אלא לכתוב שוב ושוב את אותה יצירה, ללא שום דבר מפתיע.

אותו ממד ברנהרדי נעוץ באותה רפטטיביות, שהפכה לסימן ההיכר הבולט ביותר שלו. כידוע, סגנונו הוא רצף מעגלי צליל פואטיים השזורים זה בזה; מעגלי המשפטים האובססיביים־אסוציאטיביים שהוא בונה הולכים ומתרחבים, מתעקלים וזולגים האחד אל משנהו. ואולם מה שמעייף עבור האחד, כומס עבור האחר מידע שימושי. לעיתים מדובר בגובה צליל אחר, חידוש לשוני, אינפורמטיבי או הגותי המעניק כוח וייחוד לאותה רפטטיביות בלתי נלאית. כלומר, זה נראה אותו דבר, זה נשמע אותו דבר, זה חוזר על עצמו, אבל בכל פעם מתווסף עוד ניואנס זעיר שבזעירים.

אבל אם לרגע יש תחושה שהולך ונבנה כאן מגדל יציב, ברנהרד דואג להקריס אותו. כרגיל אצל ברנהרד, לעולם אין פתרון. רוחו הספרותית נקלעה לכף הקלע, והיא משוטטת בין יצירותיו. אין לה תקנה, והיא לעולם לא תוכל לחזור בתשובה. אין בה הגמישות המינימלית הנחוצה לכך, ולא נותר לה אלא לשוטט מקצה העולם עד קצהו, לדיראון עולם.

וכך זה עובד בספר זה: תחילה אנו יודעים כי האיש רק יוצא מביתו לבקר את חברו מוריץ. "התעוררתי רק לתוך התבוננות עצמית נוראה שבנוראות, והתשתי את עצמי לגמרי בהתבוננות העצמית הנוראה הזו. הרגשתי צורך מתמיד להיות בחברת אנשים, אבל כבר לא היה לי הכוח הדרוש, ולפיכך לא הייתי מסוגל ליצור שום קשר אנושי" (עמ' 15).

לאחר מכן, על גבי אותו משפט, מתווסף המידע שיציאתו של האיש נועדה להפיג קמעה את בדידותו. בפעם השלישית אנו מבינים כי בדידותו היא בעצם בידוד של שלושה חודשים, אך זה לא נגמר כאן; הוא לא סתם מבודד – בפעם הבאה נבין שהוא חולה. לא נדע במה בדיוק, אבל החולי הוא שכפה עליו את הבידוד. בפעם החמישית נבין שהוא יצא נוכח התפרצות קשה של אותה מחלה. כאן המגדל מתחיל כבר לרעוד; אם מחלה קשה תוקפת אדם, סביר שאינו יכול לצאת מביתו. ואז מתברר שאין שום מחלה ממשית, אלא סבל נפשי וייסורים ורחמים עצמיים ופרנויות. זו המחלה, החיים עצמם.

הגיחוך שבקיום

"סביבתי הישירה חותרת יותר ויותר ובכל צורה אפשרית למטרה אחת בלבד: להרוס ולהשמיד אותי", נכתב בעמ' 58, אבל אין לו כלל סביבה, הוא הרי מבודד לגמרי. בשלב מסוים מאשים הדובר את המדינה, שנתפסת כמין אידיאה ערטילאית שקיימת מחוץ להוויה שלו. משהו נוח להאשים אותו. אבל כמו תמיד, ברנהרד יודע את התשובה. היא אורבת בסוף כל התבוססות. זוהי התשובה השופנהאוארית הטיפוסית; "שוב ושוב אנחנו מחפשים אשם אחד או אשמים רבים כדי שלפחות לרגע נוכל לשאת את כל זה, ואם להיות כנים, בסוף אנו מוצאים רק את עצמנו" (עמ' 65).

גם ביצירה זו הדובר בסוף מוצא רק את עצמו. "שומאן ושופנהאואר כבר לא נותנים לך שום דבר, בזה אתה חייב להודות", מטיחה בו הפרסייה בפגישתם האחרונה. "בכל מה שעשית בחיים שלך, שאתה אוהב כל כך לכנותם תמיד בשם קיום, נכשלת כמובן. אתה אדם מגוחך" (117).

עם זאת, כן חשוב לציין שהסוף טומן בחובו הפתעה קטנה; פתאום נסגר מעגל אכזרי, וגם אם אנו שייכים לאותה כת ברנהרדית תמהונית (דרור בורשטיין תיאר כת דומה בספרו "הרוצחים"), והתענגנו במהלך הקריאה על אי אילו רגעים (אם כי בניגוד לרבים מספריו, דווקא ממד ההומור כאן פחות מורגש), סגירתו של המעגל גורמת לנו לחזור לאותה בקתה, לאותו בידוד. לשרוט את התקליט של שומאן, להשליך לפח את "העולם כרצון וכדימוי", ולהתבוסס בסבל וברחמים עצמיים. היש דבר נפלא מזה?

כן

תומס ברנהרד

מגרמנית: טלי קונס

ספריית רות, 2022, 135 עמ'