שלושה ימים אחרי שהשתתפה באזכרה לבעלה ארז, שנרצח בפיגוע, הלכה לעולמה בתחילת השבוע האמנית דפנה אמונה לבנון מבת־עין, והיא בת 52. ארז לבנון נדקר למוות בידי שני מחבלים ערבים לפני 15 שנה, לא הרחק מביתם בבת־עין, כשיצא להתבודדות בטבע.
אף שכבר נחלשה מאוד מהמחלה הקשה שהתמודדה איתה בשנים האחרונות, לבנון לא ויתרה על נשיאת דברים באזכרה בשבוע שעבר. היא סיפרה על ארז ועל ההיכרות שלהם, ועל ההחלטה המהירה והברורה להתחתן, זמן קצר מאוד לאחר ההיכרות.
לפני כארבע שנים הוציאה לבנון לאור ספר ילדים ששמו "הזרעים של אבא ארז", שהיא איירה בעצמה. "החברים של אבא עמדו ליד קברו, שבורים / ואת השירים של אבא החלו בעצב שרים", היא כתבה בו. "אחר כך במשך שבעה ימים קשים / התמלא הבית בהמוני אנשים / שבאו לנחם ולספר על אבא ארז היקר / איך שימח את כלם בשיריו ותמיד עזר". בריאיון ל־ynet שהתפרסם בעקבות הספר סיפרה לבנון שכתיבת הספר בערה בה, אך הטקסטים הראשונים שכתבה היו עצובים מדי. בסופו של דבר פרסמה ספר שחלקו שירי הילדים שכתב ארז, שהיה מוזיקאי וכותב, וחלקו סיפור האובדן, מעובד בהתאמה לילדים. "עם השנים הצטרפו לדאבוננו לא מעט ילדים למשפחת השכול, והספר עשוי לסייע להם", אמרה לכתב אליעזר היון, אך הוסיפה שראתה שגם ילדים ללא נגיעה ישירה לנושא מוצאים בו עניין.
לבנון הותירה שלושה ילדים – אֶדר בן 26, ולבונה וצהר, תאומים בני 22 – וכן אם, אחות ואח. "דפנה נולדה במשפחה שלנו, שהייתה מסורתית־דתית, ועם השנים נהייתה יותר דתייה", מספרת עליה נגה לוי־הירדני, אחותה המבוגרת ממנה בשנתיים. "היא הכירה את ארז, מוזיקאי חוזר בתשובה, ואחרי שבועיים החליטו להתחתן. חשבתי שהיא נפלה על הראש, אבל זו הייתה אהבת אמת.
"דפנה הייתה תמיד כולה נתינה. עם השנים זה הלך והעמיק. היא וארז נישאו וגרו בתחילה בירושלים, ואז בנו את ביתם בבת־עין. ארז היה ממש בין הבונים, בשתי ידיו. זה היה חשוב לו. היה להם מכנה משותף רוחני רחב מאוד. הם הלכו יחד לכיוון הברסלבי, למדו שניהם אצל ימימה אביטל, מייסדת שיטת ימימה".
לבנון למדה אמנות במכללת אמונה, אהבה לצלם בשחור לבן. היא וארז כתבו יחד שירים, וארז היה מלחין אותם. "אבא שלו, מוטק'ה לבנון, היה עורך מקומון בחיפה, וכתב פזמונים, בין השאר את 'שיר הליצן' המוכר. ארז חלם להוציא דיסק של שירי ילדים", מספרת לוי־הירדני. "בתור ברסלבר הוא נהג להתבודד, ולפני 15 שנה הלך להתבודד במעיין ליד הבית, ממש 300 מטר מכאן. אני זוכרת שזה היה ערב נורא. דפנה חיכתה עם שלושה ילדים שהוא יחזור הביתה – הוא גם היה אמור להעביר שיעור – והוא לא הגיע. זה היה יום של סערה, ערפל וגשם. בסוף, בלילה, חבר מצא את גופתו.
"דפנה הייתה מדהימה בהתמודדות שלה. אפילו בשבעה היא הצליחה לדבר ולהחזיק ולתת אור. להיות עדיין במקום של אמונה. במשך השנים היא עשתה הפקות מטורפות כדי להנציח את זכרו. היא הייתה אמנית מדהימה, אבל לא הייתה טובה בלעשות דברים בשביל עצמה. למען אחרים היא השקיעה בלי סוף, ובמיוחד בשביל ארז. היא יצרה בעצמה כדי להוציא לאור את היצירות שלו".
לבנון נישאה שוב, אולם הנישואים לא עלו יפה, ולאחר כשנתיים היא התגרשה. לאחר גירושיה חלתה לראשונה בסרטן. "היא הוציאה ספר ילדים ורצתה להוציא גם ספר למבוגרים. רצתה גם להוציא דיסק משיריו של ארז. היא פתחה לזה הדסטארט, וכתשורות יצרה יצירות מדהימות כמו תכשיטים עם חרוזים עתיקים מהאוסף של אבא שלנו. הבטיחה טיולים בהדרכתה, שיעורים שהעבירה ביהדות ובמחשבת ישראל. כשהמחלה חזרה, היא הוטרדה מאוד מכך שלא תוכל להעניק את התשורות שלהן התחייבה.
"דפנה רצתה מאוד לחיות, רצתה לראות את הילדים שלה גדלים ומתחתנים. אבל לאחרונה כבר הבינה שהרופאים לא נותנים תקווה. האמת היא שאמרו לה את זה כמה פעמים, והיא בכל פעם החזיקה מעמד. ב־11 החודשים האחרונים כבר הייתה עם הזנה לווריד. אישה שלא אוכלת, אבל מארחת ושרה מזמורי שבת, ומאיצה באנשים לאכול. הילדים חזרו לגור איתה. בתה, לבונה, טיפלה בה במסירות אין קץ. לא משה ממנה. הגוף שלה כבר היה גמור, אבל הנפש החזיקה מעמד והייתה איתנו כל הזמן".
בחודש אדר א', לכבוד יום הולדתה, ביקשה לבנון שמשפחתה תיסע איתה לטיול פרידה בחרמון. "אירחו אותנו בבקתת החלומות של העמותה לזכר ארז גרשטיין. הילדים סחבו אותה על כיסא גלגלים בשלג, רכבנו על 'חתול שלג'. חצי מהזמן בכיתי וחצי מהזמן חייכתי, כי היא ביקשה שנצטלם הרבה כדי שיהיו תמונות למזכרת.
"בלילה היא קרסה ואושפזה בבית החולים זיו. לבונה התקשרה אליי בבוקר ואמרה שאימא רוצה להיפרד. התאספנו כולנו מסביב למיטה שלה, והיא נפרדה מכל אחד ואחד. ביקשה סליחה. בירכה. אדם בריא לא היה יכול לדבר ככה במשך שעות כמו שדיברה, עם אפס כוח".
לוי־הירדני אומרת שלבנון הייתה נחושה להגיע הביתה לאזכרה של ארז. "היא הפיקה את האזכרה שהתקיימה בשבוע שעבר, אבל לראשונה לא היה לה כוח ללכת לקבר. ביקשה שאצלם לה בוואטסאפ את הכול. שאצלם לה את הפרחים ליד הקבר. ביום שישי בבוקר הנשים כאן באו לביקור. כולן אהבו אותה כל כך, ובכלל זה כמו משפחה כאן. בשישי בערב היא עדיין שרה עם כולם זמירות שבת. כזו היא הייתה".
מִלכה הס הייתה חברה של לבנון מילדות. "היא הייתה מאוד חולמנית, נורא שמחה ואוהבת טבע", מספרת הס. "אוהבת אדם ואוהבת אנשים. תמיד הכול היה טוב סביבה. היא הייתה נשמה מיוחדת ומוארת". במאבקה בסרטן "הייתה לה המון אמונה, והיא הוסיפה את השם אמונה לשם שלה כשחלתה לראשונה. הקרינה המון אופטימיות. למרות הכול, היה לה ביטחון בהשם שהיא תבריא, והיו לה גם תוכניות לעתיד. בשבועות האחרונים היא רצתה מאוד שנלך לראות פריחה".
הטיול לא יצא לפועל, בגלל טיול הפרידה עם המשפחה בחרמון, אך בהמשך כינסה לבנון מסיבת נשים לכבוד ראש חודש אדר ב'. "באו עשרות נשים, ודפנה דיברה עם כל אחת על החיים שלה, על איך אפשר לעשות טוב. כמו מסיבת פרידה, עם מסר אישי לכל אחת. גם שם היא נתנה מעצמה. ראיתי בפייסבוק שגם התלמידות שלה כתבו עד כמה הייתה מיוחדת במינה, כמורה וכאדם.
"אף שמצבה היה קשה, היה לה חשוב להיראות טוב. תמיד עם מטפחת יפה, תמיד מאופרת. בחודשים האחרונים הספיקה עוד לצייר על ספסלים משפטי חיזוק של ארז עם איורים שלה, והם מוצבים ברחבי בת־עין – מתנה ליישוב שאהבה, והנצחה לארז. עם האור המיוחד שלה דפנה הצליחה להשפיע על כל כך הרבה אנשים".
