עשרות תלמידים ובני משפחה גדשו ביום שישי שעבר את ביתו של הרב משה שטרנבוך. זה לא מכבר סיים הרב הישיש את החגיגות בישיבתו, וכעת התכנס לסעודת פורים בביתו שבשכונת הר־נוף בירושלים. על אף כובד הראש הנהוג בסביבתו של הרב בן ה־96, האווירה הייתה צוהלת. היין נשפך לגביעים, והתלמידים המעטים שנבחרו לסעוד עם ראש הישיבה הערימו קושיות ותירוצים כמנהג היום. ואז הגיע הטלפון. מביתו של הרב חיים קניבסקי, נמסר, מודיעים כי נערכת החייאה על הרב. דקות ספורות אחר כך התקבל דיווח על אמירת וידוי וקבלת עול מלכות שמיים. בבת אחת הבשורה המרה מילאה את החדר, ההכרה חדרה אט־אט את אדי האלכוהול, וצליליהם של שירי הפורים הלכו ונמוגו.
מרן שר התורה, ליבן של ישראל, הלך לעולמו, עיכלו הנוכחים את הידיעה בדומייה. לאחר דקות ספורות, ההלם הראשוני שבו התקבלה הידיעה התחלף בזעקות שבר ובכי, לקול דברי ההספד של הרב שטרנבוך. נשארנו כצאן ללא רועה, אמר הרב על פטירת ידידו הצעיר ממנו. "בשורה מרה יותר מחורבן בית המקדש", הגיב, כשפניו בוהקות מתדהמה וצער.
תקוות אנשי הרב אדלשטיין שכעת הוא יהפוך למנהיג בלעדי צפויה להתבדות. זה לא קרה לאחר פטירת הרב שטיינמן, ורבים ובכירים יילחמו כדי שהניסיון הזה ייכשל שוב
מי שהיה יוצא לרגע לרחובה של עיר ומתבונן בלוחות המודעות, עוד בטרם כיסו אותם חיש מודעות הפטירה הקודרות, היה מבחין בפניו של הרב קניבסקי בכל מקום. קופות הצדקה השונות, מגביות הפורים, הישיבות והארגונים – כולם התהדרו בדיוקנו של הרב האהוב, כולם הבטיחו לתורמים את ברכתו בעיצומו של יום הפורים. הבטחה שלא הספיק לקיים. מדביקי המודעות מצאו עצמם מכסים את פניו של הרב בבשורת הסתלקותו, ועל הריכוזים החרדיים ירד אבל.
במשך חיי המקצועיים סיקרתי את פטירתם של כמה וכמה גדולי דור ומנהיגים חרדים, ונכחתי בעשרות הלוויות ענק מסוגה של זו שפקקה את אזור המרכז ביום ראשון השבוע. הפעם, צריך לומר, האבל היה שונה. בתקשורת היו שתהו על "ההלם" שבו התקבלה הידיעה על פטירתו של הרב קניבסקי בן ה־94, שהלך לעולמו בשיבה טובה. מדוע ההלם? מאין ההפתעה? שאלו. מעבר לכך שהפעם לא היו רמזים מטרימים למוות הקרב, נראה שיש כאן משהו אחר, הנעוץ בדמות שהיה הרב קניבסקי עבור מאות אלפי מעריציו.
הספדנים האמונים על קשירת הסופרלטיבים, מצאו עצמם מתקשים להגדיר מי הוא היה. פוסק הלכה? מנהיג המגזר? הצדיק מחלק הברכות? מחבר הספרים הפורה? כל אחד התאמץ לנפק הגדרות, עד שנראה כי כל אחד מהמקוננים מדבר על אדם אחר לגמרי. דווקא הרב קניבסקי, שביתו היה פרוץ לכול במשך עשרות שנים, שקורות חייו וייחוסו המשפחתי מוכרים לכל צורב בני־ברקי – נותר חידה אפילו לקרובים אליו ביותר. נדמה שדווקא החידתיות הזו, הפרישות והניתוק אפילו מעמיתיו הרבנים בני גילו ודורו, העצימה את המיתוס סביבו. מיתוס שהפך את חצרו למעצמה פוליטית וכלכלית אדירה, שהוא לא ממש היה מודע אליה. ר' חיים, כפי שכונה בחיבה ברחוב החרדי, שימש בתפקיד שספק אם התקיים קודם לכן במגזר החרדי, בוודאי בזרם הליטאי, וכנראה גם לא יתקיים אחריו.
מעטים בינינו האנשים שהוא שוחח איתם שיחה של ממש, בוודאי מאז פטירת רעייתו בת־שבע ב־2011. ילדים שבאו לבקש ברכה או להיבחן על משניות, זכו ליחס ממושך יותר מבכירי הפוליטיקאים החרדים, וכמה מנכדיו היו צריכים להזכיר לו כל פעם את היותם נכדיו. מספידיו תיארו שוב ושוב עד כמה לא הכיר את שמות הרחובות שבהם צעד, לא ידע היכן העיר בית־שמש, ונעדר כל מושג על העולם שמחוץ לספרים שאליהם נצמד. אלו שבחים שאינם נאמרים על רבנים ופוסקי הלכה, בוודאי לא על מנהיגי ציבור, שתהילתם על חדותם וידענותם. אך אצל הרב קניבסקי לא רק שהניתוק שלו מהעולם לא נדרש לגנאי, הוא אף היה סיבה לשבחים וקילוסים בעיני מעריציו. מעולם לא היה רב ליטאי שזכה להערצה והכרה כזו בקרב הישראלים הלא חרדים. בשנים האחרונות תמונתו נתלתה בבתים רבים לצד הבבא סאלי והרבי מלובביץ', משרה הילה נוספת של ברכה וקדושה.
הבית ברחוב רשב"ם
אם בציבור הרחב הבשורה התקבלה בהלם, הרי שבקרב המנהיגות הפוליטית החרדית מצטרף לתדהמה גם חשש. מאז מותו של הרב שטיינמן ב־2017, הפך הרב קניבסקי למנהיג החרדי מספר אחת. לפני כן, איש לא חשב שזה יקרה. דמותו של הרב קניבסקי כצדיק ומחלק ברכות לא דמתה למנהיגים שקדמו לו, שניהלו בעצמם את העניינים והיו מעורים בנעשה במפלגות ובצמרת הישיבות. אך דיל פוליטי איתן בין יו"ר דגל התורה משה גפני, יו"ר ש"ס אריה דרעי, ונכדו של הרב, ינקי קניבסקי, הפך את הקערה על פיה. מי שמכהן כנשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה, הרב גרשון אדלשטיין, נדחק הצידה, וההנהגה הפוליטית התמקמה ב"בית ברחוב רשב"ם", כפי שכונתה הכוורת בניצוחו של הנכד.
לא בכדי העדיפו רבים במגזר לדבר על "הבית" במקום על הרב עצמו, שכן היה ברור שההחלטות משמעותיות רבות לא התקבלו על ידי הרב אלא רק זכו לברכתו בדיעבד. כך במהלך הבחירות המקומיות ב־2018, כאשר דגל התורה וש"ס שיתפו פעולה לקדם את בחירתו של משה ליאון בירושלים, יצחק פינדרוס באלעד (שהתמודדותו נפסלה לבסוף בבג"ץ) ויצחק רביץ בקריית־יערים. פעם אחר פעם הואשם הנכד בהחלטות שהתקבלו, אך הציבור עצמו ציית למרות הכול. תמונתו וברכותיו של הרב עשו את העבודה, וכך ניצח הדיל של ש"ס ודגל התורה את מתחריו, והמפלגות החרדיות שמרו על כוחן.
גם ימי הקורונה, והנחייתו של הרב להשאיר את מוסדות הלימוד לבנים פתוחים בימי הסגרים, לא גרמו לאהדה הזו לדעוך. בזה אחר זה למדו שאר הפוליטיקאים במגזר כי אין בארסנל הפוליטי מוצר לוהט יותר מברכתו של הרב קניבסקי. כעת הקלפים מחולקים מחדש, וראשי הציר שהתגבש בחיי הרב מחשבים את דרכם לאחור.
בשלב זה מוקדם עדיין לדעת מי ומי הבאים בראש המחנה. אמירה שחוקה ברחוב החרדי גורסת כי יורשו של אדמו"ר חסידי מתמנה בהלוויה, מול הקבר הפתוח, ואילו את מסירת ההנהגה הליטאית לומדים במשך שנה שלמה. אך בכל הקשור לרב קניבסקי ולדמות ששימש עבור רבים – העניין מורכב הרבה יותר. למשל, את תוארו כ"פוסק הדור" יירש הרב שטרנבוך שבו פתחנו, רב נחשב בחוגים הליטאיים, המכהן גם כראב"ד העדה החרדית ועומד בראש ישיבה המשתייכת למיינסטרים החרדי. מעמד מרכזי מסוג אחר יתפוס הרב מאיר צבי ברגמן בן ה־92, חתנו של הרב שך ומבכירי חברי מועצת גדולי התורה, הנחשב לרב אהוד ומקובל על הכול ומקיים קשר חם ורב־שנים עם שאר הרבנים. לנעליו של הרב קניבסקי כ"צדיק הדור", שספק אם אי־מי יכול למלא, מייעדים את הרב שמעון גלאי מבני־ברק, הידוע בברכותיו והצובר פופולריות רבה בשנים האחרונות. בתפקיד הפוסק לשאלות תושבי בני־ברק ומי שמנהל משא ומתן של הלכה עם אברכי העיר כבר משמש בקודש גיסו, הרב הפופולרי יצחק זילברשטיין – רב שכונת רמת־אלחנן ואביה של הרבנית לאה קוק מטבריה. תפקיד המנהיג הפוליטי הרשמי של דגל התורה ייוותר בידי הרב גרשון אדלשטיין בן ה־98, שגם בחייו היה נשיא מועצת גדולי התורה של המפלגה.
אפשר להמשיך ולפרט את התפקידים השונים של הרב קניבסקי, ולשאול מי ימלא את החלל שנותר בכל אחד. מי יהיה רבה של קופת הצדקה הגדולה "קופת העיר" שמזוהה איתו, מי יעמוד בראש המוסדות שהתגאו בנשיאותו, ומי יכונה מעתה "המתמיד של הדור", תואר שהוא זכה לו כבר בשנות השמונים. אך כל השאלות הללו אינן עונות לעצם העניין: מי יהיה בעל הבית בהחלטות הפוליטיות של הזרם הליטאי הגדול – שנחשב לזרם הדומיננטי בציבור החרדי – ושעל פיו יישק כמעט כל דבר גם אצל הספרדים והחסידים? על השאלה הזו עתידים להשתבר קולמוסים רבים, ולא מן הנמנע שתפרוץ אף מחלוקת אחת או שתיים, כולן לשם שמיים, עד שייווצר מחדש האיזון שהושג בדי עמל בחייו.
השלום השקט
לשם הבנת מערך הכוחות ביום שאחרי, יש להבין תחילה את הנעשה בצמרת ההנהגה הליטאית. מיד אחרי מותו של המנהיג הליטאי הקודם, הרב שטיינמן, נראה היה לכולם כי יורשו הוא הרב גרשון ירחמיאל אדלשטיין – הגדול בשנים ומי שנחשב קרוב אליו בימי חייו. כאמור, זה לא קרה. הסיבה לכך היא שבסופו של דבר הרב אדלשטיין לא מחזיק באותה השפעה שהייתה לקודמיו, ורבים מראשי הישיבות ואף הפוליטיקאים בזרם המרכזי אינם רואים בו סמכות אחרונה. קחו למשל את חברי הכנסת של המפלגה: מבין הארבעה המכהנים כיום, רק ח"כ יעקב אשר נחשב לנאמנו. ברשויות המקומיות המצב דומה, ובין ראשי הישיבות ומנהלי הסמינרים, ראשי העמותות והארגונים, קיימים כיוונים מנוגדים.
ההתמרכזות סביב ההערצה הכללית לרב קניבסקי העמידה בסופו של דבר את ההנהגה באופן כזה שהרב אדלשטיין ונאמניו, כמו ראש ישיבת סלבודקה הרב משה הלל הירש, ניהלו לעצמם סדר יום פוליטי נבדל, ואילו רוב מוחלט של הציבור נהה אחרי בית הרב קניבסקי. רשב"ם מול ראב"ד, כפי שהדבר כונה. תקוותם של אנשי הרב אדלשטיין שכעת הוא יהפוך למנהיג בלעדי, "בית אחד" בז'רגון הליטאי הפנימי, צפויה להתבדות. מכלול האינטרסים, הגופים והאישים שעלול להיפגע מכך – גדול מדי. המהלך הזה כשל בפעם הקודמת, ורבים ובכירים יילחמו כדי שהוא ייכשל שוב, זאת אף שלצידו של הרב אדלשטיין עומדים כמה מראשי הישיבות, חלק מחברי מועצת גדולי התורה, העיתון יתד נאמן וכמה מבכירי הפוליטיקאים.
יש לזכור גם כי תהליך "השלום השקט" בין חלקי הציבור הליטאי – הפלג הירושלמי הפורש מול דגל התורה המייצגת את הרוב, עלול לעלות על שרטון. כראש ישיבת פוניבז' נחשב הרב אדלשטיין לסדין אדום בעיני אנשי הפלג הירושלמי, והוא מצידו מפגין יחס תוקפני כלפיהם. בבית הרב קניבסקי ידעו להשיג הבנות שקטות, ולהנמיך למינימום את אש המחלוקת שהבעירה את הזרם הליטאי. בבית הרב אדלשטיין ספק אם יש מי שרוצה בכך. וזה לא הכול: הברית הפוליטית עם ש"ס, שהיא ההישג הפוליטי המשמעותי ביותר של תקופת ההנהגה של הרב קניבסקי, מצויה אף היא בסכנה. בסביבת הרב אדלשטיין יש שמעוניינים לחדש את הבריתות עם החסידים על חשבון הספרדים, ולחזור לאחור. די בסוגיות הללו לתאר את הקשיים שיצוצו בפני הבית ברחוב ראב"ד בדרך להנהגת הזרם הליטאי.
במצב עניינים זה אנו צפויים לראות דווקא את התחזקותה של מועצת גדולי התורה, שרק לפני כשנה וחצי התרחבה בכמה חברים חדשים. ב"מועצת" חברים כמה וכמה ראשי ישיבות ותיקים, שמנהיגים בעצמם קהילות ברחבי הארץ, ושתלמידים הכפופים להם מכהנים כחברי רשויות מקומיות ועסקנים בכירים במפלגה. שמות כמו הרב דוד כהן מישיבת חברון, הרב ברוך מרדכי אזרחי מישיבת עטרת ישראל או הרב אביעזר פילץ מישיבת תפרח, עשויים להפוך לבעלי כוח רב ביום שאחרי. בירושלים הליטאית קיימים זה שנים רבנים בכירים שאינם רואים עצמם כפופים לאינטרסים של דגל התורה בבני־ברק, וכך גם בערים אחרות.
דמות נוספת במערך הכוחות היא הרב דב לנדו, ראש ישיבת סלבודקה בבני־ברק. הרב לנדו, שרואה עצמו כמנהיג עצמאי, התפרסם בשנות השמונים כשהתנגד להקמת מפלגת דגל התורה והסתכסך בעקבות זאת עם הרבנים הליטאים ובראשם הרב שך, שאף יצא נגדו בתקיפות. בשנים האחרונות הוא נחשב לאחד המתנגדים החריפים למנהיגותו של הרב קניבסקי, ואף הדיר את רגליו מהבית ברשב"ם ומכנסי הבחירות של המפלגה שנערכו שם. להלוויית הרב קניבסקי הוא הגיע, ושמו מתנוסס בין המספידים השבוע. הרב לנדו מנהל מהלכי הנהגה משל עצמו, ונראה כי הוא מקווה שכוכבו ידרוך ביום שאחרי – גם אם הדבר יבוא על חשבון הרב אדלשטיין, מקורבו עד לא מכבר. נקודת ההכרעה תהיה איפה הבחירות המקומיות, שצפויות להתקיים בסוף 2023. במהלכן, או שמא בסיומן, נדע טוב יותר את מפת הכוחות המחודשת ביום שאחרי רשב"ם.
אם יש דבר אחד שלמדנו עם פטירתם של הרבנים הליטאים הגדולים, היא כי סילוקו של צדיק משמעותה דמוקרטיזציה. יש לקוות שכך יקרה גם הפעם.
