"הקרוואן פה הוא 90 מטר רבוע, בקייב היה לנו 160. יש פה גם כלב שנובח בשש בבוקר, וזה לא משהו שאני רגיל אליו. הגענו לפה עם מזוודות, וגם זה בקושי. ולמרות הכול, אנחנו לא מרגישים שחסר לנו משהו. פשוט הגענו הביתה, והפעם אנחנו פה כדי להישאר".
כך מסכם שלמה ליפשיץ, יועץ עסקי ועד לא מכבר תושב קייב, את תחושתו כתושב חדש ביישוב כפר־אלדד שבגוש עציון. רעייתו רינה היא רופאה, והם הורים לשלושה. אחרי שברחה מאימת ההפגזות הרוסיות באוקראינה, משפחת ליפשיץ מתחילה את חייה מחדש בקהילה שיש בה לא מעט דוברי רוסית ואוקראינית. בפתח הבית מונף דגל אוקראינה, אות לתמיכה במדינת המוצא, אבל היעד הוא הישארות בארץ הקודש. "באוקראינה היה לנו בפתח הבית דגל ישראל, עכשיו שהגענו לכאן הרגשנו צורך לשים דגל אוקראינה", אומר שלמה בחיוך.
כמו יהודים אורתודוקסים רבים באירופה, לבושו נע בין חרדי למודרני: חליפה, נעלי ספורט וכיפה סרוגה שחורה. "זו פעם שלישית שאנחנו מגיעים לארץ למטרות עלייה", משתף שלמה. "בפעמיים הקודמות היו דברים שלא הסתדרו. החלטנו שכשהבת הגדולה תהיה בגיל תיכון ננסה שוב". בתו בלה בת 13 בלבד, אבל הפלישה הרוסית זירזה את התהליך. "תמיד קיווינו שנגיע. ההחלטה הייתה שבזמן שיתאים לנו נעלה לתמיד. הקדוש ברוך הוא החליט שהזמן הזה עכשיו, ואנחנו פה ושמחים להיות פה".
"הכינו לנו פה הכול", מספר שלמה, "הבית מלא בדברים. לא הבאנו את נעלי הספורט של הבת, וכבר הביאו לה שלושה זוגות. הבית מלא בגדים, וכל הזמן מזמינים אותנו לעוד מרכזי עזרה לקבל מה שנרצה. המשפחות פה מלוות אותנו בכל מה שאנחנו צריכים".
שלמה ליפשיץ: "לא הבאנו איתנו את נעלי הספורט של הבת שלי, וכבר הביאו לה שלושה זוגות. הבית מלא דברים, והמשפחות פה מלוות אותנו בכל מה שאנחנו צריכים"
אפילו הצורך בתחפושות לפורים קיבל התייחסות: "באוקראינה יש לנו הרבה תחפושות, אבל לא הבאנו אותן. דאגו פה לבנימין שלנו, הוא קיבל חליפה מלאה של קוסם והוא ממש אהב את התחפושת הזאת. כעת הוא לא פה, הלך לחברים", מוסיף שלמה, שמח על כך שבנו בן ה־7.5 כבר חש בנוח להסתובב ביישוב וללכת לפגוש ילדים בני גילו.
הליווי שקיבלה משפחת ליפשיץ מאנשי ההתיישבות לא החל עם בואם לארץ. במועצת יש"ע פועל דסק מזרח אירופה, שבשגרה עוסק בפעילות מדינית והסברתית מול גורמים במדינות אלו והקהילות היהודיות. בראש הדסק עומד ראש מועצת גוש עציון שלמה נאמן. עם פרוץ המלחמה באוקראינה הוקם במסגרת הדסק חמ"ל מיוחד, המסייע לקהילות יהודיות באוקראינה. נציגי החמ"ל אף הגיעו לאזורי הגבול וקליטת הפליטים במולדובה.
"עוד כשהייתי בקייב שאלתי מכר שלי בישראל עם מי אני יכול להיות בקשר לגבי הגעה לכאן", מספר שלמה. "הוא חיפש וראה מודעה של מועצת יש"ע, שמתכננת לקלוט יהודים שיגיעו מהמלחמה".
עם פרוץ הלחימה החלה משפחת ליפשיץ לנוס על נפשה מביתה במרכז קייב. "ביום חמישי שבו הכול התחיל, הבנו את המצב", מתאר שלמה. "כל אחד מאיתנו ארז מזוודה וברחנו לאנטבקה, ליד קייב. הקהילה היהודית תכננה להקים שם מרכז מוגן לכל יהודי המדינה, בתקווה שהרוסים לא יראו במקום הזה יעד להפצצה. אבל להפך, מאז שהגענו לשם המקום הופגז. עיר המקלט הפכה לשדה קרב. שמענו יריות בלי סוף. רצינו רק לצאת משם".
אף שהגיעו לאנטבקה רק ביום חמישי, כבר בשבת מצאו עצמם בני המשפחה נכנסים למכונית ונמלטים שוב. נציין כי רבנים התירו במקרה הזה לצאת לדרך גם בשבת, מטעמי פיקוח נפש. במהלך השבת הודיעו הרשויות באוקראינה כי יתקיים "מסדרון הומניטרי" ודרכו אפשר יהיה לצאת לאזור הגבול. "המשטרה הגיעה והוציאו אותנו בשיירה. נסענו לאט לכיוון הגבול עם מולדובה. בדרך של 400 קילומטרים עברנו בערך 20 מחסומים", מספר שלמה, ומסביר את הסיבה לכך. "נכנסו לאוקראינה צנחנים רוסים, חלקם לא לבושים מדים, בכוונה כדי להתחזות לאזרחים ולהסתובב חופשי במדינה. האוקראינים הבינו את זה ומיד חסמו את הכבישים. מדי כמה דקות היה מחסום עם בידוק שאין לנו נשק ושלא מדובר ברוסים שהסתננו".
בגבול במולדובה פגשו הנמלטים את נציגי מועצת יש"ע, ועם הנחיתה בישראל הוזמנו להיקלט בכפר־אלדד. "בניגוד למלון או מקום זמני, פה קיבלתי בית", מסכם שלמה. "אני יכול לבחור אם להישאר כמה ימים או תקופה ארוכה, ולהיות בנחת עם המשפחה".
בעודנו משוחחים, יגאל קומיסרוב, תושב כפר־אלדד שמלווה את משפחת ליפשיץ, מבקש משכניו להכין קרוואן נוסף למשפחה נוספת שתגיע בתוך כמה שעות. "יש פה ביישוב צוות שדואג לזה בכל הרמות", הוא אומר לנו. "עד כה הגיעו שתי משפחות מאוקראינה, התגייסו כאן בדקה התשעים ודאגו להן להכול. הכינו אוכל, ריהטו את הקרוון, הביאו כלים, בגדים, מארחים אותן לסעודות שבת. מסייעים להן במציאת בתי ספר, מקומות עבודה, מלווים אותן בתהליכי משרד הפנים וכל העניינים הטכניים של תחילת חיים חדשים בארץ".
"ההחלטה הכי טובה שקיבלנו"
מאירה בלוריצקי, תושבת קייב, הגיעה בשבועות האחרונים ליישוב רבבה שבשומרון עם חמשת ילדיה. בעלה, גרשון, עורך דין במקצועו ומראשי הקהילה היהודית בבירת אוקראינה, נשאר שם והוא מסייע לבני קהילתו וליהודים מכל רחבי המדינה. "כשהבנו שצריך לקום ולהתארגן מהר, נזכרתי בסיפורים של זוג חברים שלנו שעלו מקייב לרבבה, על הקליטה הטובה שקיבלו. התקשרתי אליהם והם אמרו לי 'בואו, הקליטה כאן לא דומה לשום מקום אחר בארץ. תאמינו לנו ולא תצטערו״. ואכן, אחרי שבועיים כאן אני באמת יכולה להגיד שאנחנו לא מצטערים, ושזו הייתה החלטה נכונה״. גם במקרה הזה, הקהילה ברבבה ארגנה בהתראה קצרה למאירה ולילדיה מגורים, ריהוט ועוד.
"הרבה זמן חשבנו על עלייה", משתפת מאירה, "אבל זה תמיד נראה לי כמו תהליך מורכב ומפחיד. פתאום בגלל המלחמה הכול קרה כל־כך מהר, אבל אחרי לקבלת הפנים כל הפחדים נעלמו. לא ציפינו שכל כך הרבה תושבים ביישוב ישמחו לקבל אותנו. לפני שהגענו מאוד חששתי שילדיי יסתובבו בימים הראשונים ללא כל מעש או מסגרת, אבל גם פה הופתעתי. יום אחרי שהגענו הם כבר השתלבו במסגרות החינוך, ואפילו דאגו לילדים לילקוטים ולספרי לימוד. והפתעה שלישית – השבוע אחד מהילדים שלי חלה. היות ואין לו עדיין תעודת זהות, הוא לא חבר בקופת חולים. רב היישוב שמע על כך, ויחד עם החברים הם מצאו מיד לבן שלי טיפול רפואי מתאים וללא תשלום.
"עד עכשיו לא היה לי צורך ברכב. אנשים מקפיצים אותי לכל מקום, מלווים אותי בעניינים הבירוקרטיים. אני רק מתקרבת לתחנה, וכבר מישהו מציע לי טרמפ ולוקח אותי בדיוק לאן שתכננתי. אנחנו לא רגילים לזה, וברור שזה לא היה קורה אילו היינו עולים לעיר. אני אסירת תודה לאנשים שעוזרים לנו, ומספרת לחברים שעולים לארץ שזו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלנו".
מבחינתך אתם כאן לתמיד?
"כעת אני מחכה שייתנו לילדים שלי תעודות זהות, שבעלי יגיע מאוקראינה ונתאחד, ונתחיל תהליך של עלייה. הילדים מתחת לגיל 18, אז הם צריכים אישור נוטריוני מאוקראינה שהאבא מאשר להם לעלות לישראל. באוקראינה אין כרגע עורכי דין זמינים והכול בכאוס, כך שאין לנו אפשרות טכנית להשיג את האישור הזה. זה מאוד מתסכל".
ראש מועצת גוש עציון שלמה נאמן מגיע בעצמו ללוות חלק מהמשפחות. נאמן, שעלה בעבר לארץ מבריה"מ וחש הזדהות אישית עם העולים, מבקש שהממשלה תראה ביישובי יהודה ושומרון מי שיכולים לקחת עליהם את מלאכת הקליטה של גל העלייה הצפוי.
"כרגע הגיעו משפחות בודדות", הוא אומר, "זה תהליך שלוקח זמן. יש אנשים שבדרך לעלות על מטוס, וכאלה שנחתו בארץ אבל נמצאים במלון עד שיסיימו תהליך של הסדרת מעמד ויקבלו תקן של עולה". נאמן מעריך שהמספר הגדול של העולים יגיע דווקא מרוסיה ולא מאוקראינה. "למי שמוגדר פליט יש מגוון אפשרויות. כל מדינות אירופה פתוחות לפניו ומציעות לו מענקים, מעמד ומגורים", הוא מסביר. "הוא יכול לבחור בין וינה לדימונה. גם אלה שכבר הגיעו לכאן מאוקראינה, נמצאים פה בחלק מהמקרים כפתרון זמני עד שיוכלו לשוב לביתם.
"בניגוד לאוקראינים, אנשים מרוסיה חיים במשטר רודני שיכול להכניס אותך ל־15 שנים בכלא על ציוץ בטוויטר. ייתכן גם שגבולות המדינה ייסגרו ונחזור למדיניות של מסך הברזל. גם אחרי המלחמה יהיו אנשים שלא ירצו להמשיך לחיות תחת המשטר הזה. אם ישראל תשכיל להגביר את הטיסות מרוסיה ולהוריד את המחיר, אנשים יעלו על מטוסים ויגיעו לארץ. לכן אני חושב שלטווח הארוך העלייה תגיע דווקא מרוסיה".
נאמן קורא למדינה להפנות עוד ועוד עולים ליישובי יו"ש. "אתרי קרוואנים ישמשו המקום הראשון שאליו יגיעו העולים, ואנחנו יודעים לעשות את זה. אנחנו מאתרים היום קרקעות להקמת מקומות קליטה. כבר היום אני מחפש יחידות דיור בגוש עציון ורוצה לשכור אותן כדי שיהיו ברשות המועצה, ושמי שיגיע לארץ יוכל לקבל מגורים של שבועיים או חודש, כמה זמן שיצטרך עד לתהליך של קליטה. אני קורא לממשלה לשים את הפוליטיקה בצד ולהבין שיש פה את המועצות והגופים עם הניסיון והידע הדרוש להקים מתחמים כאלה, וקהילות שמורגלות באירועי עלייה".
ליישובים קהילתיים, אומר נאמן, יש בהקשר הזה יתרונות שאין לערים הגדולות. "הם אומנם לא יוכלו לקלוט כמות גדולה, אבל ייתנו איכות של ליווי, מעטפת וחברה, וזה חשוב מאוד. אני אומר גם לקולטים, תבינו את המצב של הנקלט. תנו לו חיבוק ותמיכה, אבל תבינו גם שהוא לא בהכרח בא לגור איתכם. יכול להיות שהוא בא לתקופה ואחר כך ימצא מקום שיותר מתאים לו. לקולטים זה יוצר לפעמים מפח נפש. אני זוכר שכשאני הייתי עולה שברתי לאנשים את הלב, אבל צריך להבין שזה התהליך. זה לא שידוך, זה עולה חדש. הוא בא לתקופה, מקבל עזרה וממשיך הלאה".
ליאל דובינסקי מרמת־גן, שעלתה לארץ לפני כמה שנים במסגרת תוכנית נעל"ה, פנתה לחמ״ל של מועצת יש"ע בבקשה לסייע לה להציל את אביה בן ה־82, ששהה בחרקוב בזמן שהחלו ההפצצות. מתנדבי החמ"ל יצרו קשר עם אביה, והפנו אותו לנציגי חב"ד שארגנו אוטובוסים מחרקוב לדניפרו. משם המשיכו הנוסעים למעבר הגבול ולקישינב בירת מולדובה. בקישינב פגש אותם רכז דסק מזרח אירופה של מועצת יש״ע אלישע חנקין, שדאג לכל פרט – ממזון ושמיכות ועד רישום לטיסה של איחוד הצלה.
לאורך המסע ליוו מתנדבי החמ״ל את ליאל ויעצו לאביה בבחירת המסלול הבטוח ביותר עבורו, הן מבחינת המלחמה והן במישור הרפואי. ״ממש כמו תצפיתניות במבצע צבאי", אומרת ליאל. "בזכות שהמתנדבים דוברים את השפה והיו מחוברים לכל הקהילות והארגונים, וגם מכירים באופן אישי את האזור והשטח, הצלחתי לקבל פתרונות רלוונטיים ומעשיים לאורך כל הדרך. זה יתרון עצום״. לאחר שאביה הגיע ארצה, התפנתה ליאל לעזור לאחרים והצטרפה בעצמה לחמ״ל. היא פועלת שם לאספקת סיוע הומניטרי ליהודים שעוד נשארו במריופול הנצורה, עיר הולדתה, ולחילוץ יהודים ותושבים אחרים ברחבי אוקראינה אל מעבר לגבול.
נטלי נביטובסקי היא מנהלת החמ"ל של דסק מזרח אירופה במועצת יש"ע. "אנחנו מלווים את אלה שיש לנו קשר איתם עוד מהשלב שהם בבית באוקראינה, ועד שיגיעו לאחד היישובים, אם ירצו בכך", היא מתארת. "אנשים צריכים למצוא דרך מילוט, ויש כאלה שלא יכולים להתנייד כי הם קשישים או חולים והם צריכים עזרה עם אוכל ותרופות. בשלב הראשון יצרנו מערכת שיוצרת איתם קשר, רואה מה הם צריכים ויוצרת חיבור ביניהם ובין מי שיוכל לסייע להם בתוך אוקראינה. בהמשך, עבור מי שרוצה לצאת אנחנו מעדכנים כל הזמן איזה גבול הכי קל ונגיש, מי יכול לקבל אותם שם, איך לסייע להם בהגעה ארצה.
"אחר כך, כשמישהו בחר לעלות לארץ ולהגיע ליהודה ושומרון, אנחנו רוצים שתהיה לו קליטה הכי איכותית. מי שצריך ליווי בפתיחת חשבון בנק, בחתימת חוזה על דירה, במציאת מקום לימודים – יקבל את זה דרכנו. אנחנו בתחילת הדרך. כשיגיעו עוד משפחות ונהיה יותר מאורגנים, נבנה מערך של משפחה קולטת משפחה. לכל משפחה שתעלה תהיה משפחה מלווה שתסייע לה בכל צעד. יש כבר עשרות משפחות שיוצרות איתנו קשר, ואנחנו מאמינים שזה ילך ויגדל".
"אנחנו מקבלים פניות רבות מהמועצות והיישובים ביהודה ושומרון, שמוכנים להירתם ולקלוט משפחות באופן מיידי", מספר מנכ"ל מועצת יש"ע יגאל דילמוני. "לאורך השנים ההתיישבות ביש"ע פעלה לעליית יהודים ולקליטה שלהם בקהילות שלנו, ואני בטוח שכך יהיה גם הפעם. גייסנו מתנדבים נפלאים ועובדים חדשים שפועלים יומם וליל ועוזרים לקהילות ולאנשים פרטיים. זה מרגש לשמוע על העזרה שעובדים שלנו נתנו לאנשים מבוגרים בקישינב, על הצלחה של החמ"ל שלנו להוציא הסעה של משפחה מהבית שלה לגבולות, ופעולות דומות. זו תחושת סיפוק אדירה לדעת שהצלחנו להציל אפילו יהודי אחד".
