זמן קצר לאחר פיגוע הירי הרצחני בבני־ברק, הקימו התושבים מעין גלעד. עשרות נרות דולקים, שלט "בנט תתפטר", וחול שפיזרו אנשי זק"א במקום שבו נשפך דם הקורבנות. כמה שעות קודם לכן ישבו כאן דימיטרי וויקטור. שני אזרחים אוקראינים. מן הסתם שתו קפה אחרי יום ארוך. בעל המכולת, עידן, מוכּר פה בכל השכונה. ממקומו מאחורי הדלפק הוא חזה ברצח הנורא. כעת חבריהם של ההרוגים עומדים סביב הנרות. מתייפחים, תופסים את הראש, לא מצליחים לעכל. צעיר חרדי מארגן קדיש לעילוי נשמתם, ואחריו תפילת ערבית. אישה צעירה מתייפחת בבכי, מדליקה נרות גם היא. הבחור לצידה מחבק אותה ובוכה. אני מנסה לשוחח איתם, אבל השפה העברית לא שגורה בפיהם.
חמישה בני אדם קיפחו את חייהם במסע ההרג הזה, שנמשך דקות ארוכות ביום שלישי בערב. המחבל, דיא חמארשה, בן 26 מהכפר יעבד באזור ג'נין, הגיע ברכב יונדאי וחנה ברחוב ז'בוטינסקי. הוא נכנס עם נשק שלוף לבניין בפינת רחוב ביאליק, הבחין שהמשרדים בקומה הראשונה סגורים וחזר לרחוב. רוני מיילי, בעל עסק לשלטים, הוא הראשון שהמחבל ניסה להיכנס לחנותו. בדרך כלל הדלת שלו נשארת פתוחה, אבל באותו יום הוא סגר אותה משום מה: "הייתי בעסק, פתאום שמעתי צרורות של יריות", הוא מתאר. "הוא היה ממש פה בחדר המדרגות, ואחר כך ניסה לירות על עוד אנשים פה ברחוב. אני לא מאמין שזה קורה פה, מי חלם שדבר כזה יקרה בבני־ברק".
ברחוב ביאליק מתגודדת קבוצת צעירים חרדים. אני שואלת אם מישהו ראה את הפיגוע, והם שואלים בתגובה מאיזה עיתון אני. כשאני נוקבת בשמו של מקור ראשון, הם מתרַצים. זה ימין, הם אומרים זה לזה. הגישה כאן לעיתונאים חשדנית מאוד. חצי שעה קודם לכן, כתב כאן 11 חטף צעקות וקללות. התושבים מביעים תסכול מהאופן שבו התקשורת ממסגרת לדעתם את האירועים. בסוף הם מפנים אותי לגדעון, בן 45, תושב המקום, שהיה בלב העניינים. "בדיוק נכנסתי לחדר המדרגות של הבניין. הוא ניסה לירות בבן שלי שעמד ליד החלון. הנה תסתכלי פה למעלה איפה שהוא עומד. זה הבן שלי. תראי את החלון ליד, הוא מלא חורים. הצרור חדר לדירה הסמוכה ובמזל לא פגע באיש".
אורי, הבן, בשנות העשרים לחייו, יורד לרחוב ומשחזר: "שמעתי את הירי וראיתי את המחבל מהחלון, הוא היה אדיש מאוד. הוא ראה אותי אבל בהתחלה לא כיוון אליי את הנשק, אמרתי אולי זה אזרח שמגיב לירי. אחר כך ראיתי שהוא ניסה לירות לכיווני וחורר את החלון הסמוך של השכנים. הקליעים הגיעו עד הדלת וחוררו את התקרה. כנראה הוא ירה צרור. הייתה שם אישה עם תינוק בחדר ליד. לאבא שלי היה מזל, הוא בדיוק נכנס לחדר מדרגות".
יהודית, תושבת בני־ברק: "הילדה שלי, בת תשע, עד עכשיו לא נרדמת. היא בחרדה. בעלי הסביר לה מה קרה אבל היא מפחדת לצאת מהבית"
כך החל מסע ההרג, אבל זו הייתה רק זירת הירי השנייה, שבה המחבל עדיין לא הצליח לבצע את זממו. אחרי הבניין של אורי המשיך המחבל לעבר הפיצוצייה שבה ישבו דימיטרי מיטריק וויקטור סורוקופוט, וירה בהם למוות. משם התקדם לרחוב השניים, ניסה לירות בבחור נוסף על אופניים, ללא הצלחה. אחריו הגיע ברכבו הרב יעקב שלום ז"ל, ונורה מטווח קצר. המחבל המשיך לרחוב הרצל (המקביל לרחוב ביאליק), הבחין באברך אבישי יחזקאל שצעד עם עגלת בנו התינוק, וירה גם בו. משם הגיע בחזרה לרחוב ז'בוטינסקי, ונתקל בכוח משטרתי של שני לוחמים על אופנוע שהוזעקו למקום. רב־סמל אמיר חורי ז"ל ירה במחבל ונהרג בקרב היריות. ע', השוטר השני, ירה וחיסל את המחבל.
התחושות בבני־ברק מעורבות. לא רק על התקשורת זועמים התושבים. עיקר הכעס מופנה כלפי הממשלה. חברי כנסת שמגיעים למקום מתקבלים בחלקם באהדה, עד שמגיע השר עמר בר־לב, סביבו כוחות משטרה בטבעת אבטחה הדוקה. "בר־לב תתפטר, דם יהודי אינו הפקר", צועקים לעברו. פרדס־כץ, שבה התרחש האירוע, היא שכונה מעורבת. גרים כאן חרדים מכל הסוגים, לצד ציבור חילוני ומסורתי שמצטרף גם הוא למחאה. אחת הנשים משגרת לעבר השר ביטויים קשים.
"יש כאן חוסר משילות, יש כאן ממשלה שנתמכת במנסור עבאס. ברור שזה מונע מהם לנקוט צעדים נגד הטרור", סבור אלחנן ליבוביץ, צעיר חרדי בן 19 שלומד בסביבה. "תראי את עמר בר־לב, כמה פעמים הוא אומר טעויות קשות וחמורות. הוא לא מקורקע, הוא לא יודע מה נעשה סביבו, והוא פה אחראי על ביטחון ישראל. אנחנו כבר בנרצח ה־11 והוא ממשיך בשלו. על זה הזעם. זה שר ביטחון־פנים כושל. תאמיני לי, הצבעתי ליהדות התורה אבל בפעם הבאה אני אצביע לבן־גביר. הוא היחיד שעובד פה באמת. בכל פיגוע הוא דואג להגיע, מציב אולטימטום. הגיע גם לשמעון הצדיק".
כשבן־גביר מגיע נרשמת מהומה לא קטנה. "רוצים נקמה, בנט הביתה", קוראים הנוכחים. בהמשך מגיעה ח"כ מירי רגב, מלווה ביעקב וידר, יו"ר סיעת הליכוד בעיריית בני־ברק. המפגינים זועקים "מוות לערבים", והיא מסמנת להם להפסיק. כשזה לא קורה, היא מכוונת אותם לשירת "אנחנו מאמינים בני מאמינים". הפעם הקהל מקבל את ההנחיה.
התושבים מספרים שפינת הרחובות כאן מלאה בשוהים בלתי חוקיים, תופעה שמטרידה אותם לא מהיום. "בבניין הזה יש כל לילה עשרות שב"חים. הם ישנים פה. לא נעים לעבור", הם מצביעים על מבנה לא גמור. "לפני שנה ומשהו הבן־אדם פשט רגל, השאיר את הבניין ככה, חצי בנוי. משם המשת"פים של המחבל צילמו אותו. אחר כך המשטרה עצרה אותם. לפני שבועיים הרמתי טלפון למשטרת רמת־גן ואמרתי להם שבסוף יקרה פה אסון, יהיה רצח. והנה זה קרה", קובלת ענת רחימי, תושבת השכונה.
שמעון (40), גם הוא תושב ותיק בשכונה, כועס: "באים לפה שב"חים, ומפה הקבלנים שלהם לוקחים אותם לעבודה. תבואי בחמש בבוקר את בוכה. יש להם מפה הסעות. הם באים, מתעסקים עם בחורות פה, גונבים מכוניות, פורצים לבתים, תוקפים אנשים, ובעירייה לא עושים כלום. השבוע הוצאנו שלוש בנות מכפרים בגלל הדבר הזה. בחורות נושרות, בנות 17, קטינות, שבסוף גם הולכות איתם".
"הפיגוע הזה מפחיד אבל גם לפני זה פחדתי", אומרת איילת, בת 20. "זה אזור בעייתי. גם להגיע מאוחר בלילה זה לא הרגשה נעימה. יש פה כמה אתרי בנייה. כמה פעמים הזמנו להם משטרה על זה שהם זרקו דברים. נראה לי שהמחבל הכיר את המקום. בדרך כלל יש יותר אנשים שיושבים מחוץ לפיצוצייה. עכשיו במקרה היו שם רק שניים".
גודי סילמן, רל"ש ראש העיר בני־ברק, מספר שהעיר נכנסה למצב של הלם: "התחושות קשות. העיר הזו לא ספגה טרור ביובל השנים האחרונות. ברמה העירונית תגברנו אבטחה בכל מוסדות החינוך, תגברנו מוקדי סיוע נפשי וגם אכיפה מול הקבלנים באתרי הבנייה".
התחושות הקשות מתורגמות לכעס וזעם אצל ההמונים שמתגודדים בזירה, אבל כמעט כל מי שאני מדברת איתו מספר על קרוב משפחה שחווה מצוקה והלם. במוקדי הסיוע הנפשי, שתוגברו לאחר האירוע, מדווחים על עלייה חדה בפניות. "הבן שלי היה במכולת כמה דקות לפני. זה מטר מהבית שלי. אני כבר לא בטוחה ליד הבית שלי?", תמהה ג'ודי זנזורי (34), שגרה בהמשך הרחוב. "זה לא צריך לקרות, אנחנו מזועזעים, כבר אין ביטחון. אני מאמנת בסטודיו לנשים, המחבל עבר ליד הסטודיו והייתי באמצע שיעור. הממשלה הזו חייבת להתעורר".
"הילדה שלי, בת תשע, עד עכשיו לא נרדמת. היא בחרדה. בעלי הסביר לה מה קרה אבל היא מפחדת לצאת למסגרות, מפחדת לצאת מהבית", אומרת יהודית, אישה חרדית המתגוררת מעל אחת מזירות הירי של המחבל. אנחנו עולות לבית. ההמולה שבחוץ חודרת דרך התריסים המוגפים. חני, ילדה מתוקה ומתולתלת, יושבת בפיג'מה ורודה על הספה בסלון. אביה מספר שהיא אמרה תהילים. חני שמעה את היריות, ועכשיו לא מצליחה להירדם: "אני מפחדת. אולי שישימו מישהו אחר במקום ראש הממשלה, כדי שתהיה יותר שמירה. אני מפחדת עכשיו ללכת לבד ברחוב", היא אומרת, מועכת שוב ושוב את כוס הפלסטיק שבידה.
בניסיון להרגיע אותה אני מנסה להעביר נושא, שואלת על הלימודים. חני מספרת שהיא אוהבת שיעורי חשבון, אבל מבקשת מאימא שלה שלא ללכת מחר לבית הספר. "אני אבוא איתך לעבודה ואני אשב לידך כמו דג. פליז, אני מבטיחה". הבן השני ישן בחדר הסמוך. ההורים מנסים לעכל את הסיטואציה, שוקלים מה בדיוק לומר לילדים ועד כמה לרכך את המציאות. לפני שאני יוצאת, חני נזכרת בעוד משהו שחשוב לה לומר: "זה יפה שכל אחת חושבת על השנייה ומתקשרת אליה לראות שהכול בסדר", היא מספרת על שיחות הטלפון המודאגות שקיבלה מחברותיה.
מהבית השקט אני חוזרת להמולת הרחוב. כל כמה מטרים עומדים צעירים חרדים ומתגודדים סביב מכשיר סלולרי. חלקם צופים בסרטונים שהופצו, מנסים להבין מה בדיוק קרה כאן. אחד השכנים מראה להם את תמונתו של אחד ההרוגים. הלב נחמץ. "חשבנו שזה פורים, נפצים, משהו כזה. אולי אפילו אירוע פלילי, גם זה ידענו כאן. אבל לא פיגוע".
"אני גרה בבני־ברק מאז שנולדתי, אף פעם לא היו פה פיגועים. בדיוק אחרי שהרב קניבסקי נפטר דבר כזה קורה", אומרת רחל (68), תושבת העיר. "במלחמת המפרץ הוא אמר שלא ייפלו טילים בבני־ברק וזה נתן תחושה של ביטחון. עכשיו אנחנו מפיגוע לפיגוע". "הוא השאיר לנו את הבת שלו שתשמור עלינו", משיבה לה אישה אחרת.
רחל מביעה תסכול גדול מהמצב: "הערבים נמצאים בכל מקום, אין על זה שליטה. גם הממשלה לא כל כך חזקה מול הערבים. הם מבינים כוח, לא מבינים נחמדות. הכול מותר, הכול על מגש של כסף. אבל למה כשהם משתגעים זה יוצא על היהודים?"
