אפילו השוטרים במחסום היו המומים לראות את רכבי מנסה לעבור בדרך לנחל־עוז בעיצומם של אירועי הנכבה. "את גרה בקיבוץ?" הם שאלו בתמיהה, והסכימו לתת לי לעבור רק לאחר שהצגתי תעודת עיתונאי. קבעתי להיפגש עם אביה שפר, תושבת המקום, שהתלבטה בעצמה אם נכון שאגיע לשם ביום כזה. "אני גרה כאן, זה משהו אחר, אבל את לא חייבת", הצהירה.
באופן משונה, הדרך לקיבוץ מפחידה הרבה יותר מהכניסה אליו. ככל שנוסעים מערבה העשן מעזה הולך ומיתמר והרכב חשוף לכל תרחיש. דווקא כשנכנסים לקיבוץ מתמלאים בתחושת ביטחון. עשרות חיילים עמדו בפתחו, ובתוך השבילים כל מאה מטר בערך מוצבת מיגונית.
וכאילו המקום לא שוכן במרחק 700 מטר בלבד מהגדר, אווירת נינוחות משונה שורה בו בכל אשר את הולכת. מרבדי דשא ירוקים פרושים מבית לבית, וכל כניסה מעוטרת בעשרות עציצי נוי מרהיבים. פסטורליה במיטבה.
בחצר ביתה של שפר אני פוגשת אותה עם יענקלה כהן, ממייסדי המקום. השניים נראים אדישים למדי למראה העשן המיתמר באופק וריח השריפות שמטופלות על ידי הכבאיות. היא תהיה בת 80 בקיץ, יועצת חינוך שעד דצמבר עוד עבדה במקצועה, וכיום מלמדת קריאה לבנות אתיופיות בשדרות. כהן בן ה־84 הוא יועץ חקלאות המכונה בפי חבריו "מיסטר פוטטו" בגלל התמחותו בענף תפוחי האדמה.
"זה כמו מלחמת דוד וגוליית", אומרת שפר ומצביעה לעבר גינתה. "ממש פה נפל עפיפון, אבל הוא לא היה בוער".
אני שואלת אותם אם בגילם המתקדם הם לא היו רוצים להעביר את שארית חייהם במקום בטוח יותר, בלי ריצה לממ"דים ופחד ממרגמות. "זה המקום שבו אני חיה את רוב שנותיי מבחירה", אומרת שפר. "אני אוהבת אותו וזה הבית שלי בכל מובן. מבחינתי זו בכלל לא שאלה 'למה דווקא כאן'. זו שאלה שהייתה צריכה להישאל כשהקיבוץ הוקם. אז היה לכך היבט ביטחוני ואידיאולוגי, אבל עם השנים זה הפך לבית לכל דבר, שגם אם קשה בו לא עוזבים".
"תשאלי אנשים שגרים על הר געש", מצטרף יענקל'ה, "וכל כמה שנים הם הולכים וחוזרים כשהם יודעים שהוא יתפרץ שוב".
עד כמה האירועים משפיעים על סדר היום שלכם?
"אפס".
אפילו לא איום המנהרות?
שפר: "יענקל'ה ואני עושים כל בוקר הליכה מסביב לגדר. עכשיו, בזמן ההפגנות, אני לא הולכת, אבל שנים על שנים אנחנו צועדים שם. ואם יש מתיחות מודיעים לנו. יש במקום צוות חירום יישובי. אנחנו לא עשויים מעור אחר מאלו שחיים במעלה־אדומים או ביו"ש. נכון שבמידה מסוימת רמת החוסן של חלק מהאנשים גבוהה יותר. אלו שלא יכלו לעמוד בזה, ואני חושבת שזה לגיטימי, עזבו עם השנים. כשיש איומי מנהרות יש חששות, אבל זה לא משתק ולא משפיע על ההתנהלות היומיומית בכהוא זה".
גם אם ממש מתאמצים, קשה להוציא משפר תלונות על המצב. "לא תתפסי אותי בביקורת", היא אומרת, "אני חושבת שהממשלה נותנת לנו את מה שאנחנו צריכים וערה לצרכים המיוחדים שלנו. וזה היה נכון תמיד, לא משנה מי היה כאן בשלטון. אם זה בהתקנת ממ"דים בתקופה שפואד היה שר ביטחון, וגם עכשיו. נחל־עוז קרוב מאוד לגדר והרבה צבא נמצא כאן בהיערכות למקרה שצריך להיכנס לעזה. היה כאן נזק אדיר בשדות. הטנקים כתשו את אדמת הלס, לפעמים אנחנו יותר מושפעים ממה שכוחותינו צריכים בהקשר של המקום הזה מאשר הערבים. אבל מתקנים הכול מהר. משרד הביטחון שיקם את כל מה שהיה טעון שיקום".
הקיבוץ נוסד בראשית שנות ה־50 כמיזם ניסיוני של הקמת היאחזויות המשלבות פעילות חקלאית וביטחונית. המודל הצליח ורובם הפכו ליישובי קבע. "כבר אז היו פעילויות ביטחוניות סביב גנבות וחדירות", מספר כהן. אך מאורעות צוק איתן השפיעו על הקיבוץ בצורה ניכרת. נקודת השפל התרחשה בעיצומה של המערכה, כאשר הילד דניאל טרגרמן נהרג מפגיעת פצמ"ר בעודו משחק בביתו.
"העצב היה גדול", נזכרת שפר, "נחל־עוז חווה טראומה לא נורמלית. במשך שבעה שבועות הילדים כאן היו ממש פליטים. הם פונו עם האימהות, אבל אנחנו נשארנו כאן. בגלל שהכול היה חפוז, לא הייתה התארגנות שיכלה לשפר את חוויית הפליטוּת שהייתה. המשפחות פונו לחמישה יישובים בזה אחר זה כי כל אחד יכול היה להחזיק אותן רק לזמן מוגבל, וכשאמרו לחזור הביתה, ושגו בזה, זה היה סיוט.
"אני לא יכולה לשים את עצמי במקום מישהו עם ילדים קטנים כשנופל לו פגז מרגמה בדשא שליד הבית. וזה קרה אחרי שאמרו לחזור הנה, בטעות איומה. פתאום נופל פגז בפתח הדלת ורסיס חודר דרכה לראשו של ילד בן ארבע ששיחק בסלון. זו הייתה טראומה לא נורמלית, והיה כעס גדול מאוד על כך שאמרו לחזור. עכשיו הם ערוכים יותר, למדו. אם יצטרכו לפנות אותנו אז הפינוי יהיה מסודר. אבל תמיד מתכוננים למלחמה שהייתה ולא לזאת שתגיע".
אחרי המבצע הקיבוץ נאלץ להתמודד עם בעיית נטישה קשה, אך מאז התאושש והספיק להכפיל את מספר תושביו. "לפני המבצע היינו 320 נפשות ואחריו נשארו רק 215", מספר כהן. "השבילים היו שוממים. הגיל הממוצע כאן היה 62 וחצי. היום אנחנו 430 איש".
השינוי הגיע בעקבות בני המשק שנרתמו למשימה ותוך שלושה חודשים הוצבה במקום מכינה קדם־צבאית. בהמשך הצטרפה קבוצה נוספת של ארגון 'השומר החדש'. "פתאום ראו במדרכות פנים צעירות", מספר כהן.
בהמשך נכנס לזירה פנחס ולרשטיין, ראש מועצת בנימין לשעבר, שנקרא לסייע לפתח את יישובי עוטף עזה. תחילה הציע להביא למקום גרעין של משפחות דתיות, אך הקיבוץ סירב. "היו כמה משפחות דתיות שרצו לבוא לכאן ולא רצינו", מגלה שפר. "זה לא היה זמן להתחיל לדון בחיים משותפים ובצרכים של שתי חברות שונות, כמו בית כנסת והשינוי שזה יגרום לאורחות החיים שלנו. אבל פנחס באמת עזר לנו. הוא איש מבורך".
הבית החדש ביותר בקיבוץ עד להגעתו של ולרשטיין נבנה בשנות ה־80. מסוף שנות ה־90 ולאחר שהופרט לא הייתה בו קליטה של משפחות חדשות. "אנשים ראו את השכונה ממול ושאלו מה זה, אשקלון? ברגע שאמרנו שזאת עזה הם היו מסתובבים והולכים", נזכר כהן. "אחרי צוק איתן, ואני לא יודע להסביר מה גרם לתופעה אבל היא קיימת בכל העוטף, התחילו להגיע משפחות עם ילדים. פנחס הביא לכאן את מודל 'בתי האגודה'. מוכרים בית עם חצר של חצי דונם ב־700 אלף שקל ובכסף שנכנס בונים בית נוסף. פתאום הקיבוץ התחיל להתפתח".
איום מרגיז
שפר ואני יוצאות לטייל בשבילי הקיבוץ. אנחנו חולפות על פני חדר האוכל. על גגו עומדת קבוצת חיילים ומתצפתת על נחיל המפגינים שצובאים על הגדר. זמן רב המבנה העצום מוצע להשכרה אך אין דורש.
אם יש תסכול מסוים בקיבוץ, הרי שהוא לא נובע מהמצב הביטחוני אלא מהתדמית שדבקה בו. "כשיודעים, פחות מפחדים", מסביר כהן. "השכלנו לבנות מערכת התראות שמיידעת את כל האנשים מה קורה ואיך עליהם לנהוג בכל רגע נתון. זה נותן הרבה חוסן ותחושת שליטה. בצוק איתן פינו את המשפחות ואחת מהן באה משדרות. אותה בחורה אמרה לי – אתה לא מבין איזה יתרון עצום יש לנו שאנחנו פה ביחד. בשדרות אף אחד לא ידע מה הוא צריך לעשות והכול היה הרבה יותר מבולגן. כאן אין אי־ודאות. במידה מסוימת בשדרות סובלים יותר מאיתנו".
בהמשך, בזמן שאנחנו יושבים שוב בחצר ביתו של כהן, ריח של שריפה מגיע לעברנו. כהן מפסיק את השיחה וצועד מהר לעבר העשן. "הנה, אולי תזכי לראות מקרוב את האטרקציה", הוא אומר. אנחנו מגיעים למרכז הקיבוץ ומגלים שמדובר בפח זבל בוער. לידו, מישהו מסיע נגרר עם כמה עפיפונים כאילו מדובר בדבר שבשגרה. פריט פרימיטיבי אך מרשים בעיצובו. כמה מקלות, ניילון וגזירי נייר עם חוט שמוצמד אליו ונראה כמו קונפטי. לא להאמין שגם את התחביב התמים הזה הצליחו להפוך שם לאמצעי חבלה.
בהמשך מוביל אותי כהן לכיוון השדות ומראה לי כמה כלי הנשק הזה יעיל. העזתים מניפים עפיפון, וברגע שהוא עומד מעל השדה הם מושכים חזק בחוט ופשוט מורידים אותו לעבר התבואה. השדות של הקיבוץ מנומרים בכתמים שחורים של שריפה, וליד הרפת אנחנו מבחינים בעוד עפיפון שנפל, ובאנשי הכבאית שמנסים לדכא את השריפה בעודם מקבלים התרעה על נפילה נוספת. עוד כמה מטרים היא הייתה מכלה את כל האסם על ערימות התבן שבצדו.
"אנחנו לא רואים את העפיפונים כאיום ביטחוני", מדגיש כהן, "זה איום מרגיז, איום חקלאי. אתה זורע ורוצה לקצור וזה נמנע ממך. אבל בסך הכול הכוחות משתלטים על זה, ומדובר בעיקר בנזק כספי שאנחנו מקבלים עליו אחר כך פיצוי. החשש הגדול שלנו הוא בעיקר ממה שעתיד לקרות אם כמה אלפים ירצו לעבור את הגדר. זו הבעיה המרכזית".
בניגוד למה שנדמה, נחל־עוז סבל מהקמתו מאירועי חבלה ליד הגדר. "לא מדובר בעניין שחדש לנו", טוען כהן, "כבר בחודש הראשון, כשבאנו לכאן, יצאו שלושה חבר'ה לסיור על הגבול ונתקלו במארב של הצבא המצרי (פדאיון, רמ"ב). בהמשך מצאנו את גופותיהם. השנים הראשונות היו מלוות בעליות על מוקשים וטרקטורים שנחתכו באמצע, וניסי ניסים. וגם אז, החשש המרכזי היה מחדירה של המון לתוך האזור שלנו. שני חבר'ה הציעו בהלצה שנבנה שתי גדרות ובאמצע נשים נמרים או אריות. בא השלישי ואמר: נמתח כבל ונקשור אליו פגרים כי הערבים מפחדים מצבועים".
אנחנו ממשיכים לצעוד לעבר הגדר של הקיבוץ, שלאורכה פזורות עמדות תצפית של הצבא ושני עמודי תקשורת גדולים מפארים את הנוף. מעלינו מרחפים בלוני תצפית, ולרגע אני מתקשה להבחין בינם לבין עוד עפיפון ששט באוויר הפתוח. רק כשעומדים שם ורואים בעיניים את בתיה של שכונת סג'עייה ושומעים את קולות ההמון הזועם, מבינים את הקרבה. 700 מטר מהגבול, זה כל המרחק. שני קילומטרים מכיוון ההתרחשות. מי שתהה השבוע מדוע הגענו ל־60 הרוגים פלסטינים ולמה צה"ל לא יכול היה לפנות מפגינים בפחות אלימות, שיבין מה עומד על הכף – אם הגדר הייתה נפרצת, כמה דקות ריצה בשדות החוחובה והם טובחים שם בכל הקיבוץ על יושביו.
"אחרי שכבשו את גבעת עלי מונטר שממזרח לעזה מצאנו שם שרטוט של כל אתר במשק. הבנו שהם רואים אותנו כמו מפה, וביקשנו מהקרן הקיימת שייטעו עצים להסתיר אותנו. זו הפכה להיות שיטה ידועה גם בגבול הצפון. אבל אני רגוע, לא יודע איך את", אומר לי כהן ככל שהעשן מתחזק.
מה אנחנו אמורים לעשות אם תישמע עכשיו אזעקת צבע אדום?
"אין פה מיגונית קרובה אז נשכבים על הרצפה. זה כבר קרה לי בעבר. בוקר אחד אני הולך, ואני שומע את השריקה של יציאת הפצמ"ר. עם השנים אתה לומד לזהות את הקול הזה. נעצרתי, נשכבתי על הרצפה, והוא נפל כ־20 מטר ממני הרסיסים התפזרו מסביבי, נרגעתי והמשכתי ללכת".
את חדר האוכל הישן של הקיבוץ כהן עומד להפוך למרכז מורשת נחל־עוז, שם ילמדו המבקרים על פיתוח חקלאות באזורי הגבול. הוא נראה צעיר מכפי גילו ועמידתו איתנה. קודם תהיתי בפניו אם לא היה רוצה להזדקן בנחת באזור שקט ונטול אירועים. אבל אולי יש משהו בחוויית החיים הזאת, בדריכות ובאקשן, ששומר עליו צלול וערני.
"זה תוצר לוואי של החיים כאן", הוא אומר, "לא מתעסקים בזה ולא מתעלמים מזה. יש לנו מערכת התרעה טובה מאוד מבחינת ההתארגנות הפנימית".
והיום, בראייה לאחור, אתה חושב שההתנתקות מעזה עדיין הייתה מהלך נכון?
"בהחלט, בגלל המשאבים שהשקיעו שם להגנה על היישובים והקורבנות שנפלו. מאז אין באזור הזה קורבנות. היו שם חטיבות שלמות שהגנו על היישובים וזה נחסך מאיתנו. זה לא שינה את מצבנו הביטחוני. סבלנו אז ואנחנו סובלים גם היום. העובדה שזה היה חד־צדדי, זה אולי משגה מבחינת ההחלטה, אבל ההחלטה על ההתנתקות מצד עצמה הייתה צעד נכון. אנחנו חיינו כאן וראינו מה משקיעים שם, נצרים היו עוברים דרכנו. פה עבר המסלול וחווינו את האירועים שהם היו עוברים שם וזה לא הוסיף שום דבר לביטחון שלנו. אנחנו חושבים שההתנתקות הייתה במקומה. איך עשו אותה זה כבר סיפור אחר".
"הקיבוץ אף פעם לא היה מעורב פוליטית כגוף", מדגישה שפר, "אין כאן קו שמאפיין וזה לא נושא שמתעסקים בו יותר מדי. בתקופת ההתנתקות הדרכתי יועצות דתיות בגוש קטיף. הייתה יועצת מנצרים, ידידה טובה מאוד, והיינו נוסעות יחד לגוש. היא הייתה באה עם שכפ"ץ ואני בלי. במשך יותר משנה נסעתי איתה לגוש והנחיתי את הקבוצה. גם נגה כהן מכפר־דרום הייתה אצלי בקורס, וכשהילדים שלה נפגעו בפיגוע הגעתי לבקר אותה. אבל כשהחליטו לפנות אותם חשבתי שזה נכון".
למה?
"כי חיילים נהרגו על ימין ועל שמאל בהגנה על הגוש הזה. אני עד היום בכאב גדול על איך שהעניין הזה טופל. לא יודעת להסביר לוגית מה קרה אבל מכירה את האנשים שנשארו שם במצב איום ונורא, נפשית וכלכלית. זה לא העביר את הפוקוס אלינו, הפוקוס הוא בכל הארץ. ואם חיזבאללה יביא טילים לתל־אביב נעזוב את תל־אביב? במלחמת המפרץ אנשים באו לפה. אני לא יכולה להיות מובלת על ידי אירועים ביטחוניים. מישהו צריך לשבת פה. האם זה כמו לחיות ליד לגונה בנורווגיה? לא. אבל להם יש צרות אחרות, יום קצר ודיכאון מהחושך הארוך, לי אין דאגות כאלה".
שקלתם פעם לעבור למקום אחר?
כהן: "לא הייתה שום הצעה לעבור, מלבד אולי בהסכם אוסלו, ששם עלתה אופציה להחזרת שטחי הגדה ואמרו שירחיבו את הרצועה ואנחנו נזוז, אבל זה אפילו לא הגיע לדיון".
העמדות הפוליטיות של האנשים כאן השתנו במהלך השנים?
"לא שידוע לי".
מה בנוגע לעמדות שלך?
"העמדות שלי לא השתנו. יש לי קשר עם העזתים ואני חושב שמה שחשוב לעשות הוא לפתח את האזור כך שיוכלו לחיות שם בכבוד ובתנאים. לפתח יחסים נורמליים כמו שהיו לנו בתקופה שבין שנת 67' ל־90'. מה שכולם אומרים בעצם חוץ מראש הממשלה".
שפר: "יש לי ידידים בעזה, משפחות שעבדו כאן, ואנחנו מדברים בטלפון. הפוליטיקה חזקה מהאנשים. לדעתי היה צריך לעשות כל מאמץ, למרות חמאס, לשקם הרצועה ולתת להם סיבה לחיות. יש שם שלוש שעות חשמל ביום, ואימהות הרי צריכות להחזיק במקרר אוכל ולטפל בתינוק ולפעמים מישהו צריך לנסוע לבית החולים. זה טוב שמישהו נמצא שם במצב הזה? לי לא".
הצביון חשוב לנו
לאורך כל הביקור התחושה היא שלתושבי נחל־עוז חשוב להציג את המקום כיישוב חזק שהאירועים הביטחוניים שפוקדים אותו לא משפיעים על שגרתו ועל שלוותו. עד שאני מגיעה לילדים. שם, אפילו כהן נאלץ להודות שמדובר באתגר לא פשוט.
"יש כאן ילדים שסובלים מחרדות, הרטבות בלילה, וכל דפיקה בדלת מקפיצה אותם. אבל זה מאוד אינדיבידואלי. יש כאלה שבכלל לא. הסיבות לעזיבה היו ילדים שסבלו מחרדות קשות, וזה מחיר שאנחנו משלמים. אבל יש פה פעילות אינטנסיבית מאוד של בניית חוסן פנימי. עד לפני זמן קצר לא היה לנו זמן לרוץ כשפגז היה יוצא משם. היית שומע צבע אדום והפצצה נופלת. לאחרונה צה"ל טוען שיש לנו התרעה קצרה, ואני לא יודע להסביר את זה, אבל אצלי לפחות זה לא יוצר פחד או טראומה – האירוע קורה ועובר. הכול מכּתוב. ניצלתי כבר מכמה מקרים שלא היה לי הסבר להם. אם זה צריך לבוא זה בא.
"בסופו של דבר אנחנו חומת המגן, לטוב ולרע", הוא אומר, "יכול להיות שאם היו מביאים לכאן דתיים הקיבוץ היה מתמלא מהר. אבל יש לנו את צביון החיים שלנו, והנכונות להקריב לא מתה. ההוכחה המנצחת היא המשפחות שמגיעות לכאן".
הוא מספר לי על יום שחור אחד באפריל 56', שבו אמורות היו להתקיים כמה חתונות של חברי משק. "המנהג היה שמקיימים חתונות משותפות בשלושה מועדים קבועים בשנה מטעמי חיסכון. המפקד האזורי של נחל־עוז, רועי רוטברג, הלך עם סוסתו לטפל בחבורת רועים שירו לעבר השדות שלנו, ונחטף בידי הערבים. הם גררו אותו לעבר הגבול ולאחר מכן המצרים החזירו את הגופה אחרי שעברה התעללות קשה. משה דיין הספיד אותו במילים שבעיניי נשארו רלוונטיות גם היום".
ואז הוא מקריא בפניי קטע מההספד, מודפס בתוך דף מנוילן ששמר בקלסר. "את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע שבו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו".
אחרי הצהריים כהן לוקח אותי לעמדת הכתבים מול אזור ההפגנות. עשרות צלמים עומדים שם ומתעדים עפיפונים ובלוני נפץ. אחד מהם, אהיל בסגנון איקאה שאליו הוצמד חומר בעירה, חולף מעל ראשנו. וכל אותו זמן, נראה שדבר לא יזיז את כהן משלוותו. אומרים שהמתנחלים החליפו את הקיבוצניקים בקרב על משבצת הפטריוט, אבל בוקר אחד בנחל־עוז מבהיר שעדיין נותרו אידיאולוגים אמיתיים, שמסוגלים להיות אוהבי הארץ וחפצי שלום בו זמנית.
