רעידת אדמה. פצצת אטום. מכה אנושה למלעיזים. אפשר לבחור בכל אחד מהדימויים האלו ובעוד אחרים וטובים כדי לתאר את מה שלוח עופרת קטן דמוי צדפה, שחרוטות עליו אותיות בכתב פרוטו־כנעני קדום, עשוי לחולל בחקר המקרא, ההיסטוריה והארכיאולוגיה של ארץ ישראל.
לפרופ' גרשון גליל מהחוג לתולדות ישראל ומקרא מאוניברסיטת חיפה אין שום ספק בנוגע למהימנותו של לוח העופרת, שהוא רואה בו קמע, המתוארך למאה ה־13 לפנה"ס, פרק זמן התואם את תקופת ההתנחלות הישראלית. ויש סיבה טובה לרעש הגדול שחוללה הלוחית הקטנה, שנשלחה לפענוח במעבדה מיוחדת בפראג: היא נושאת את הכתובת העברית הקדומה ביותר שנמצאה עד כה. "יש פה עניין שמשנה את המשחק ואת כללי המשחק", אומר גליל בהתרגשות, "ולכן כל אלו שמכחישים את המקרא וטוענים שהוא מאוחר – בפאניקה נוראית עכשיו".
על הלוחית הקטנה – 2 ס"מ על 2 ס"מ בסך הכול – חרוטה קללה עתיקה: "אתה ארור לא־ל י־ה־ו / תמות – ארור / ארור – מות תמות / ארור לי־ה־ו ארור". בעצם הימצאותה בהר עיבל, שלפי המסורת היהודית נערך בו "מעמד הברכה והקללה", יש חשיבות גדולה: בכך למעשה היא מחזקת את הסברה של פרופ' אדם זרטל ז"ל, שחקר את האתר בהר עיבל, ולפיה תל האבנים הגדול הוא מזבח יהושע המתואר בספר דברים ובספר יהושע. המזבח מתוארך לשנים 1140־1240 לפנה"ס; כמותו גם הקמע, שנחשף לראשונה ב־2019 ופוענח כעת, תוארך לתקופת הברונזה המאוחרת, שנת 1,200 לפני הספירה בקירוב.
את משמעויות התגלית מסביר לי גליל בשיחה נלהבת. המאמר שלו עדיין בהכנה, הוא אומר, "אבל אפשר לומר 'דיינו' ו'שהחיינו' – על מציאת השם המפורש בעברית. הדבר הראשון שהתגלית הזו מלמדת אותנו הוא שהעברים הקדומים, שדמו יותר לחמולה בדואית, ידעו לכתוב עברית בכתב הפרוטו־כנעני כשהם הגיעו לארץ. זה מזיז לנו את ראשית הכתיבה 200 שנה אחורה. כלומר, אנחנו לומדים שהם ידעו לכתוב לפני 1,200 לפנה"ס". הוא מוסיף ש"מי שמסוגל לכתוב את הכתובת הזו, שכתובה במבנה של תקבולת כיאסטית, מסוגל לכתוב כל פרק בתנ"ך. אנחנו לא מצפים שבטקסט משפטי יהיה מבנה ספרותי מורכב כל כך, ועכשיו, לאור התגלית הזו, בניגוד למה שאני למשל חשבתי בעבר, בהחלט סביר להניח שהיו לפרקים מסוימים בשופטים, לקראת תחילת המלוכה, גרסאות קדומות יותר. כלומר, הצורה הספרותית הקדומה הזו שהתגלתה כאן מאפשרת לנו להתייחס לטענות האלו ברצינות רבה יותר. אני לא יכול להוכיח או לטעון שיהושע כתב משהו בשכם או בהר עיבל, אבל אם יתגלה דבר כזה עכשיו, זה ממש לא יפתיע אותי".
משמעות נוספת וייחודית לקמע היא כאמור הופעת האותיות "י־ה־ו": "שם השם המפורש בראש ובראשונה מלמד אותנו שנעשה כבר אז שימוש בשפה העברית. בלעדיו, לא היינו יכולים לדעת שזו עברית", אומר גליל. לאזכור של א־לוהי ישראל יש זווית נוספת: עדות על זהות חברתית. "הא־ל הזה שהם האמינו בו העניק להם זהות ייחודית שהתגבשה סביב האמונה בא־לוהי ישראל. הא־ל הזה גם העביר להם נורמות מסוימות בתחומי החיים הכי בסיסיים, שמטרתן לכונן חברה מעודנת יותר ומסורת. יה"ו זה הדבר שמייחד, מעצב ומלכד אותם".
אני לא מתאפקת, ושואלת איך הוא מרגיש עם הידיעה שהטקסט הכי קדום שיש לנו בעברית הוא קללה. גליל לא מתבלבל. "האנטישמים יקפצו. היהודים האלו, הדבר הראשון שהם כותבים הוא קללות. אבל צריך להבין שהאמירה שהסוטה מדרך הישר 'ארור' אינה קללה במובן של איזשהו טקס וודו אלא במובן של אזהרה משפטית וגזר דין – מה יקרה למישהו שיעבור על עברות מסוימות. זה חלק מהסדר החברתי".
פרופ' גליל, שפרסם למעלה מ־150 מאמרים וספרים בעברית ובאנגלית על המקרא ועל ההיסטוריה של עם ישראל והמזרח הקדום, הוא היסטוריון שעוסק רבות במקרא ופרשנות המקרא. לדעתו "אי אפשר לדבר על תקופת המקרא בלי להתחיל מלמטה, כלומר מהטקסט", בניגוד לחוקרים רבים שטוענים שאי אפשר להתייחס למקרא כטקסט מהימן שממנו ניתן ללמוד על תקופת ראשית ההתנחלות, המלוכה ובית ראשון. "התרגשתי מאוד מהממצא הזה. אני לא חושב שצריך פנאטיות, ואיני טוען שכל מילה שנכתבה בתנ"ך מדויקת. אגב, גם חז"ל לא אמרו את זה. אבל אם ניקח מהארכיאולוגים, את התנ"ך, הם לא היו יודעים בכלל לדבר על הימצאותו של עם ישראל בארץ ישראל. הארכיאולוגיה היא התינוק העיוור של ההיסטוריה. הממצאים הארכיאולוגיים האילמים – כל החרסים, הכדים והקירות – היו אבודים בלי טקסט". הוא ממליץ לחבריו הארכיאולוגים להצטייד בצניעות: "זה תחום דעת שדורש רוויזיה. אני לא מזלזל בממצאים ארכיאולוגיים, רק סובר שיש להכניס אותם להקשר הנכון".
לפני כשנה עלה הר עיבל לכותרות לאחר שפלסטינים פגעו בחומת האתר שהקיפה את המזבח: כשישים מטרים בחורובת החומה המקורית הושמדו, וערמות אבנים שהיו באתר וטרם נחקרו, וממילא לא קיבלו תשומת לב ציבורית, נגרסו לצורך סלילת כביש שנועד לחבר את הכפר עסירה א־שמאליה לעיר שכם. כבר אז דרשה המועצה האזורית שומרון להכריז על המקום כגן לאומי, וגם פרופ' גליל מדבר על הצורך בשימור האתר.
ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן אומר שבגלל חשיבותו של המזבח בהר עיבל, המועצה מקדישה משאבים רבים בשימורו ובמחקר בסביבתו. "גם השיפוצים בעקבות הפגיעה וגם החפירות נעשו במימון של המועצה האזורית שומרון ובתיאום עימה, אבל המועצה לא יכולה להישאר לבדה במערכה", אומר דגן. "חייבים לגדר את המקום, להציב שמירה ולעשות כל מה שאפשר כדי לשמור עליו. חלק מהאתר נמצא בשטח B, אבל מדינת ישראל חתומה על אמנות בינלאומיות של הגנה על ארכיאולוגיה, וכל זמן שממשלת ישראל לא שומרת על האתר בהר עיבל היא מועלת בתפקידה.
"אני לא ישן בלילות. אנחנו רואים את התנ"ך מתעורר לחיים בשטח, ואין דבר משמח יותר מלראות את הקשר העמוק של עם ישראל לשומרון, ולארץ בכלל. ומהסיבה הזו בדיוק אני גם מודאג. כי מה שאנחנו לא מבינים, או לא רוצים להבין, מבינים הברברים שפוגעים באתרים ומבצעים מעשי ונדליזם באופן מכוון. אני חושש שיום אחד נקום ונגלה שעשו לנו פה דאעש".
