הלינה מלניק יצאה מחשכת המרתף של שכנתה בשבת שעברה. שבועיים עברו מאז הפעם האחרונה שראתה אור יום. היא הייתה בטוחה שהשלב הגרוע ביותר של המתקפה הרוסית על הרחוב שלה באירפין שבאוקראינה הסתיים.
במהלך החודש הקודם הפך הרחוב הפרברי והשקט לחזית המפרידה בין הכוחות הרוסיים לבירת אוקראינה. כוחות של מתנדבים אוקראינים השתלטו על בתים נטושים וחפרו תעלות בחצרות האחוריות. כוחות רוסיים שהוצבו בקרבת מקום תקפו את הבתים כמעט בלי הפסקה וגבו מהלינה וממשפחתה מחיר כבד. אביה בן ה־83 נהרג מפגיעת מרגמה רוסית ב־6 במרץ, כשישב ליד חלון המטבח שלו ואכל ארוחת ערב. חמישה ימים לאחר מכן נהרג בנה סרגיי, נשוי ואב לשני ילדים, כשניסה לפנות אזרחים למקום מבטחים.
אבל לפני כמה ימים הואט קצב ההפגזות לאחר שחיילים רוסים – שהתמודדו עם אבדות גדולות ועם אתגרים לוגיסטיים – החלו לוותר על המאמץ הכושל לכבוש את הבירה.
התושבים המעטים, שכמו מלניק נשארו מאחור ושרדו, יצאו כעת מהמרתפים ומהמקלטים, משפשפים את עיניהם לאור היום, נדהמים ומבולבלים למראה החורבות שהחליפו את השכונות שפעם היו העיר שלהם. רוב הבתים נהרסו או ניזוקו קשות. ערמות של הריסות ממלאות את גינות הנוי שבעבר עיטרו את הסביבה. כלבים נטושים משוטטים מבית לבית. הרחובות זרועים מכתשים שיצרו ההפגזות. באזורים סמוכים, בהם הכפר בוצ'ה, גופות עדיין מוטלות ברחובות. ראש עיריית קייב אמר שהמתקפות בפרברי העיר הן רצח עם. סצנות מחרידות כמו אלה שנראו באירפין ובבוצ'ה, הן שעוררו את הקריאות המחודשות לחקירה והעמדה לדין על פשעי מלחמה.
מחוץ לעיר, הכבישים המחברים בין המובלעות הקטנות שנשאו את נטל ההתקדמות הרוסית הכושלת לכיוון קייב, מלאים במכוניות נטושות, כולל אחת שניזוקה קשות. על חלונותיה כתובה המילה "ילדים". שרידי תחמושת פזורים בחצרות. בתים ובנייני דירות רבים נפגעו מהפגזות, חלונות נשברו וקירות קרסו. כלי רכב משוריינים רוסיים עדיין פזורים מסביב – נטושים או הרוסים.
בעבור אזרחים שנשארו מאחור, כמו מלניק בת ה־61, הניקיון כבר החל. שקיות של שברי זכוכיות מצטברות במרפסת שלה, ושני אחיה הצעירים, שנשארו גם הם, מטאטאים את חצרותיהם.
השבועות האחרונים היו טראומטיים, אך היא לא הייתה מוכנה לנטוש את רכושה או את חיות המחמד שלה. "אני בארץ שלי, אני לא עומדת לעזוב", אמרה בעודה מתבוננת בתמונות משפחתיות בבית שבו גדלו ילדיה. "הנה הקבר של ההורים שלי ושל הבן שלי. למה לי לעזוב?"
בזמן שהחיילים התקדמו לזירות קרב אחרות, מלניק נשארה לאסוף את שברי חייה. אביה ובנה נקברו בלי כומר, בגלל האיום הרוסי המתמיד
לא הרחק נמצא הגשר החרב שפעם חיבר את עיר הלוויין הזו לבירה. כוחות אוקראיניים השמידו אותו זמן קצר לאחר הפלישה הרוסית, מחשש שחיילי האויב ישתמשו בו בדרכם לקייב. אבל השמדתו הקשתה גם על יכולתם של אזרחים לברוח.
במשך שבועות, תושבים מבוהלים מאירפין ומהערים השכנות נעזרו באסדה מאולתרת כדי לחצות את נהר אירפין, בחיפוש אחר הביטחון היחסי שהובטח בצד השני. אבל חלקם נהרגו בעת שניסו לחצות.
לפני המלחמה הייתה מלניק עוברת את הגשר בכל יום לעבודתה בתחנת אירפין וודוקאנאל, מתקן מים וביוב שהפך לעמדה צבאית. כעת המתחם הזה הוא בית קברות של כלי רכב שרופים שנהרסו בהפגזה ההדדית העזה. תושבים וחיילים סיפרו שהשליטה במתקן עברה כמה פעמים בין הרוסים לאוקראינים במהלך השבועות האחרונים.
בשעות אחר הצהריים המוקדמות בשבת האחרונה, חייל שהוצב סמוך למתקן צעד לעבר קיר אבן וקילף ממנו יריעת מתכת שכיסתה חור גדול. הוא חצה לצד השני, בחיפוש אחר זוג קשישים שראה שם, לפני שהתגברו ההפגזות הרוסיות בחודש שעבר. הוא נכנס לבית סמוך צבוע כתום, ואישה יצאה החוצה. בעלה, שהיה חולה, מת לפני שהם פונו, סיפרה לו. עברו יומיים – אבל איש לא בא לפנות אותה או לקחת את גופתו. היא התחילה לבכות ואמרה שאינה מסוגלת לדבר על זה.
שכנתה, נינה סבצ'נקו, נכנסת לחצר שלה ומצביעה על גדר שלדבריה נמחצה בידי טנק רוסי. ב־6 במרץ דהרו כוחות רוסיים מעבר לשביל העפר שלהם, שם בנו נינה ובעלה – שניהם מורים – בית צנוע בחסכונותיהם לפני 30 שנה.
"הם היו מבולבלים ואבודים ולא ידעו למה הם כאן", אמרה על הרוסים. האלמנה בת ה־81 הסתתרה במרתף של שכנתה שעה שהחיילים "שברו את הגדר, שברו את המנעולים ועקרו את הדלתות. כשיצאתי החוצה, הם כיוונו לעברי שלושה אקדחים, אבל לא ירו, כי אמרתי להם ברוסית להוריד אותם", אמרה. "ברגע שהם עשו זאת, לא פחדתי".
"למה אבא לא עונה?"
השבועות הבאים היו מלאי תלאות. הרוסים החנו את הטנקים והמשוריינים שלהם בחצרות השכנים שלה, מספרת סבצ'נקו. בעוד הארטילריה דילגה בין שכונת המגורים שלהם לבין עמדות צבא אוקראיניות בקרבת מקום, ביתה נפגע ונשרף קשות, והגג ועליית הגג חרבו. היא ראתה תושבים נמלטים מהעיר אך לה לא היה לאן ללכת. גם מחוז הולדתה, סומי, הותקף בידי הרוסים. במשך שבועות היא שהתה לבדה במרתף הקפוא והחשוך, היא והחתול שלה.
כעת היא מתהלכת בגינה שלה, מדי פעם אוחזת את פניה בידיה כשהיא מתארת את הנזק שנגרם לשכונה שבה התגוררה עשרות שנים. "קשה לזכור דברים רעים כאלה", אמרה. "היו לי חיים נורמליים. לא נראיתי ככה ולא הייתי צריכה ללבוש בגדים של אנשים אחרים".
דרושה עבודה רבה לפני שהנמלטים יוכלו לחזור לשגרת חייהם בבטחה. גורמים רשמיים כאן מתחילים בתהליך המפרך של הסרת מוקשים ופינוי האזורים האלה מנפלים, ובמהלך סוף השבוע הטילו עוצר של שלושה ימים שכנראה יעכב את חזרת התושבים.
בשעה שהשליטה האוקראינית על האזור מתחזקת, מתנדבים מהסיץ' הקרפטי – הגדוד שהגן על שכונתה של מלניק – מתכוננים לעבור למקום אחר. במשך שבועות ישנו עשרות חיילים על רצפת הבטון הקרה של בית בנוי למחצה. במרתף, מזרנים מסודרים לאורך הקירות. ערמות של תרופות עדיין מונחות על שולחן קטן.
מפה של האזור מודבקת על קיר ומעוטרת במדבקות ניאון עם סמיילי. עם הנסיגה הרוסית נותרו כעת במבנה רק חמישה מהחיילים. הם מתכננים להשאיר על הקיר פתק בשביל הבעלים האלמונים, ולהודות להם על המקלט שעזר להם להישאר בחיים.
בעבור מיכאילו דז'אנדה, ראש העירייה של העיר המערבית חוסט מ־2002 עד 2010 וכעת מתנדב בגדוד, השינוי הפתאומי בשליטה כמעט בלתי נתפס. רק לפני שבוע נחתו פצצות מרגמות על בית ליד ביתה של מלניק, שבו נחו שניים מחבריו. הבניין התמוטט והם נלכדו בפנים. "בפעם הראשונה בחיי חפרתי בהריסות כדי לחפש מישהו", סיפר דז'אנדה. השניים נהרגו במקום. ראש העירייה לשעבר חזר לבסיסו בקייב בשבוע שעבר, כשהעמדה עדיין הייתה פעילה. בשבת שעברה הוא פסע ברחובות וסיפר על המקלטים והתעלות שכאילו הפכו לזיכרון רחוק.
בזמן שהחיילים מתקדמים לזירות קרב אחרות, מלניק נשארת לאסוף את שברי החיים שלעולם לא תוכל לבנות מחדש. אביה ובנה נקברו בלי נוכחות של כומר, בגלל האיום המתמיד של התקפה רוסית. היא עטפה אותם בשמיכות וקיימה את טקסי ההלוויה בעצמה. "זו הייתה החוויה הקשה ביותר – לקבור גופה בלי צלב, בלי כומר ובלי ארון, רק בשמיכה", אמרה. "פשוט עמדתי מעל הקבר שלהם והתפללתי בעבורם".
נכדיה, בני 10 ו־14, נמלטו מהאזור רגע לפני שסבם ואביהם נהרגו – ועדיין לא יודעים שהם מתו. כשהם מתקשרים אליה, "הם שואלים למה אבא לא עונה", היא סיפרה, ודמעות זולגות על פניה. "איך אוכל להסביר להם שאבא לעולם לא יענה?"
רצף כשלים
הקרב על קייב היה תבוסה רוסית. הוא התחיל גרוע בעבור הפולשים, ורק הלך והידרדר. כאשר הנשיא ולדימיר פוטין הורה לפתוח במלחמה ב־24 בפברואר, לאחר חודשים של ריכוז כוחות בגבולות אוקראינה, הוא שלח מאות חיילי קומנדו במסוקים – מיטב חיילי הכוחות המיוחדים הרוסיים – להשתלט על שדה תעופה מוגן בדלילות על סף דלתה של קייב.
כוחות רוסיים אחרים תקפו במקומות נוספים ברחבי אוקראינה, כולל התקדמות לעבר העיר חרקיב שבמזרח, כמו גם במחוז המריבה דונבאס ולאורך חופי הים השחור. אך בהיותה מקום מושבו של הכוח הלאומי, קייב הייתה הפרס העיקרי. לכן המתקפה של כוחות מובחרים מוטסים נעשתה בשעות הפתיחה של המלחמה.
אך פוטין לא הצליח להשיג את מטרתו לרסק במהירות את צבא אוקראינה, שהיה נחות במספר ובנשק. הרוסים לא היו מוכנים להתנגדות אוקראינית, לא הצליחו לקום אחרי הכישלונות, לא שילבו ביעילות פעולות אוויריות ויבשתיות, והעריכו באופן שגוי את יכולת אוקראינה להגן על שמיה. הם כשלו גם בפונקציות צבאיות בסיסיות, כמו תכנון וביצוע של תנועת אספקה. "זה שילוב גרוע מאוד כשאתה מנסה לכבוש מדינה", אמר פיטר מנסור, קולונל בדימוס ופרופסור להיסטוריה צבאית באוניברסיטת אוהיו סטייט.
לעת עתה לפחות, כוחותיו של פוטין נסוגו מקייב אל מזרח אוקראינה, אך ייתכן שהמנהיג הרוסי עוד ישיג כמה מיעדיו. עם זאת, כישלונו להשתלט על קייב ייזכר לאורך זמן – בעיקר מכיוון שהמציאות הייתה הפוכה מהציפיות לפני המלחמה וחשפה חולשות מפתיעות בצבא שנחשב במשך שנים לאחד החזקים בעולם.
"זה מדהים", אמר ההיסטוריון הצבאי פרדריק קגן מהמכון לחקר המלחמה, "אינני מכיר מקבילה למעצמה צבאית גדולה כמו רוסיה שפלשה למדינה לפי לוח הזמנים שלה ונחלה כזה כישלון כבד".
בבוקר הראשון של המלחמה, מסוקי סער מי־8 רוסיים זינקו דרומה לכיוון קייב במטרה לתקוף את שדה התעופה הוסטומל שבפאתי הבירה הצפון־מערביים. על ידי כיבוש נמל התעופה, הידוע גם בשם נמל התעופה אנטונוב, תכננו הרוסים להקים בסיס שבו אפשר להנחית חיילים נוספים וכלי רכב משוריינים קלים במרחק קטן מהעיר הגדולה במדינה. אבל זה לא מה שקרה. כמה מסוקים רוסיים נפגעו מטילים עוד לפני שהגיעו להוסטומל, כך דווח, ולאחר שנחתו בנמל התעופה ספגו הכוחות אבדות כבדות מירי ארטילריה.
גם מאמץ להשתלט על בסיס אווירי צבאי בוואסילקיב שמדרום לקייב, נתקל בהתנגדות עזה. לפי דיווחים, כמה מטוסי תובלה רוסיים מסוג 76־Il שנשאו צנחנים, הופלו בידי ההגנה האוקראינית.
אף שבסופו של דבר הצליחו הרוסים לכבוש את שדה התעופה של הוסטומל, ההתנגדות העזה של האוקראינים באזור הבירה כפתה חשיבה מחודשת על תוכנית הפלישה, שהתבססה על ציפייה שהאוקראינים יתקפלו במהירות, המערב יהסס, ולכוחות הרוסיים יהיה מאבק קל.
משימות תקיפה אוויריות מאחורי קווי האויב, כמו זו שבוצעה בהוסטומל, הן מסוכנות וקשות. צבא ארה"ב חווה זאת ב־24 במרץ 2003, כששלח יותר מ־30 מסוקי תקיפה מסוג אפאצ'י מכוויית לעיראק כדי לנטרל דיוויזיית של המשמר הרפובליקני העיראקי. בדרכם ליעד נתקלו האפאצ'ים בנשק קל ובירי נ"מ, והמטחים הפילו מסוק אחד, גרמו נזק לאחרים ואילצו את המפקדים לבטל את המשימה. למרות זאת, צבא ארה"ב התאושש מהאירוע וכבש במהרה את בגדד.
העובדה שהתקפת הוסטומל באמצעות חטיבת הצנחנים המיוחדת ה־45 הרוסית כשלה, כנראה לא הייתה נזכרת בדיעבד אם המאמץ הרוסי הכללי היה מצליח מאותה נקודה. אבל זה לא קרה.
הוא עוד ישוב?
הרוסים אכן שלחו כוחות סיור קטנים אל לב קייב, ללא הצלחה, ומאוחר יותר ניסו להקיף את הבירה באמצעות תקיפה באיגוף לכיוון מערב. הם ספגו אבדות רבות. כנגד כל הסיכויים, האוקראינים החזיקו מעמד והשיבו אש, עיכבו את הרוסים והפעילו מגוון רחב של כלי נשק מערביים, כולל נשק נ"ט מסוג ג'אוולין, טילי סטינגר נגד מטוסים ועוד ועוד. וכך, בשבוע שעבר נטשו הרוסים את שדה התעופה הוסטומל במסגרת נסיגה כללית לבלארוס ולרוסיה.
מאפיין נוסף של הקרב על קייב היה הסאגה שדווחה בהרחבה על שיירת האספקה הרוסית שנפרשה לאורך עשרות קילומטרים על כביש ראשי לבירה. בתחילה נראה היה שזה סימן מדאיג בעבור האוקראינים, אך הם הצליחו לתקוף חלקים מהשיירה, שהייתה מוגבלת ביכולת לנוע בשטח. בסופו של דבר היא התפזרה, ורוב כליה הפכו לחסרי חשיבות בקרב.
"הם לא הצליחו להביא אספקה מחודשת בעלת ערך כלשהו לכוחות שכיתרו את קייב", אמר דובר הפנטגון ג'ון קירבי. "האוקראינים עצרו את השיירה די מהר באמצעות פעילות זריזה מאוד: הרסו גשרים, נטרלו כלי רכב מובילים ועצרו את תנועתם".
מנסור הוסיף שהרוסים לא העריכו נכון את מספר החיילים שיידרשו לקרב, והפגינו "חוסר יכולת מדהים" לבצע פעולות צבאיות בסיסיות. לדבריו, הם פשוט לא הבינו מה דרוש כדי לנצח בקרב על קייב. "זה היה קשה גם אילו הצבא הרוסי היה כשיר", הוא אמר. "אבל הוא התגלה כחסר יכולת לנהל לוחמת שריון מודרנית".
פוטין לא היה היחיד שהופתע מהכישלונות של צבאו. פקידים אמריקנים ומערביים אחרים היו בטוחים שאם הפלישה תתרחש, כוחות העילית של רוסיה יפרקו את צבא אוקראינה כמו סכין לוהטת בחמאה. הם היו צפויים להשתלט על קייב בתוך כמה ימים ולכבוש את המדינה כולה לאחר כמה שבועות, אם כי חלק מהאנליסטים אכן הטילו ספק בכך שפוטין ידע להעריך כמה הרוויחו כוחות אוקראינה מהאימונים המערביים שהתעצמו עם כיבוש קרים והפלישה לדונבאס ב־2014.
ב־25 במרץ, פחות מחודש אחרי תחילת הפלישה, הצהירו הרוסים שהם השיגו את מטרותיהם באזור קייב ויעברו להתמקד במחוז דונבאס הבדלני במזרח אוקראינה. היו שחשדו שמדובר בתכסיס של פוטין כדי לקנות זמן בלי לוותר על מטרותיו המרביות, אך בתוך ימים ספורים נראתה הנסיגה מסביב לקייב ופרבריה.
ייתכן שפוטין עוד יצליח למקד מחדש את מאמצי המלחמה שלו במטרה הצרה יותר של הרחבת השליטה הרוסית בדונבאס, ואולי בהבטחת מסדרון יבשתי משם לחצי האי קרים. אבל הכישלון שלו בקייב חשף חולשות שמצביעות על כך שרוסיה לא תנסה שוב בקרוב לכבוש את בירת אוקראינה.
"אני חושב שהם למדו לקח", סיכם מנסור.
תרגום: אלחנן שפייזר
