מה היא לא עשתה כדי שהביקור יעבור בשלום. הלכה על ביצים, בלעה עלבונות, אפילו העלימה את שר החוץ שלה, בוריס ג'ונסון לשלושה ימים. העיקר, שארדואן לא יראה ולא ישמע. כי את החמשיר הידוע שכתב ג'ונסון על ארדואן וחיבתו לעיזים, אתם יודעים. את העלבון הזה הוא כנראה לא ישכח לעולם. ועם פרימדונה כמו הסולטן ארדואן לעולם אין לדעת מאיפה זה יבוא.
אז כן, זה היה משפיל.
זה היה פשוט משפיל. בתום שלושה ימים של ביקור מלכותי בבריטניה, התייצבו ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי ונשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן למסיבת עיתונאים משותפת. אך במקום להתרכז במטרת ביקורו, ניצל ארדואן את הבמה המשותפת כדי לפתוח במסע השתלחות פרוע במדינת ישראל. "מדינת טרור" ו"רצח עם" היו רק שני ביטויים מהרפטואר העשיר.
האם אפשר היה לצפות ממיי שלא תאפשר לאורח שלה לנצל את נוכחותה על הבמה כדי להשתלח בישראל, ובאותה הזדמנות גם לקדם את מעמדו כמגן ירושלים ומנהיג המוסלמים? התשובה, למרבה הצער, היא לא. מיי אפילו לא הצליחה למנוע ממנו לעקוץ אותה. היא בקושי הצליחה להביא את עצמה לומר משהו על הפרות זכויות האדם בטורקיה תחת ארדואן. "אל לה לטורקיה לאבד את ערכיה הדמוקרטיים עקב הלחצים העצומים שנוצרו אחרי ניסיון ההפיכה והטרור הכורדי", התפתלה. אבל ארדואן לא התבלבל. הוא לא רק הסביר לה כי 160 העיתונאים הטורקים הנמצאים מאחורי סורג ובריח הם טרוריסטים ופושעים, אלא גם האיץ בה בחביבות רודנית להסגיר לידיו את יריביו הגולניסטים החוסים בבריטניה. "אם לא תסגירי אותם לידי, הם ישובו לנשוך את ידך", הזהיר.
משפיל כבר אמרנו? אבל מיי נשכה שפתיים. היו לה דברים חשובים יותר. שיאו של ביקור ארדואן בבריטניה היה חתימה על הסכם סחר חופשי עם טורקיה. בעידן הפוסט־ברקזיט, בריטניה זקוקה להסכמים כאלה כאוויר לנשימה. כך מצאה עצמה בריטניה, המדינה שדחתה מעליה את אירופה, יחד במיטה עם טורקיה, המדינה שנדחתה על ידי אירופה. ומבחינת שתי המדינות, לעזאזל הדיבורים על זכויות אדם, הכורדים או היחסים המיוחדים בין בריטניה לארה"ב. את זה אפשר להשאיר ל'אינדיפנדנט' ול'גרדיאן'.
לא שיש כאן משהו חדש. כבר נפוליאון כינה את הבריטים "עם של חנוונים". לאחר הברקזיט, הסכם סחר עם טורקיה הוא לא משהו שהבריטים יכולים לוותר עליו, גם אם זה אומר ספיגת עלבונות או מחילה על עקרונות. זה חלק מן הסדר או אי־הסדר העולמי ההולך ומתהווה. באירופה ובארה"ב עדיין לא הצליחו לעכל מהו מקומה של טורקיה באי־הסדר הנוכחי: אויבת ואוהבת, חברה בנאט"ו אך רוכשת נשק מרוסיה, לוחמת בדאעש אך מטפחת קבוצות ג'יהאדיסטיות. ובריטניה, שתוצאותיו העגומות של הברקזיט מזנבות במדיניות החוץ שלה, מקדימה לקבוע עובדות בשטח לפני שארה"ב או האיחוד האירופי ינסו לעצור בעדה.
ג'ונסון, ארדואן והעז
הדיונים על הסכם הסחר שנחתם השבוע בין טורקיה לבריטניה החלו בסתיו 2016, חודשיים בלבד לאחר ניסיון ההפיכה בטורקיה וניצחונם של תומכי הברקזיט בבריטניה. שתי האומות הגדולות, אחת במזרח ואחת במערב, מצאו עצמן במצב של חולשה קשה עם אינטרס הדדי לשיתוף פעולה. בינואר אשתקד הדיונים כבר התקדמו דיים כדי שמיי תצא לפגוש את ארדואן בטורקיה. גם אז היה ארדואן תחת ביקורת בינלאומית צולבת, אבל מיי הייתה נחושה. והשבוע הושלם המהלך. על סדר היום המשותף, הגדלת הסכם הסחר בין שתי המדינות מ־16 ל־20 מיליארד דולר בשנה, כולל הסכם בשווי 100 מיליון דולר לתכנון מנוע למטוס קרב טורקי על ידי 'רולס רויס' הבריטית.
מבחינת מיי, ההסכם הזה חשוב יותר מ־140 אלף העצורים בטורקיה, בהם מורים, שופטים ועיתונאים. כך שהיו לארדואן סיבות טובות להניח שתרזה מיי לא תביך אותו באמירות בוטות מדי על מצב זכויות האדם בטורקיה. ומבחינת העיתוי, שישה שבועות בלבד לפני בחירות לנשיאות בטורקיה, תמונות עם המלכה אליזבת הם חלק בלתי נפרד מהקמפיין.
האמת היא שגם ארדואן ספג מנת השפלה לא מבוטלת בדרך להסכם שנחתם השבוע. לא יהיה מופרז להניח שהוא שילם בדם לבו כדי להגיע לתמונות שבהן הוא לוחץ יד עם המלכה.
כדי להבין מה עבר עליו צריך ללכת שלוש שנים לאחור, לאפריל 2016. סאטיריקן גרמני בשם יאן בומברמן הופיע בתוכנית טלוויזיה פופולרית והקריא פואמה גסה ומצחיקה עד דמעות על ארדואן. כל מנהיג אירופי היה סופג ועובר לסדר היום. אך ארדואן, שהתקשה לעכל את ההומור, עשה מה שאף מנהיג אירופי לא היה חולם לעשות. הוא תבע מאנגלה מרקל להעמיד את הסאטיריקן לדין על העלבת מנהיג זר. למרקל לא הייתה ברירה. היא, ועימה אירופה כולה, היו נתונים אז בצבת הסכם הפליטים עם טורקיה. ארדואן החזיק אותם במקום רגיש. התוצאה: הקנצלרית נכנעה. בתגובה הכריז אז השבועון הבריטי 'ספקטייטור' על תחרות לכתיבת החמשיר הגס והפוגעני ביותר על ארדואן. התנאי היה שיכלול את המילים עז ושיבולת שועל. בין הראשונים שנענו לאתגר היה ראש עיריית לונדון דאז, בוריס ג'ונסון, שגם זכה בפרס הראשון בתחרות. מבלי להרחיב נאמר כאן שהחמשיר עסק בחיבתו העזה של ארדואן לעיזים.
בריטניה הייתה אז בעיצומו של הקמפיין לקראת משאל עם על הברקזיט. ג'ונסון, שהיה מנושאי דגל הברקזיט, הסביר לכל מי שרצה לשמוע שאירופה נמצאת שניות בלבד מהסכמה אסונית לצרף את טורקיה לאיחוד האירופי. לא היה לו אז מושג שהקמפיין יצליח ושחודשים ספורים אחר כך הוא ימצא את עצמו בתפקיד שר החוץ של בריטניה. הוא ודאי לא העלה על דעתו שאחת מנסיעותיו הראשונות בתפקיד תהיה דווקא לטורקיה, המדינה שהשמיץ.
אבל זה בדיוק מה שקרה. בספטמבר 2016 נחת ג'ונסון באיסטנבול. בבריטניה הזהירו את ראש הממשלה הטרייה, תרזה מיי, שנשיא טורקיה לא יראה בעין יפה את השליח. אבל מיי העריכה שיהיה בסדר. ואכן, כך היה. ארדואן היה עדיין במצב שברירי משהו אחרי ניסיון ההפיכה. המצב הכלכלי בטורקיה היה רחוק להיות מזהיר. השליט הטורקי מחל על כבודו וקיבל את פניו של שליח הממלכה המאוחדת. אמנם לא היו שם יותר מדי חיוכים. ארדואן שמר על פרצוף אטום במשך הביקור, אבל לא שבר את הכלים והוכיח שגם הטורקים יודעים להיות עם של חנוונים. אגב, כאשר ג'ונסון נשאל על ידי כתבים אם יש לו משהו טוב לומר על טורקיה, השיב שהוא הבעלים הגאה של מכונת כביסה דיגיטלית מתוצרת טורקיה.
אז כן, ארדואן בלע את עלבונו. ככלות הכול, ג'ונסון עלב באחרים לפניו. את הילארי קלינטון הוא המשיל לאחות סדיסטית בבית חולים. אבל השבוע תרזה מיי לא לקחה סיכונים. אמנם עברו שלוש שנים מאז שג'ונסון שרבט את החמשיר ההוא, אך כל שלושת ימי הביקור לא נראו ג'ונסון ובלורית הקש הפרועה שלו בשטח.
סיפור משפחתי
ג'ונסון דווקא ניסה לתקן את יחסיו עם הטורקים. בשנה שעברה נערכו בחירות לפרלמנט בטורקיה. אנקרה שלחה אז שליחים לעצרות בחירות בקהילות הטורקיות הגדולות באירופה. בגרמניה ובהולנד מאוד לא אהבו את הרעיון. העניינים התחממו כשהגרמנים גילו שהטורקים ממשיכים לשלוח בחשאי שרי ממשלה לעצרות. באחד המקרים אף התנהל מרדף משטרתי אחרי שר טורקי שנכנס בחשאי לגרמניה במכונית.
כשההולנדים גילו ששר החוץ של ארדואן בדרך אליהם, הם אסרו על מטוסו להיכנס לשטחם האווירי. כאשר ג'ונסון, ששהה באחוזתו הכפרית, שמע על כך, הוא התקשר לעמיתו הטורקי, מבלוט צ'בושואולו, והזמין אותו לתה עם כריכוני מלפפון מסורתיים. צ'בושאולו עדיין לא הגיע לביקור אצל ג'ונסון. מה שכן, בינתיים הוא זכה לאירוח מיוחד אצל שר החוץ הגרמני, זיגמר גבריאל, שלרגל פרישתו מהפוליטיקה הזמין אותו לאחוזתו הכפרית בבוואריה ומזג לו תה בסגנון אוריינטלי. אם לשפוט מן התמונות, הוא כנראה נזקק בהמשך לכירופרקט.
האירוניה בכל הסיפור היא שבוריס ג'ונסון עצמו הוא ממוצא טורקי. אלכסנדר בוריס דה־פְּפֶפֶל ג'ונסון הוא נינו של עלי כמאל ביי, עיתונאי ומשורר טורקי ממוצא צ'רקסי, שהספיק גם לכהן במשך שלושה חודשים כשר הפנים בממשלתו של דאמט פריד פאשה, הווזיר הגדול של האימפריה העות'מנית. ביי הרבה לנסוע לחו"ל, ובאחד ממסעותיו לשווייץ פגש את וינפרד ברון, התאהב בה ונשא אותה לאישה. בלוריתו הבלונדית של ג'ונסון שייכת כנראה לצד הזה של המשפחה. באפריל 1909 נאלץ ביי לברוח ללונדון, שם נולד גם בנם הראשון. וינפרד מתה בלידתה. ביי נשא אישה שנייה. נכדיה הם אחייניו של ג'ונסון, שפתחו קריירות מפוארות בשירות הדיפלומטי הטורקי. אחד מהם אף שירת כשליח טורקיה לאיחוד האירופי.
באשר לכמאל עלי ביי, הוא מת מוות איום במיוחד, לאחר שנחטף מכיסא הספר באמצע התגלחת במספרה במלון 'טוקטיליאן' המפואר באיסטנבול, הוכה על ידי המון זועם, נתלה על עץ גבוה ועל חזהו הודבקה הכתובת בוגד. כל זאת משום שהתנגד לכמאל אטאטורק, מי שהיה לימים אבי האומה הטורקית. לא היינו נכנסים לכל הפרטים ההיסטוריים הללו, אלמלא היה בסיס להנחה שאולי זו הייתה מחשבת הניחומים שארדואן גלגל בראשו כאשר ג'ונסון הגיע לבקרו באנקרה בסתיו 2016.
מלחמות טוויטר
בחזרה לטלטלות ביחסי ישראל־טורקיה. אכן, זה היה מחזה מדהים לראות כיצד לצד הביקור החגיגי אצל המלכה, לא נרתע ארדואן מלנצל את הבמה שנתנה לו מיי כדי להשתלח בישראל. "ישראל היא מדינת טרור המבצעת רצח עם", אמר האיש שטובח בכורדים ומסרב להכיר ברצח העם הארמני. האמירה הזו הייתה רק המבוא להידרדרות־בזק ביחסים בין ישראל לטורקיה שבה חזינו השבוע.
שנתיים מאז הסכם הפיוס, היחסים אמנם תלויים על בלימה אך באופן פרדוקסלי פורחים למרות האיבה בין שתי המדינות. גם התיירות וגם המסחר בקו עלייה, אף שביום־יום ארדואן חותר תחת מעמדה של ישראל בירושלים. די להזכיר את הפרובוקציות הטורקיות על הר הבית, את העברות הכספים לחמאס ואת ההשתלחויות התכופות בישראל בבמות בינלאומיות. השב"כ שחרר השבוע מידע על העברות כספים מאיראן לחמאס בעזה, אבל טורקיה מעבירה עוד הרבה יותר. כל אלה מציבים את טורקיה בעמדה של כמעט מלחמה מול ישראל.
עד מתי כל זה יימשך? התשובה המתבקשת היא שלפנינו עוד שישה שבועות עד הבחירות לנשיאות בטורקיה. עד אז, אין צפי ממשי לרגיעה ברטוריקה של ארדואן. להפך. במקביל נפתח גם חודש הרמדאן, והשנים האחרונות מלמדות שאלה ימי אש וזעם. מעבר לכך, האזור כולו משתנה. מלחמות טוויטר בין ארדואן לנתניהו הן מוטיב חדש במערכה. במערב וגם בישראל טרם זיקקו את המרשם הנכון להתנהלות מול טורקיה. מה גם שטורקיה היא מדינה בעלת מסורת דיפלומטית ארוכה ונבונה. ארדואן, למרות כל הבעיות שהוא משקף באישיותו ובהן מגלומניה ושחיתות חסרת מעצורים בארצו פנימה, דווקא מצליח לנהל מדיניות חוץ מורכבת ומעמיקה. כך, למשל, החיבור עם בריטניה הוא הרבה מעבר להסכם סחר. מלבד תג האיכות הבריטי, יש לו פוטנציאל לכרסם ביחסים המיוחדים בין בריטניה לארה"ב.
ארדואן הוא בין התומכים הגדולים של חמאס ומכאן שאין ספק שהוא מבין היטב בטרור ובטבח. אני מציע לו לא להטיף לנו מוסר
— Benjamin Netanyahu (@netanyahu) 15 במאי 2018
Netanyahu is the PM of an apartheid state that has occupied a defenseless people's lands for 60+ yrs in violation of UN resolutions.
He has the blood of Palestinians on his hands and can't cover up crimes by attacking Turkey.
Want a lesson in humanity? Read the 10 commandments.
— Recep Tayyip Erdoğan (@RT_Erdogan) 15 במאי 2018
מבחינת ישראל, ייתכן שביחסים הנוצקים כעת בין טורקיה לבריטניה מסתתר אלמנט נוסף, הרבה יותר קרוב לאזורנו. והכוונה היא לקפריסין. מאז 1974, עם פלישת צבא טורקיה לקפריסין, מחולק האי בין קפריסין היוונית לרפובליקה של צפון קפריסין. בריטניה היא אחת משלוש המעצמות שיחד עם יוון וטורקיה חתומה על "הסכם ערבויות" למציאת פתרון מוסכם לחלוקת קפריסין. בפועל יש לבריטניה גם נוכחות צבאית באי, והיא שולטת על רבע משטחו. לנוכחות הזו יש השלכות אסטרטגיות על האזור, גם בעבור ישראל.
בשנים האחרונות, בעקבות גילויי הענק של גז טבעי לחופי ישראל, קפריסין ומצרים, הפך הקשר הישראלי עם קפריסין ויוון לנכס אסטרטגי מן המעלה הראשונה. טורקיה משקיפה על ההתפתחות הזו בעיניים כלות. אך מכיוון שאף מדינה בעולם, פרט לה, איננה מכירה ברפובליקה של צפון קפריסין, אין לה הרבה מה לעשות חוץ מאשר לטעון לבעלות על חלק ממצאי הגז לחופי קפריסין. באחרונה היא אף שיגרה אוניות של הצי הטורקי כדי לאיים על ספינות חקר של חברות הגז והנפט הבינלאומיות הפועלות באזור.
כך שלא מן הנמנע כי הסכם הסחר בין בריטניה לטורקיה יתפתח לכיוונים לא צפויים. טורקיה לא רק תנסה להכניס את הבריטים למשחק הגדול במזרח הים התיכון, אלא תפעל לנצל את מעמדה כמעצמה החתומה על הסכם הערבויות הקפריסאי. ככלות הכול, גם לבריטים יש אינטרסים באזור. חברות כמו 'בריטיש פטרוליום' ו'בריטיש גז' פועלות באזור זה שנים, כולל בישראל ובמצרים. הסאגה של 'בריטיש פטרוליום' ושדה הגז הפלסטיני לחופי עזה שיחקה תפקיד מרכזי בפוליטיקה הישראלית עוד בתקופתו של אריאל שרון, ותשוב לככב בעתיד אם וכאשר יידון מעמדה של עזה.
תיק יקר מדי
בינתיים, האיש הכי מוסמך אולי בטיפול בטורקיה בכלל ובארדואן בפרט הוא נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. זה יכול להיות נושא שיחה מעניין לאחד המפגשים הקרובים בין נתניהו לפוטין. כזכור, לאחר שטורקיה הפילה מטוס קרב רוסי מעל שמי סוריה, חתך ולדימיר פוטין את קשריו הכלכליים עם טורקיה באבחת חרב. הוא הורה בפקודה לרוסים לא לנסוע יותר לנופש בטורקיה, והפסיק את ייבוא הפירות והירקות ממנה. "נסתדר גם בלי המשמשים המיובשים שלהם", אמר בציניות אופיינית. וזה עבד. אחרי כמה חודשים הואיל פוטין לקבל את ארדואן במוסקבה, כשהאחרון כמעט זוחל על גחונו.
נכון, ישראל איננה רוסיה ונתניהו רחוק מלהיות פוטין. כאן לא מנחיתים פקודות. אבל אפשר לייצר אווירה, וגם ישראל יכולה להכות בטורקיה. גם בכלכלה וגם בחקלאות. רשימת הסנקציות שאפשר להפעיל על טורקיה ארוכה, אך כל דבר צריך להישקל לגופו מבחינת הרווח וההפסד לישראל. בראש ובראשונה התיירות. אין שום סיבה שעם ישראל בהמוניו לא יעבור לנפוש בקפריסין ובאיי יוון. במה שנוגע לתיירות הטורקית לישראל, זו שאלה קשה האם לשקול משטר ויזות, והאם ההתערבות של ארדואן בענייניה הפנימיים של ישראל מצדיקה זאת.
גם הכלכלה היא עניין מורכב ביותר. בראש ובראשונה צריך לבדוק את הסידור שבו מעבורות טורקיות מגיעות לנמל חיפה, פורקות משאיות עתירות סחורה החוצות את כבישי ישראל ועוברות דרך גשר חוסיין בדרכן למדינות ערב. ההסכם הזה קיים פחות או יותר מאז שסוריה מצויה במצב מלחמה, והמסלול היבשתי של מעבר סחורות מטורקיה דרך סוריה חסום.
מעבר לכך, ישראל יכולה להסתדר גם בלי ייבוא ביצים ועגבניות מטורקיה. ככלל, צריך להודות שטורקיה מייצרת מגוון רחב מאוד של מוצרי מזון משובחים וזולים, אבל יש בשוק תחליפים לא פחות טובים. סרביה למשל, מדינה אירופית ידידה לישראל, עשויה להיות תחליף מעולה עבור הצרכן הישראלי. הייבוא מטורקיה לישראל רחב מאוד, וכולל לא רק מוצרי מזון אלא גם מוצרי חשמל, טואלטיקה, אופנה, רכב וחלקי רכב. מי שרוצה להיות אזרח מודע יכול למצוא ברשת רשימות של מוצרי ייבוא מטורקיה ומוצרים תחליפיים, החל מפסטה וכלה במכוניות. אפשר תמיד לבדוק ולהעדיף כחול־לבן או משהו אחר.
ואם כבר מדברים על ייבוא, נקנח בייבוא מסוג אחר לגמרי. חדי העין הבחינו השבוע כי אשתו של ארדואן, שהגיעה לפגישה עם המלכה חנוטה בחליפה שחורה עם רקמת כסף מרשימה, הסתובבה בימים האחרונים עם תיק יד מרשים לא פחות. מדובר במהדורה מוגבלת של תיק בירקין מתוצרת הרמס, ששוויו 50 אלף דולר. סכום שווה־ערך לשש משכורות נשיאותיות או 11 משכורות מינימום חודשיות. הסיפור הזה רץ חזק בטוויטר הטורקי. לפני שבוע התאבד בטורקיה אב לילדה קטנה, לאחר שלא יכול היה לממן עבורה מסיבת יום הולדת. בכיסו מצאו אחר כך חצי לירה טורקית. זה כל מה שנשאר לו.
הכתבה המלאה ועוד מאמרים וטורי דעות יפורסמו בסוף השבוע במוסף יומן של מקור ראשון
