בלילות הראשונים שלאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, שר השיכון והבינוי זאב אלקין התקשה לעצום עין. הוא עבר שוב ושוב על קבוצות העדכון בטלגרם, מחפש כל שביב מידע על חרקוב, שבה גדל. הוא עדיין מכנה אותה בשם הרוסי, כפי שהיה מקובל בילדותו. ההיגוי האוקראיני המקפיד כיום על חרקיב, לא מחליק לו על הלשון.
"זו עיר שאני מכיר בה כל פינה", הוא אומר. "פה למדתי, ברחוב הזה גרתי, שם הסתובבתי. ופתאום לראות את המקומות האלו מופגזים והרוסים, זו חוויה לא פשוטה". אחיו מנישואיו השניים של אביו עדיין מתגורר בעיר, וגם הדאגה לו העסיקה את אלקין. "הצלחתי לשכנע אותו לצאת למערב אוקראינה. הדרך לשם הייתה מורכבת ומסובכת, והוא עדיין נמצא שם".
אז עוד לא ידע אלקין כי ימים ספורים אחר כך יגיע לקרמלין יחד עם ראש הממשלה נפתלי בנט, לפגישה ראשונה של מנהיג מערבי עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מאז הפלישה. הטיסה הזו זכורה כחריגה מסיבה נוספת, פנים־ישראלית: היא התקיימה בשבת.
"יומיים לפני שטסנו ישבתי עם השגריר הרוסי בארץ, אנטולי ויקטורוב, לבקשת שר החוץ יאיר לפיד, כדי להעביר לו איזה מסר", מספר אלקין. "ישבנו אצלי בבית. הוא כבר ותיק פה בארץ, אנחנו ביחסים טובים. אמרתי לו, 'אתה יודע שאני יליד חרקוב ושיש לי אח שם, ואתה יכול לתאר לעצמך מה עובר עליי. עכשיו אני מכבה את כל זה ומדבר איתך כשר ישראלי שנשלח למשימה. אבל אם אתה רוצה לדעת מה אני מרגיש, אז זה לא פשוט'".
כמה ימים לפני שנסעתם למוסקבה ידעת על הפגישה המתוכננת?
"בואי נגיד שעוד לפני שבנט אמר לי, חשפו את הנסיעה למי שהיה בסוד העניינים, ביום שישי. באותו יום שגריר אוקראינה בישראל, יבגן קורניצ'וק, התקשר וביקש להיפגש. הוא לא ידע שאני נוסע. אגב, הוא יהודי שגילה את יהדותו בגיל מאוחר. אמרתי לו שלא אספיק להיפגש ביום שישי, אז שאל אם יוכל להגיע לסעודת שבת. אמר שיש לנו על מה להתפלל. השבתי שבשמחה. ידעתי שבבוקר אני טס, אבל היה אסור לי להגיד לו. הייתה שיחה כנה וארוכה. הוא מאוד עזר לי להבין מה קורה".
באותו מוצאי שבת התגלה מה שהיה סוד שמור: בנט, יחד עם אלקין, ראש המל"ל אייל חולתא וצוות מצומצם, המריאו בבוקר למוסקבה במטוס פרטי.
עניין הטיסה במהלך השבת הרתיע אותך?
"זה לא פשוט, אבל היה לי ברור שאעשה זאת, משתי סיבות. ראשית, אם אנחנו יכולים לתרום משהו לזה שהמלחמה תיגמר קודם, אז ברור שזה פיקוח נפש של עשרות מיליוני אנשים, מתוכם מאות אלפי יהודים. ושנית, היה ברור לי שיש לנו עוד משימה שגם היא ודאי פיקוח נפש. זו הייתה תחילת המלחמה, ולא ידענו מה יקרה. המחשבה הייתה שהרוסים הולכים לכבוש שטחים נרחבים, והיה ברור שהשטחים האלה שייכבשו יישארו חסומים לשני כיוונים. אנשים לא יוכלו לצאת מערבה, וגם לא לרוסיה. היה לי קריטי להבטיח את היכולת שלנו לפנות משם ישראלים ויהודים שירצו לעלות ארצה. אמרתי לבנט שזה אחד הנושאים שצריכים לדבר עליהם ולקבל הבטחה רוסית ברורה, ואכן קיבלנו על זה הבטחה מפוטין. לו רק בשביל זה היינו נוסעים, הנסיעה בשבת הייתה שווה את זה".
הוא החליט שלא להזמין מונית כדי לשמור על חשאיות, ונהג בעצמו בבוקר שבת לנתב"ג. הוא גם לא יידע את הצוות שלו על הנסיעה, ולראשונה בחייו התקשר והתקין לעצמו חבילת חו"ל על הטלפון הסלולרי. "זו הייתה חוויה מוזרה לעשות את כל הדברים האלה בשבת. לקחתי איתי טלית ותפילין כי חשבתי שאולי נישאר לילה בגרמניה. להתפלל בטלית במטוס בשבת זו חוויה משונה".
גם ראש הממשלה התפלל?
"אני לא זוכר. רק זוכר שהתעקשתי שנעשה סעודה. הבאתי איתי יין ושתי לחמניות, נפתלי קידש, וזה היה מוזר לעשות את זה במטוס. אבל לצד זה הייתה גם תחושה מיוחדת, של אחריות גדולה. הייתי כבר בהרבה נסיעות לפוטין. מאז 2009 הייתי כמעט בכל הפגישות של נתניהו איתו, ובחלקן עסקנו בנושאים רגישים מאוד וחשובים מאוד לביטחון ישראל. ועדיין, כובד אחריות כמו בנסיעה הזו לא הרגשתי קודם".
אני שואלת אם פוטין הושיב אותם בקצהו של שולחן ארוך, כפי שנהג במנהיגים מערביים דוגמת נשיא צרפת עמנואל מקרון, שהגיעו אליו קודם הפלישה בניסיון אחרון למנוע אותה. "השולחן היה קצת יותר מצומצם ממה שראו אז בפגישות אחרות, אבל כן. לא קצר. הוא גם לא לחץ ידיים, אמר שהרופאים אוסרים עליו".
חשבתם שתחזרו עם משהו קונקרטי? פגישה עם זלנסקי? הפסקת אש?
"לא ידענו. הגרמנים, האמריקנים, הצרפתים וגם זלנסקי ידעו שאנחנו נוסעים אליו. הייתה מהם בקשה לנסות לבחון כל מיני דברים, לראות את התגובה של פוטין להצעות שונות. להבין איך הוא רואה את התמונה. מהפן הזה הפגישה הייתה מאוד מועילה, ללא ספק. ישבנו איתו למעלה משלוש שעות, הבאנו משם דיווחים שהיו משמעותיים לכולם. הבאנו זוויות אחרות לגמרי להבנת האירוע, עבור המערביים ובאופן מפתיע אפילו לאוקראינים. בהמשך הם ביקשו ממני לשוחח עם צוות המשא ומתן שלהם שנסע להיפגש עם הצוות הרוסי, ואמרו שזה מאוד עזר להם. כי הצוות הרוסי עובד לפי שטנצים, ומפחד להציע לפוטין ויתורים ופשרות. אף אחד מהם לא באמת יודע מה פוטין חושב ומה מרחב הגמישות שלהם. רק הוא מקבל את ההחלטות.
"בדרך כלל אני לא רושם במהלך פגישות, אבל שם רשמתי כל דבר שהוא אמר כי היה חשוב לי שיהיה לנו את הדברים במדויק להמשך הדיווח. אני חושב שיש לי עם פוטין כבר יותר ממאה שעות באופן מצטבר, ויש לי את היתרון שאני מקשיב לו בשפת המקור, כולל כל האינטונציות. אז יש לי יכולת להבחין איפה המשחק, איפה עולות אמוציות, מה הוא רוצה שנחשוב. אתה לומד להכיר ולהבחין מה קורה כרגע בשיחה".
הוא היה שונה ממה שהכרת מפגישות קודמות?
"כן ולא. הסיטואציה הייתה שונה, אבל כל התיאוריות שהופצו על מצבו – לא ראיתי את זה עליו. באופן כללי, זו כמובן תחושה מאוד ייחודית לקחת חלק בפגישה כזו. אתה יהודי אוקראיני שגדל שם, ופתאום מוצא את עצמך בצומת בין שתי מדינות כאלו. אני ממשיך את זה היום. נמצא בקשר עם צוות המשא ומתן האוקראיני, מדבר איתם פעם בכמה ימים, הם שולחים לי נוסחים מעודכנים של ההסכמים".
לשאלתי אם פוטין יודע שהוא יליד אוקראינה, אלקין משיב: "הוא מכיר אותי בשם. זה די נדיר, כי בדרך כלל מתורגמן הוא כמו חפץ, לא ממש מתייחסים אליו. אבל אותי הוא כבר מכיר. יודע שהייתי אצלו עם ביבי, שאני שר בישראל. כן, השיח הוא אישי".
יש הבדל בין ראש הממשלה לשעבר נתניהו וראש הממשלה בנט בהתנהלות מולו?
"כל אחד בסגנון משלו, אבל הופתעתי מהמהירות שבה בנט הצליח לייצר שפה מאוד טובה ויחסים אישיים".
מבחינת פוטין יש חשיבות לאישיות הספציפית, או שמדובר כאן בראש ממשלת ישראל, מי שלא יהיה?
"תמיד יש חשיבות, בטח במשטר כזה. יש לו אומנם יחס חיובי לישראל וליהודים בבסיס, והוא לא מסתיר את זה. זה מגיע מזוג יהודים קשישים שהיו בשבילו כמו סבא וסבתא, מהמורה שלו, כל מיני תחנות בחייו. ואני חושב שהוא הסתדר טוב עם כולם – עם אריאל שרון, אולמרט, נתניהו, בנט, עם נשיאי המדינה. אני לא זוכר שהיה לו עימות עם מנהיג ישראלי כלשהו. אבל עדיין זה דורש יחסים אישיים, אצלו זה חשוב. הפגישה הראשונה של בנט איתו בסוצ'י ארכה כחמש שעות, והכנתי את נפתלי אליה. סיפרתי לו על הפגישות שהיו בעבר ועל האדם, וזה נתן לו הבנה מלאה יותר ממה שכתוב בניירות. זה אִפשר לו להבין מי האיש ולדעת מה הנושאים שמדברים אל ליבו. לבנות שיחה נכון".
כמו נושא הניסיון הצבאי למשל.
"כמו כל מיני נושאים".
אני תוהה באוזניו אם יכול להיות שישראל חוששת יותר מדי מפוטין ומהתגובה הרוסית. האם נוכח תמונת האימים המתגלה באוקראינה, לא היה ראוי כבר שראש הממשלה יהיה נחרץ יותר בגינויים, למשל. "זה לא עניין של פחד", טוען אלקין. "כשיש מה לומר אנחנו אומרים. אבל אם אנחנו רוצים להיות מועילים בתיווך באיזשהו שלב, אם וכאשר נצטרך, ויכול להיות שעוד יצטרכו, אז צריך לקחת את זה בחשבון. אם אתה שורף גשרים, אחרי זה אתה לא יכול לתווך. וכולם מדגישים את הערכיות הגדולה שיש ביכולת שלנו לדבר עם שני הצדדים. כולל האוקראינים עצמם. הם אומרים – לנו אין גישה ישירה, אנחנו יושבים עם הצוות שעושה צנזורה עצמית מה בכלל הוא מוכן להעביר הלאה. ובנוסף, יש לנו אינטרסים ביטחוניים שלנו בהקשר הסורי".
והם מצדיקים את הזהירות הזו?
"אנחנו חלק מהעולם המערבי, תמיד היינו, ולא הסתרנו את זה מהרוסים. אני אומר את זה גם בשיחות שלי עם הנציגים הרוסים. אנחנו בברית אסטרטגית עם ארה"ב. יש לנו ניואנסים במדיניות ואנחנו יכולים לנהל מדיניות עצמאית, אבל בכל זאת – אנחנו שייכים לחלק הזה של העולם".
בשינוי התרחשויות קל של ההיסטוריה, אלקין היה יכול להיות היום חלק מהטרגדיה האוקראינית, כשחקן מהצד של קייב ולא של ירושלים. עוד לפני עלייתו ארצה בגיל 19 בלבד, החל להתבסס שם כמנהיג יהודי מקומי שעתידו לפניו. מתברר שגם עם קורות חייו הנוכחיים, הוא קיבל הצעה מוולודימיר זלנסקי לכהן אצלו בממשל. "פגשתי את זלנסקי מיד אחרי שנבחר, לפני שנכנס רשמית לתפקיד. ישבנו במשרד שלו לפגישה ארוכה באווירה לא רשמית. הגעתי כמה ימים לפני הביקור של נתניהו אצלו, הכנתי את הביקור ופגשתי את הכוורת שלו ואותו. אחרי כארבע שעות פגישה הוא אמר לי: כל תפקיד שר שאתה רוצה אצלנו בממשלה, אתה מוזמן לקבל. הבהרתי מיד שאני לא בעניין. אבל באמת הכוורת שלו מורכבת מיהודים אוקראינים בערך בגילי".
אלקין נולד ב־1971 למשפחה יהודית שלא הייתה בה התבוללות, "עניין נדיר בדור שלי בברית המועצות. לצד זאת, גם לא היה שום סממן יהודי מסורתי. סבא וסבתא שלי מצד אימא עוד דיברו יידיש כדי שאימא לא תבין, ואכלו מצה בפסח, ליד הלחם. אבל זהו. ידעת שאתה יהודי לפי רישום הלאום בדרכון, שהיה תעודת הזיהוי, ולפי האנטישמיות שחטפת. כל מי שאיכשהו היה יכול, בגלל נישואים מעורבים, לשנות את הסעיף מיהודי למשהו אחר ניצל את זה, כי ככה היה יותר קשה להתקבל ללימודים. היו מכסות לא רשמיות. בשנות השמונים זה עדיין היה מאוד קשוח.
"איך נודע לי שאני יהודי? כשהייתי בכיתה א' חזרתי הביתה ואמרתי לאימא שלי שצעקו לי 'ז'יד'. שאלתי אותה מה זה. היא אמרה שזה עוד יחזור על עצמו, ושהדרך להתמודד היא להיות הכי טוב ולהצטיין. בתיכון התקבלתי לבית ספר מיוחד למחוננים בתחום מתמטיקה ופיזיקה. היו שם הרבה יהודים, והסיבה הייתה פשוטה: היו רק קריירות מסוימות שבהן יכולת להצליח כיהודי. במתמטיקה ופיזיקה המשטר נאלץ לקחת את הטובים, גם אם היו יהודים.
"אגב, גם אבא שלי היה מתמטיקאי, והסיפור שלו הוא קלאסי ליהודי בבריה"מ. כשניסה להתקבל לאוניברסיטת חרקוב הוא לא הצליח, למרות שניצח בתחרויות כלל־ארציות במתמטיקה. נתנו לו ציון נמוך במבחן הכניסה, והיה ברור שהמכסות המעטות ליהודים כבר נתפסו בידי מקורבים. מי שהציל אותו הייתה דודה רחוקה, שהתפרצה לחדר של דיקן הפקולטה עם כל המדליות שלו ואמרה 'תראו איזה ילד אתם מפילים, תתביישו'. היא כנראה נפלה על אדם טוב, לא אנטישמי. הוא עיין בתעודות ובמדליות ונתן לו להיבחן שוב. אבל זו הייתה האווירה. הוא היה סטודנט מוכשר ועסק במתמטיקה תיאורטית. לא היה לו סיכוי להתקבל כדוקטורנט רשמי כי הוא יהודי, אבל אפשרו לו לכתוב דוקטורט בלי מלגה. שמונה שנים עבד על הדוקטורט, וכשרצה להגיש, המנחה שלו עלה ארצה. הודיעו שהמנחה שלו הוא סוכן ציוני והפילו לו את הדוקטורט. הוא היה צריך לקום מחדש על הרגליים. עבר למתמטיקה יישומית ובאמצעותה סייע לכל מיני מפעלים והתחיל להביא הרבה כסף לאוניברסיטה. הוא כתב דוקטורט חדש במתמטיקה שימושית והפך לסגן דיקן. היה אפילו מעורב במלחמת הכוכבים הרוסית במאבק המפורסם מול רייגן".
האב פילס אפוא את דרכו בדם, יזע ודמעות, ומבחינתו הבן היה צריך להשלים את חלום העיסוק במתמטיקה תיאורטית, שאותו לא זכה האב להגשים. "שברתי לו את הלב כשעליתי ארצה", אומר אלקין.
על הזהות היהודית שלו החל אלקין ללמוד טיפין טיפין מתוך ספרים אנטי־ציוניים, שבכל זאת ניתן היה לדלות מהם עובדות היסטוריות על מדינת ישראל. החיבור לשפה העברית החל, ובכן, על רקע רומנטי. "ב־1985 הייתי בכיתה ט', ומתוך 40 תלמידים בכיתה היו רק שמונה בנות. אחת מהן, יהודייה, שמאוד רציתי למצוא חן בעיניה, שאלה אם אני רוצה ללמוד איתה עברית מספרים שקיבלה מאחותה בלנינגרד. לא היה לי מושג מה זה, אבל עניתי שבטח שכן. גם אם הייתה מציעה ללמוד סינית הייתי מסכים. היא הביאה מעין ספרון שהיה מורכב מתמונות ממש שצולמו מתוך ספרים. זה היה מוקטן והאותיות בעברית קשות, אז היה מורכב מלכתחילה להבין מה כתוב שם, ובכוונה עשו את זה עוד יותר קטן כדי שיתאפשר להבריח. אחרי שבועיים היא הפסיקה, ואני המשכתי כי נשאבתי לתוך זה.
"כשהכיתה נסעה לשלושה ימים ללנינגרד, כפרס על זכייה בתחרות, חשבתי שזו הזדמנות. ביקשתי ממנה שתחבר אותי לאחותה ולחברי המחתרת. כשהיינו שם הייתי צריך להתקשר לטלפון מסוים, לומר מילת קוד, וקבעו לי מקום שבו הם כבר ימצאו אותי. כמו סיפורי חסמב"ה, אבל זה באמת היה מסוכן. פגשתי אותם והסתובבתי יום שלם עם חברי התנועה הציונית המחתרתית בלנינגרד, וזה מאוד הרשים אותי. לראשונה בחיי פגשתי אז יהודים דתיים, כי חלקם חזרו בתשובה. אכלתי איתם ופתאום הם נטלו ידיים והסבירו לי מה זה. כל מיני דברים שאתה מסתכל עליהם בתדהמה. מסירות הנפש שלהם משכה אותי".
הוא קיבל עוד כמה ספרונים בעברית ושתי קלטות משועתקות לעייפה שהצליל כבר בקושי נשמע בהן, של שלמה ארצי ועפרה חזה. וגם אזהרה חמורה הונחה בפניו: חרקוב, נאמר לו, עיר סגורה וקשה יותר מלנינגרד, ולכן עליו להישמר מאוד כדי לא לחרב את עתידו המקצועי. אולם שלוש שנים אחר כך, עם הפרסטרויקה וההפשרה האיטית של הגוש הסובייטי, נפתח בעירו קורס לעברית בהיתר. 30 איש נרשמו ולמדו בו. ב־1989 הוצע לאלקין לכהן בו כמורה, ואף לנסוע לקורס קיצי, מחתרתי עדיין, למורים לעברית במולדובה.
"הגענו לשם מאוחר בלילה, חושך מצרים", הוא משחזר. "לא נתנו כתובת, רק הוראות הגעה. תלכו לשם, תפנו פה. התברברנו ולא מצאנו. אין כתובת, אין טלפון. החלטנו לשאול מישהו ברחוב, ניסינו להסביר והוא אמר – אה, אתם למקום הסודי שבו היהודים לומדים. זה היה ערב משמעותי, כי עד אליו קראו לי ולדימיר. בגלל ז'בוטינסקי, ידעתי שוולדימיר זה זאב. נקראתי על שם סבי, וולף, שנרצח. נכנסתי למקום הלימוד, ואחד הנוכחים הסתכל עלי בקשיחות כדי שאבין שהגעתי למקום רציני. הוא שאל אותי בעברית מה שמי, הייתי די מבוהל, ועניתי ספונטנית: זאב. וככה נשארתי זאב. שם הייתה נקודת המפנה המשמעותית שלי גם בנושא יהדות. כמעט כל מי שנכח בקורס הזה הפך בהמשך לאיזה מנהיג מקומי ביהדות ברית המועצות.
"הייתי שם שישה שבועות, העברית מאוד התקדמה, וכבר התחלתי ללמד בעצמי וגם קראתי שם המון. שמרו שם שבת, הייתה יכולת לטעום מה זה ונורא נשאבתי. לקראת סוף הסמינר הצליחו להגיע לשם זוג שליחים דתיים מישראל. בתשעה באב הם קראו לי ואמרו שנתנו להם בארץ סט של טלית ותפילין לתת למישהו שנראה להם מתאים. הם החליטו לתת לי, אבל בתנאי שאעשה בזה שימוש. התרגשתי. לא הייתה לי בר־מצווה, כך שבמנחה של תשעה באב שנת 89' זו הייתה הפעם הראשונה שהנחתי תפילין. אלו התפילין שאני מניח עד היום. עם הטלית שהם נתנו לי כיסיתי את אבא שלי בהלוויה שלו. זו הייתה הלוויה אוקראינית בלי סממנים יהודיים, אז לקחתי את הטלית שלי וכיסיתי אותו, והיא נקברה יחד איתו.
"כשחזרתי לחרקוב לקראת לימודים באוניברסיטה, התחלתי להניח בבית תפילין. אימא שלי נכנסה יום אחד לחדר במקרה, וצרחה עליי כמו שלא צעקה בחיים. אמרה שעברית זה בסדר, מורה לעברית עוד איכשהו, למרות שחבל על הזמן, אבל תפילין? 'אתה השתגעת? היה לי ילד נורמלי עם עתיד מבטיח, מה זה עכשיו השטויות האלה?'. הסברתי לה מה שהסברתי, וככה התחלתי את הדרך לחזרה בתשובה. לא הייתה לי התגלות דתית. גדלתי בעולם מאוד חילוני, ולכן כל הזהות הדתית שלי נבנתה על בסיס של זהות לאומית. אני דתי כי אבות אבותיי היו כאלה. עד היום לא פשוט לי ברמת הרגש להרגיש את המושג אלוקים. תפילה היא אתגר. הדרך שלי ליהדות הייתה פרקטית. רציתי להיראות ולעשות כמו שיהודים נראו ועשו במשך אלפי שנים. מישהו התאמץ לשבור את רצף הדורות היהודי, ואף על פי כן, אנחנו נצליח לחבר את הרצף בחזרה".
ב־1989 סגרה ארה"ב את שעריה, וישראל הפכה יעד מרכזי ליהודים שחפצו לצאת מברית המועצות. פתאום היה ביקוש עצום ללימודי עברית. "בקיץ 89' היו 30 תלמידים לעברית בחרקוב, ושלושה חודשים אחר כך, בסוף נובמבר, הייתי ראש המערך להוראת עברית שייסדתי בעיר, ובמערכת שלנו למדו 3,000 תלמידים. הייתי צוציק בן 18, בלי שום ניסיון ניהולי, ופתאום מצאתי את עצמי מנהל מערכת גדולה". נוסף על הוראת העברית הוא מונה אז למזכ"ל בני־עקיבא ברית המועצות ("המזכ"ל הראשון והאחרון בברית המועצות", הוא צוחק), והביא לשם את פעילות תנועת הנוער הדתית־לאומית. הוא הפך לבעל תפקיד מרכזי בקהילה, ואף הצליח להשיב אליה את מבנה בית הכנסת, שנלקח לשימוש אחר בתקופה הסובייטית.
כל זה גרם לו להסתבך עם הקג"ב – שבאותן שנים כוחו היה במותניו ושלא אהב את הפעילות הציונית המתרחבת בעיר – וגם עם גורם יהודי במאפיה שעסק בהברחת חפצי אומנות, וחשק במבנה בית הכנסת לפעילותו שלו. "אמרתי לו שעל גופתי המתה, והוא השיב 'אין בעיה, אארגן את זה'. הוא שלח אחריי בריונים, ונאלצתי להסתובב עם שומרי ראש. פתחו לי תיק במשטרה באשמה של פעילות ציונית והפרת סדר ציבורי. זימנו אותי לקג"ב ואיימו שעליי לעזוב את התפקיד בקהילה. נאלצתי להימלט למוסקבה, ולהמשיך בפעילות בחרקוב בלי לישון בה". האיום הממשי אז על חייו היה בין הגורמים שזירזו את עלייתו ארצה.
הריאיון המלא פורסם היום (ו') בגיליון חגיגי של "מקור ראשון"
