נקלעו לפיגוע, נטרלו את המחבל בנשקם וממשיכים לשלם את המחיר

היה זה בצהרי יום קיץ חם כאשר ג', תושב גוש עציון שנסע ברכבו סמוך לצומת הגוש, ראה מבעד לחלון צעיר ערבי לבוש חליפה בולטת וסוודר ענק. "חשבתי לעצמי שאולי זה פועל שקם מוקדם בבוקר, כשעוד קר, ולכן הלבוש הלא מותאם. אבל אז ראיתי שהמשקפיים שלו עדינים מדי. אמרתי לעצמי 'מה אתה שריף? תן לחיילים לטפל בו'. באותו רגע עבר ליד החשוד ג'יפ משוריין של לוחמים. הם עצרו לידו והמשיכו לנסוע לכיוון הצומת. הבנתי שאני צריך לפעול. עקבתי אחריו, ראיתי שהוא צועד במהירות לכיוון הצומת. שמתי על הראש כובע של ביטחון, הסתרתי את הנשק, סימנתי עם הידיים ללוחמים שהיו בקרבת מקום שיש כאן חשוד, ופתחתי בנוהל מעצר חשוד. 'שלום, מאיפה אתה, לאן אתה הולך'. הוא עונה לי בערבית. עוברות לי מחשבות – אולי הכול בסדר ואני סתם מפריע לו. שש פעמים שאלתי אותו למעשיו, עד שהודעתי לו שהוא עצור. ביקשתי שיפתח את הג'קט. הוא פתח את הז'קט אבל השאיר את המרפקים קרובים לגוף. שמעתי תנועה מאחוריי, וכדי לוודא שאין מפגע שני הסטתי רק את הראש הצידה. באותה שנייה הוא ניסה להסתער עלי עם כלי הנשק שלו. אני לא אשכח את החיוך שלו". מי שהגיע מאחורי ג' היה לוחם שחש לעזרתו. ג' הסתער על המחבל וירה בו, בשעה שהלוחם ירה באוויר.

פה לכאורה נגמר הסיפור של ג', שבתושייה ובאומץ לב מנע פיגוע, הסתער בגופו על המחבל והציל חיים. כמה פשוט שזה נשמע, ככה מסובך זה נהיה. בשלב הבא התרחשה סצנה מוזרה שנראית כאילו נלקחה מקומדיית שוטרים וגנבים. למקום הגיעה ניידת משטרה, והשוטרים לקחו את ג'. כשדלת הניידת נפתחה שמע ג' ויכוח. 'הוא שלי', צעק שוטר אחד. 'לא, הוא שלי', צעק שוטר שני. בהמשך הבין ג' שהם התווכחו מי יזכה לתחקר את "הדג השמן" שנפל בידיהם. "אחד מהם צועק עליי 'מהר, מהר! תגיד לי מה קרה'", הוא משחזר. "מהאופן שבו הוא שאל את השאלות ומהיחס הכללי, הרגשתי שמנסים לסבך אותי. אני מצידי ידעתי את האמת: הצלתי חיים, זה היה טהור לגמרי. אמרתי להם 'הייתי חייב לעצור את זה, וזה מה שעשיתי'".

גביית העדות בתחנת המשטרה עברה בשלום, אולם כלי הנשק שבו ירה ג' נלקח ממנו לשבעה חודשים, לא פחות. "כחבר בכיתת כוננות של היישוב, הייתי מגיע לפגישות בתל־אביב עם נשק ארוך. עכשיו לך תסביר, 'הרגתי מחבל, לקחו לי את הנשק'. אני בסך הכול רוצה שתהיה לי אפשרות להגן על עצמי ועל המשפחה שלי. אם לא עשיתי רע, למה המשטרה לא מחזירה לי את הנשק בתוך שבוע? ואם המשפחה של המחבל טוענת שעשיתי משהו רע, אולי כדאי שנחשוב עם עצמנו ונבין מי נגד מי בסיפור הזה".

השיחה שלי עם ג' מתקיימת בעקבות היחס שספג מהמשטרה תושב אחד מיישובי דרום הר־חברון שנטרל את המחבל בבאר־שבע ב־22 במרץ. במקום שהמשטרה תראה בו גיבור שפעל כראוי והציל חיים, השוטרים שחקרו אותו ונטלו את נשקו לבדיקה התייחסו אליו בזלזול ובאופן משפיל. מתברר שסיפורו של המנטרל מבאר־שבע איננו מקרה חד־פעמי. הוא פשוט זה שנתפס בעדשת המצלמה. מדינת ישראל, למרבה האבסורד, מפנה כתף קרה לאזרחיה שהופכים לגיבורים בעל כורחם.

"אנחנו לא פוחדים מהאויב, ממי אנחנו כן פוחדים? מהאנשים שלנו שעומדים נגדנו", אומר ג'. "איך יכול להיות שאני מציל חיים ואין לי גב? איך יכול להיות שחצי שעה אחרי האירוע אני מקבל טלפונים שמייעצים לי לשכור עורך דין? אני לא צריך שיחשבו שאני גיבור גדול, אני לא צריך כתבה בעיתון, אני צריך שתהיה אח שלי, שתהיה בן אדם מולי. אין שום בעיה שהמשטרה תעשה את עבודתה, היא אפילו לא צריכה 'לקחת את הצד שלי בסיפור', רק שלא תהיה נגדי. זה כל כך מטורף שאני צריך לומר את זה: בבקשה אל תזרקו אותי לזבל".

בשיחות עם קב"טים יישוביים הם סיפרו לי על הניסיונות שלהם לסייע לאזרחים להחזיר לרשותם את נשקם האישי. "במשטרה לא תמיד מבינים שמדובר בהגנה על חיי אדם", הם קובלים. "אנחנו פועלים, לוחצים, מתקשרים, אומרים לנו 'זה לא אצלנו', 'ננסה לדאוג לך'. זה יכול להימשך חודשים. שיעשו בדיקה של ארבעה ימים ויחזירו את הנשק".

"אומנם אני לוחם", אומר לי ג', "אבל אני שמח שלבן הגדול שלי יש בעיות בעיניים שימנעו ממנו להיות לוחם. שילך להיות משהו במודיעין, מהנדס. אני מוכן לתת את הנפש שלי ואת הילד שלי לעם ישראל, אבל רק אם תהיה פה תמיכה מצה"ל שהבן שלי יוכל להרוג מחבלים בלי לפחד שזה יהרוס לו את החיים. עם מה שקורה היום, עדיף שיהיה ג'ובניק".

כלי חד־פעמי

מה היה אילו? מה היה קורה אם הייתי שם? מה אם הייתי מתעכב עוד שלוש דקות ברחוב? ומה אם חבר שלי לא היה ברגע הלא נכון במקום הלא נכון? אין ישראלי שלא מכיר את השאלות הקבועות הללו, שמנקרות במוח וטורדות מנוחה. אחרי הפיגוע בתל־אביב נוספה עוד שאלה לרשימה: מה היה קורה אם לעמיחי בן־סעדון, ששהה בסמוך ל"אילקה בר", היה נשק ביד?

ג', שנטרל מחבל בגוש עציון: "איך יכול להיות שאני מציל חיים ואין לי גב מאף אחד? איך יכול להיות שחצי שעה אחרי האירוע אני מקבל טלפונים שמייעצים לי לשכור עורך דין? אני לא צריך שיחשבו שאני גיבור גדול, רק שיהיו בני אדם מולי"

"יכול להיות שהייתי יכול לעצור את הפיגוע, אבל משטרת ישראל מנעה את זה ממני", אומר בן־סעדון, ירושלמי שגדל באחד מיישובי יו"ש, ושישב בקרבת מקום לזירת הפיגוע ברחוב דיזנגוף בשבוע שעבר. "האינסטינקט הראשון שלי כלוחם במילואים היה לשלוף את האקדח שאני נושא עליי בקביעות ולהסתער על המחבלים. זה מה שהוכשרנו לעשות. ברפלקס, שלחתי יד לכיוון האקדח. שכחתי לרגע שהוא לא נמצא שם. באותו רגע רציתי לחתור למגע ולעצור את הפיגוע, אבל משטרת ישראל החליטה שזה לא רעיון טוב. כנראה לא אוהבים שם יהודים מתגוננים".

לפני חודש נסעו בני הזוג בן־סעדון לשבת משפחתית בשומרון. ביציאה מירושלים, רכב פגע בהם מאחור בעוצמה. כשבן־סעדון יצא מרכבו לראות מה קרה ולבקש פרטים מהנהג הפוגע, החלו שני יושבי הרכב לצעוק עליו בערבית. "הבחור שליד הנהג יצא מהרכב ובא לכיווני בצורה מאיימת, הסתובבתי אליו ואז הנהג ירד מהרכב והתנפל עליי מאחור. אחד מהם חנק אותי, השני הכניס לי אגרופים לפנים", הוא משחזר את רגעי האימה.

"החשש הגדול שלי היה שיגיעו לאקדח שלי שהיה מתחת למעיל. המחשבה שלי הייתה שמכאן אני לא יוצא בחיים. כשאני מתחיל לאבד אוויר מהחניקה, חשבתי מה יקרה לאשתי כשהם יגמרו אותי. משם באו לי הכוחות. הצלחתי לדרוך את האקדח ביד אחת, כשאני כפוף כלפי מטה ושניהם רוכנים עליי. יריתי כדור אחד לרצפה כדי להרתיע אותם, ונתז של הכדור פגע ברגל של הבחור שנתן לי אגרופים. זה שחנק אותי הידק את האחיזה, ויריתי לו ברגל כדי להשתחרר. התרחקתי מהם, נכנסתי לרכב ונסענו משם במהירות".

מיד לאחר מכן התקשר בן־סעדון למשטרה כדי לדווח על התקיפה. "נסענו ישר לתחנה הקרובה כדי להגיש תלונה, ושיתפסו את החלאות האלה. כי אני הטוב בסיפור. כי אני לוחם ומפקד ואזרח טוב שהרגע תקפו אותו שני חלאות, כמעט למוות, ומה שהציל את חיי ואת חיי אשתי היה האקדח שמדינת ישראל נתנה לי רישיון לשאת כי היא סומכת עליי בדיוק בשביל רגעים כאלה, כדי לשמור על החיים של המשפחה שלי ועל עם ישראל. כמה תמימים היינו".

מהרגע הזה, לדבריו, החל מסע רשלנות ועוינות מצד משטרת ישראל. "התייחסו אליי כאל אחרון הפושעים. לקחו לי את האקדח, שמו עליי אזיקים והכניסו אותי לחקירה, ולאחר מכן לתא מעצר. בחיים שלי לא הושפלתי ככה. לא הגיוני שאדם שומר חוק שהותקף ונלחם על חייו, מוצא את עצמו דקה אחרי שנכנס לתחנת המשטרה, שאמורה להגן ולשמור עליו – אזוק בידיים וברגליים. אני לא אומר שלא צריך לתחקר, תמיד צריך לעשות את הבדיקות, אבל יש דרך לעשות את זה". בתום החקירה, החוקר הצדיק את הירי ושחרר את בן־סעדון. אלא שמאז עבר חודש, ובמשטרת ישראל לא מוכנים להחזיר לו את האקדח.

"אם שחררו אותי זה אומר שנהגתי כשורה. אז למה הנשק שלי עדיין מוחזק אצל המשטרה?" תוהה בן־סעדון. "למה מחר אני יכול ללכת למילואים ולשאת נשק ולהגן על המדינה שלי, ואת הנשק שלי אני עדיין לא יכול לשאת? האבסורד בארץ הוא שנשק זה כלי חד־פעמי. זה הדיבור פה. פעם אחת השתמשת בו, וזהו, יותר אין לך. זו שיטה, זו מערכת שבאה לרסן. ביד אחת מדינת ישראל אומרת לאזרחים 'קחו נשק, תפעלו', והיא גם תציין לשבח את האזרחים הגיבורים שפועלים, אבל ביד השנייה היא רק מנסה למנוע את זה מאיתם. את התוצאות ההרסניות רואים בסרטון מהפיגוע בבאר־שבע. נהג האוטובוס מהסס לירות, בזמן שהוא היה עלול למות שם. זה אמור להיות הכי פשוט בעולם. בן אדם שיוצא במטרה להרוג – דינו מוות. אבל כל צורת המחשבה והטרמינולוגיה שלנו הפוכה.

"אנחנו מתגאים כשאירוע פח"ע נגמר בתוך דקה־שתיים, אבל זה לא קרה בתל־אביב וגם לא בפיגוע בבני־ברק. זה מה שקורה בדרך כלל בירושלים. יש לי חברים קרובים שהיו בזירת הפיגוע ברחוב דיזנגוף, אחד מהם גם נפצע, כולם יודעים לשאת נשק. אלה אנשים שיכלו להיות חמושים, ולא מאפשרים להם כי הם לא גרים ביישוב שזכאים בו לנשק. צריך לשנות את זה. צריך כמובן להיות הליך מבוקר, ועם זאת, במציאות החיים המורכבת שלנו, האפשרות לשאת נשק היא הכרח והיא מצילת חיים.

"אין אזרח שנושא נשק שאוהב את זה. לא כיף לשאת נשק, אין פה פאן. זה קאדר. צריך תמיד לדאוג, ושיהיה מוסתר, ואם אתה בים אתה לא יכול לעזוב אותו. הכיף הכי גדול שלי ביציאה מנתב"ג הוא להשתחרר מהנשק. כולנו היינו שמחים שהמצב הביטחוני במדינה היה שונה ושאנחנו האזרחים לא היינו צריכים לשאת נשק. אני לא נושא נשק במטרה להחליף את רשויות האכיפה, ולא בא להאשים שום שוטר במדידת מהירות תגובה. המשטרה אומרת בעצמה, ובצדק, שאי אפשר להעמיד שוטר בכל פינת רחוב. אין ויכוח שאזרחים אמורים להיות מענה ראשוני לפעולת טרור. בדיוק בשביל זה אנחנו נושאים נשק. ראש הממשלה נפתלי בנט קורא לנו, האזרחים האחראים נושאי הנשק, לשאת אותו איתנו. אבל האם הוא מתכוון גם לגבות אותנו אם נידרש לעשות בו שימוש?"

מג"בניק? לא תקבל רישיון

ח"כ אמיר אוחנה, לשעבר השר לביטחון הפנים, מצביע על רצח רבין כנקודת מפנה דרמטית בכל הנוגע להוצאת רישיון נשק בישראל. "לפני רצח רבין היה קל מאוד לקבל רישיון לכלי ירייה, והרבה אנשים עשו את זה. לאחר מכן הרשויות פעלו לצמצם את מעגל נושאי כלי הירייה ולקחת את הנשק של האזרחים. המגמה הזו התהפכה בתקופה שבה הקמתי כח"כ את השדולה לעיצוב מדיניות נשיאת כלי ירייה בישראל, וגלעד ארדן היה השר לביטחון הפנים. התחלנו להרחיב את מעגל נושאי כלי הירייה. נכנסתי לכנסת בשבוע שבו המחבל נשאת מלחם שלף תת־מקלע בלב תל־אביב ביום שישי בצהריים, רצח מבלים שישבו ושתו בפאב, ולאחר מכן חטף נהג מונית ורצח גם אותו. כל המדינה הייתה בחרדה. אחרי שבוע השב"כ והימ"מ עלו עליו וחיסלו אותו. ביום של הפיגוע הודעתי שאני מקים בכנסת שדולה לכלי נשק. כנושא נשק בעצמי ידעתי כיצד המדינה מנסה לבלום אזרחים מלהתחמש כדי להגן על עצמם".

על פי אוחנה, "במשטרה קיימת תפיסה ולפיה בכל מקרה שבו אזרח משתמש בנשק חייבים להתייחס אליו כחשוד, לחקור באזהרה ולקחת את הנשק. להתייחס אליו פחות או יותר כעבריין. התפיסה הזו שגויה ופעלתי לשנות אותה. בשיתוף חבר הכנסת לשעבר עמית הלוי פעלנו לתקן את הנוהל הזה, ותחתיו יש נוהל שבו לקצין יש יכולת להפעיל שיקול דעת אם צריך לחקור באזהרה או רק לגבות עדות".

ההתייחסות של הקצין בבאר־שבע למנטרל כעבריין הייתה שגויה, סבור אוחנה. "הוא לא פעל כשורה, זה גרם נזק אדיר למשטרה, והמשטרה מבינה את זה. טוב עשה המפכ"ל שנתן הוראה עוד באותו לילה לבצע את הבדיקה הבליסטית ולהחזיר לו את הנשק בבוקר אחר כבוד. הנוהל פסול וצריך לעקור אותו מהשורש, ולא להשתמש בו כתירוץ להצדקת התנהגות לא הולמת של שוטרים. שוטר או אזרח שיורה במחבל צריך להיות מוזמן למשטרה כדי לקבל תעודת הערכה. אסור לנהוג בו כחשוד ואין לקחת לו את הנשק. בפרעות תשפ"א בלוד אזרחים ישראלים ירו למוות במחבלים שהשליכו אבנים ובקבוקי תבערה, וטוב עשו כי הם הגנו על חייהם. המשטרה התייחסה אליהם כחשודים ועצרה אותם. הייתי אז השר לביטחון הפנים, וכשהגנתי על אותם אזרחים שאלו אותי איך אני יוצא נגד המשטרה. התשובה פשוטה: אני עובד אצל הציבור, לא אצל המשטרה".

בשמאל טוענים שהקלה במתן רישוי לכלי ירייה תעלה את הסיכון לרצח נשים ואף למקרי טבח המוניים כפי שקורה מעת לעת בארה"ב. אוחנה דוחה את החששות הללו: "לא זמינות הנשק בארה"ב היא הבעיה אלא התרבות. ולראיה, זמינות נשק יש גם בקנדה. קל מאוד להיכנס לחנות ולקנות שם נשק. בשווייץ יש גיוס חובה, וכשמשתחררים לוקחים הביתה את הנשק. בישראל זמינות הנשק גבוהה מאוד, ואין פה מקרים של טבח המוני. זה לא עניין של זמינות נשק אלא של תרבות חולה, שהיא לא מנת חלקנו. הטרור מלווה אותנו מאה שנה, ולאזרחי ישראל צריכה להיות יכולת להגן על עצמם. להשקפתי יש לאפשר לכל אזרח ישראלי שאין לו עבר פלילי או בעיה רפואית רלוונטית ושמשרת במילואים לשאת אקדח להגנה עצמית".

בארגון חוננו מכירים את הסוגיה מהזווית המשפטית. בכל שנה מגיעים לפתחם עשרות מקרים של אזרחים שהשתמשו בנשק כדי להגן על עצמם, ונשקם נלקח מאיתם. עורכי הדין של הארגון מגישים עתירות בעניינם, וכך גם במקרים רבים של בקשות להוצאת רישיון נשק שנדחות מסיבות לא מוצדקות.

דוגמה אחת מני רבות היא המקרה של ב', תושב יו"ש שהגיש בקשה לרישיון לכלי ירייה, ובקשתו נדחתה. בעתירה שהגישו אנשי חוננו תואר ב' כ"תושב יישוב זכאי (יישובים מאותגרים ביטחונית שמי שגר או עובד בהם זכאי לקבל רישיון לנשק; ב"ק), מלח הארץ, בוגר שירות קרבי ביחידה מובחרת, משרת פעיל במילואים, לומד לימודים אקדמיים, ללא עבר פלילי, מתנדב בעמותות וארגונים שונים, ותורם רבות לחברה". על פי המשטרה, הסיבה לדחיית הבקשה הייתה עבירה בתחום הסמים. אף שעברו כמה וכמה שנים מהעבירה, שנעשתה כשב' היה קטין, ואף שב' נחקר אז ולא הוגש נגדו כתב אישום והתיקים בעניינו נסגרו – המשטרה מנעה ממנו להחזיק נשק.

"שנים רבות אנחנו מנהלים מאבק מול המשרד לביטחון הפנים, העושה הכול כדי להוריד את מספר כלי הנשק ובכך פוגע בביטחון המדינה והאזרחים, אשר הם אלה שעומדים בחזית בתקופת הפיגועים", מסר לנו עו"ד עדי קידר מחוננו. "מי שמרגיש זאת היטב הם תושבי יו"ש וירושלים. גם היום, כאשר ראש הממשלה בעצמו פונה לאזרחיו בבקשה לשאת נשק, המשטרה והמשרד לביטחון הפנים פועלים בדיוק להפך. אנו נמשיך להיאבק ולסייע לאזרחים נושאי הנשק, וגם לחיילים ושוטרים שיפעלו בלי מורא לנטרול פיגועים ולהשבת השקט, הביטחון והמשילות".

בשבוע שעבר הרחיב ח"כ ניר ברקת את הצעת החוק שלו לעניין נשיאת נשק, כך שכל לוחם משוחרר יוכל לקבל רישיון נשק, בלי קשר לרמת הכשרת הרובאי שקיבל. ״במגזר הערבי יש כחצי מיליון כלי נשק לא חוקיים, ומולם יש רק 148 אלף כלי נשק חוקיים. לא ייתכן שלא יאפשרו ללוחמים משוחררים להחזיק בנשק כדי לסכל פיגועים ולנטרל מחבלים״, הסביר ברקת.

אם החוק יאושר, מספר האזרחים נושאי הנשק החוקי בישראל יגדל פי ארבעה, דבר שלטענת ברקת יאפשר סיכול מהיר של פיגועים והצלת חיים. כיום הזכאים הם בעלי הכשרת רובאי 07 בלבד, וגם שם הקריטריונים מוגבלים ורבים אינם מקבלים אישור. בעלי הכשרת רובאי 07 הם לוחמי החוד מחטיבות חיל הרגלים והיחידות המיוחדות בלבד. לעומתם לוחמי שריון, משמר הגבול, הנדסה קרבית, תותחנים, איסוף קרבי, לוחמי חיל הים ורבים אחרים בעלי הכשרה קרבית – אינם זכאים לרישיון נשק. כך למשל, לוחם מג"ב שעוסק במשימות הגנה בירושלים וביו"ש, אינו זכאי עם שחרורו לשאת נשק, על אף ההכשרה המקיפה שעבר. לפי הצעת החוק החדשה, כל לוחם משוחרר יוכל לקבל רישיון נשק בהתאם לתבחינים.

״בימים שבהם הנשק הבלתי חוקי משמש לפיגועי טרור רצחניים ברחובות ישראל, על המדינה לאפשר ללוחמים המשוחררים שעברו הכשרה מהטובות בעולם להחזיק בנשק ולסכל כל ניסיון פיגוע, וכך להציל חיים. כפי שאנו סומכים על לוחמי צה"ל שיילחמו באויב בלבנון או בעזה, כך אנחנו סומכים עליהם שיילחמו באויב שמנסה לפגע בנו ברחובות ישראל. זהו צו השעה״, אמר ח״כ ברקת.

ד', אזרח שנטרל מחבל בפיגוע בירושלים לפני כמה שנים, מציע לבנות פרוטוקול נהלים לאירוע טרור שמסתיים על ידי אזרח. "בעיניי הנוהל הראשי אחרי אירוע כזה צריך להיות שמרימים טלפון לאיש טיפול כלשהו – עובדת סוציאלית או פסיכולוגית – ומוודאים שהבן אדם לא יסחב פוסט־טראומה. זה מענה שבצבא יודעים היום לתת, ואין סיבה שאזרח שנקלע לסיטואציה מורכבת של טרור לא יקבל את המענה הזה". ד' מציע שגם התחקור הנדרש במקרה כזה ייעשה בנוכחות עו"סית לצידו של האזרח.

גם הדחיפות שבה מתבצעות הבדיקות, מופרזת ואינה הולמת, לדעתו. "נגיד שצריך לעשות בדיקה בליסטית. הכול בסדר, זה לא חיסול חשבונות של עולם תחתון. חכו שבוע, תנו את המענה הראשוני כמו שנדרש בכל אירוע טראומטי. בהמשך תתחקרו כמה שצריך, זה לגיטימי ואף אחד לא אומר אחרת. מה שלא לגיטימי הוא ההתייחסות לתחקור ברמת דחיפות של לקיחת מסכל הפיגוע כאן ועכשיו. ביום־יום שלי אני מתפקד, אבל אחרי אירוע כמו זה שהיה בבאר־שבע אני פוסט־טראומטי. כשהשר לביטחון הפנים לא משבח בגלוי את המנטרל של המחבל ומגבה את התנהלות המשטרה, זה מוציא אותי משיווי משקל. אם המשטרה הגיבה לא נכון, לא צריך לגבות אותה".

פנינו לשר לביטחון הפנים עמר בר־לב בשאלה האם הוא מתכוון להעניק יחס מיוחד לאזרחים שמנטרלים מחבלים? שאלנו האם יש מחשבה ללוות את אותם אזרחים שהפכו לגיבורים בעל כורחם, ולתת להם את התמיכה והסיוע הנדרשים, וביקשנו לדעת האם בעקבות האירוע בבאר־שבע, שבו היחס המשטרתי לאזרח שפעל באומץ לב היה דומה ליחס לעבריין, יש כוונה לחדד את הנוהל המשטרתי למקרים כאלה? ומה עמדת השר בנוגע לנשיאת נשק על ידי אזרחים?

והנה התשובה שקיבלנו: "בימים אלה פנה השר לביטחון הפנים למפכ"ל המשטרה באמצעות יועמ"ש המשרד לבט"פ, בבקשה לבחון את הצורך וההחלטה של המשטרה לחקור באזהרה אזרחים ישראלים היורים במחבלים מתוך הגנה עצמית. כמו כן, האגף לרישוי כלי ירייה במשרד הבט"פ עושה בימים האחרונים מאמץ גדול לבחון ולאשר את הבקשות הרבות לקבלת רישיון לנשיאת כלי ירייה".