בין הארמון לעם: כך מתנהלת המערכת הפוליטית הייחודית של מרוקו

המבנה השלטוני השורר במרוקו הוא של מונרכיה חוקתית. המלך שומר על כוחו כדבק המחבר בין העם לנציגיו, הנבחרים בבחירות דמוקרטיות, במערכת של איזונים ובלמים. מאז שנת 1996 מחולק הפרלמנט לשני בתים. הבית העליון מורכב מ־395 נציגים שנבחרים אחת לחמש שנים, ובבית התחתון 270 נציגים שנבחרים בכל שש שנים. אחת לשש שנים בוחרים האזרחים בבחירות דמוקרטיות את נציגיהם גם לרשויות המקומיות. מנציגים אלו מורכבת מועצה מחוזית בכל אחד מ־12 המחוזות במרוקו. מלבד המועצה יש גם מושל מחוז, שאותו ממנה המלך. המועצה מגישה למושל תוכניות פעולה בשלל נושאים, והוא מאשר אותה או דורש תיקונים. המושל מחזיק בסמכות לאשר תוכניות, תקציבים ורגולציות מורכבות.

הבחירות לפרלמנט המרוקאי מתקיימות אחת לחמש שנים. בבחירות האחרונות עמד מספר בעלי זכות ההצבעה על יותר מ־18 מיליון. עשרות מפלגות מתחרות בכל התמודדות על קולות האזרחים. המלך במרוקו מקדם את ייצוג הנשים והצעירים במוקדי קבלת ההחלטות, ובפרלמנט ישנם שריונים לנשים ולצעירים.

ישנן מפלגות דומיננטיות בפרלמנט, אבל ריבוי המפלגות יוצר מצב שבו כל קואליציה מחייבת שילוב כוחות. ריבוי המפלגות מבטיח שלא תגובש קואליציה בעלת גוון אחד, או פרלמנט לעומתי למוסד המלוכה. ראש המפלגה שקיבלה את מרב הקולות בבחירות מרכיב את הממשלה, ואם הוא נכשל במשימתו, ימונה מועמד חלופי מהמפלגה.

על פי החוקה במרוקו, ראש הממשלה יכול לפטר חברי קבינט או לבחור חברים אחרים, ולפקח על השירות הציבורי. אין מגבלה חוקית על מספר הכהונות שלו. הממשלה צריכה לקבל את אישור המלך, והשרים הבכירים – ובהם שרי ההגנה, הפנים, החינוך והחוץ – ממונים ישירות בידי המלך. לראש הממשלה אין סמכויות בתחום מדיניות החוץ והוא אינו עוסק בנושאים אלה. כמה יועצים מסייעים למלך בעבודתו ובמלאכת הרכבת המבנה השלטוני.

פרופ' ברוס מדי־ויצמן: "במרוקו אפשר לשמוע ביקורת על השלטון עד גבול מסוים, אבל לא על המלך שהוא הדבק המלכד של המדינה"

בשנת 2011, בהשפעת האביב הערבי, הורחבו סמכויות הפרלמנט. מספר המושבים בו גדל ושוריינו מושבים לנשים. מי שזכתה בבחירות ב־2011 הייתה מפלגת הצדק והפיתוח, מפלגה אסלאמית שנחשבה לאופוזיציה לבית המלוכה. כמו במדינות רבות אחרות, גם במרוקו התאפיין האביב הערבי בהקצנה דתית ובעלייה במעמדן של מפלגות המזוהות עם האחים המוסלמים. מפלגת הצדק והפיתוח ביססה את מעמדה כמפלגה דתית מתונה המניפה את דגל המאבק בשחיתות ובאבטלה ושיפור החינוך. בפועל היא קידמה ענייני דת ונחשבה מאתגרת בעבור בית המלוכה.

ראש ממשלת מרוקו מטעמה, סעד א־דין אל־עות'מאני, עורר מהומה מסוימת כאשר אירח בזמן מבצע שומר החומות בישראל את ראש הלשכה המדינית של חמאס אסמאעיל הנייה. לאחר המבצע הוא גם שלח איגרת תמיכה בחמאס. נאמר אז כי הדברים נעשו בתפקידו כראש מפלגת הצדק והפיתוח, ולא מתוקף תפקידו כראש הממשלה, אך המעשים עלו לכותרות בישראל ואתגרו את המלך מוחמד השישי, במיוחד לאחר החתימה על הסכמי השלום עם ישראל. הקשר עם ישראל הוא נכס חשוב למרוקו, בין היתר במארג היחסים עם ארה"ב ועם אלג'יריה, הנחשבת לאויבתה המושבעת של מרוקו, על רקע הוויכוח סביב הריבונות על סהרה המערבית.

בפועל, מפלגת הצדק והפיתוח כשלה בשאיפתה המוצהרת להביא למדינה צדק או פיתוח. המצב הכלכלי במרוקו הידרדר בזמן שלטונה, ורבים האשימו אותה בניסיון להוביל רפורמות שייטיבו עימה תוך התעלמות מהשכבות החלשות ומרצון בוחריה. אחרי ניצחון בשתי מערכות בחירות, ב־2011 וב־2016, שבהן גברה על המפלגה המקורבת לבית המלוכה, בבחירות האחרונות לפרלמנט שהתקיימו בספטמבר 2021, ספגה מפלגת הצדק והפיתוח מפלה קשה והתרסקות שהפוליטיקה המרוקאית לא ידעה כמותה: מ־125 מושבים שהיו בידיה, נותרה המפלגה עם 12 מושבים בלבד בפרלמנט. במפלגה טענו לזיופים ולבעיות רגולטוריות שמנעו מתומכיהם להצביע, אך אל־עות'מאני קיבל אחריות והתפטר. רבים ראו בבחירות אלו הצבעת מחאה נגד מפלגת השלטון, שאכזבה את בוחריה ולא הביאה לשינוי משמעותי למרות ההבטחות הגדולות שפיזרה.

פרשנים פוליטיים תלו את ההפסד במחלוקות פנימיות בתוך המפלגה השלטת: "זו הייתה הפתעה צפויה", הסביר מוחמד אל־השאמי, פרופסור למדעי המדינה, בערוץ אל־ג'זירה. "לממשלה לא הייתה יכולת אמיתית ליישם את התוכניות שלה, כי המלך הוא זה שאומר את המילה האחרונה. זו גם הייתה הסיבה למחלוקות במפלגת השלטון שערערו את היציבות במפלגה. זה לא היה הפסד אלא צניחה חופשית מ־125 ל־12 מקומות, זה לא ייאמן".

הקואליציה הנוכחית מורכבת בעיקר ממפלגות ליברליות ולא דתיות. המפלגה הגדולה, שזכתה ב־105 מושבים, היא העצרת הלאומית של העצמאים, ואליה הצטרפו מפלגה ליברלית נוספת ומפלגת אל־אסתכלאל (העצמאות) השמרנית. ראש הממשלה הוא המיליארדר עזיז אח'נוש, נשיא קבוצת ACWA, חברת אחזקות שהיא בעלת השליטה בעשרות חברות, בהן חברות תקשורת, גז ושירותים. הוא נשוי לאשת העסקים סלווה אידריסי, בעלת חברת קניונים ובעלת הזיכיון לחברות כמו גאפ, זארה וגלרי לאפייט. אח'נוש, הנחשב מקורב למלך, מקדם מדיניות של כלכלה ליברלית, ומוביל את ארצו מכלכלה מסורתית לכלכלה מודרנית, תוך שימת דגש על פיתוח אנרגיה ירוקה.

ג'ספר חמאן, מומחה לפוליטיקה של מרוקו, ציין שהבחירות האחרונות הכניסו דם חדש למערכת הפוליטית. "היו מפלגות שקיבלו את כוחן בעקבות עבודתן ברשתות החברתיות והחיבור לצעירים. המנצחים הגדולים הם אלה שמאמינים במדיניות שהולכת עם בית המלוכה, ולא מתנהלים כאופוזיציה למלך. הבחירות האלו מסמנות עידן חדש בפוליטיקה של מרוקו".

לחן חדד, לשעבר שר התיירות והיום פרשן פוליטי, סבור ש"השינוי לא יבטל את השינויים הדמוקרטים שהתרחשו. מפלגות שמסמלות רפורמה התחזקו, והן קרובות למלך ולמונרכיה. כל הצדדים חושבים שצריך להילחם בתקופה האסלאמית המאכזבת. בית המלוכה הוא שקובע את האג'נדה הכלכלית במדינה".

מרוקו רואה עצמה כבעלת השפעה אזורית, הן במזרח התיכון הן באפריקה. היא פתחה ביבשת יותר מ־30 סניפים של בנקים מרוקאיים, מארחת משתלמים רבים ופעילה מאוד באיחוד האפריקני. לאפריקה פוטנציאל גדול לפיתוח, ומרוקו מעוניינת להשתלב בו.

מלך מרוקו אהוד על רוב אזרחיו. בית המלוכה, שתפס את השלטון לאחר קבלת העצמאות ב־1956, היה שותף למהלכים אזוריים רבים, כולל מול מדינות גדולות וחזקות כמו מצרים של נאצר. לאורך השנים היא קיימה יחסים חשאיים וענפים עם ישראל. כבר בשנות ה־50 היא הייתה חלק מ"פורום כליל" שהגה דוד בן־גוריון, שנועד לכרות בריתות עם "מדינות הפריפריה", מדינות אזוריות שאינן גובלות בישראל ונחשבות מתונות יותר, כדי לשבור את טבעת החנק סביב ישראל מצד שכנותיה הקרובות. במסגרת הקשרים הללו סייע המלך חסן השני בהפחתת המתיחות מול מצרים לקראת הסכם השלום, וגם בתקופת אוסלו תיווך בין יצחק רבין לפלסטינים.

לדברי פרופ' ברוס מדי־ויצמן, מומחה למרוקו ממרכז דיין, "במרוקו אפשר לשמוע ביקורת על השלטון עד גבול מסוים, אבל לא על המלך שהוא הדבק המלכד של המדינה. היחס בין גופי השלטון למלך ברור מאוד – הוא בעל הסמכות העליונה. בכל הנוגע למעמד האישה, השלטון נוקט יחס מקדם. החברה המרוקאית הייתה ונשארה מסורתית, אבל באופן שיטתי בית המלוכה מקדם את מעמד האישה ומעניק לנשים אפשרויות בצורה הדרגתית, תוך שמירה על רגשות החברה המסורתית. ב־1947, עוד לפני העצמאות של מרוקו, כשהילדות החלו לקבל חינוך, הסולטן אפשר לבתו בת ה־17 להופיע ולנאום בלי כיסוי פנים למען העצמאות המרוקאית. תמונתה נואמת בכיכר הפכה לסמל והצהרת כוונות שמרוקו מעוניינת לקדם נשים. הצעד החשוב ביותר שנעשה באחרונה היה שינוי חוק האישות ב־2004, שכולל הרבה צעדים לקראת שוויון – כמו העלאת גיל הנישואין ואיסור מסוים על פוליגמיה. החוק עדיין לא מיושם במלואו, ומצב הנשים בעיר טוב יותר לעומת הכפרים הנידחים, שבהם שיעור האנאלפבתיות גבוה.

"השינויים במרוקו מתרחשים בזהירות ותחת בקרה, והשלטון בוחן כל העת התגובות בשטח", מסביר פרופ' מדי־ויצמן. "החברה המרוקאית מורכבת מאוד, ובראש מעייניו של השלטון עומד הצורך לשמור על היציבות. המונרכיה שולטת שם כבר כמעט 400 שנה. המרוקאים מתמודדים עם האתגרים מתוך הבנה שצריך לתמרן בין המגזרים. מרוקו הרבה יותר פתוחה משהייתה לפני 30 שנה, השלטון מאפשר לשחרר לחצים ולהפגין מחאה ופעילות פוליטית. ישנם מוסדות אקדמיים עצמאיים שיש בהם ויכוח, שיח ציבורי וביקורת על המדיניות. מרוקו רוצה להצטייר בעיני העולם כמדינה אקזוטית אבל בטוחה, היא מכבדת את התרבות שלה ובעלת עומק היסטורי אבל פתוחה לעולם".