זה סיפור שלא קורה בכל יום, ויש לו גם הקשר ישראלי חזק שהעם היושב בציון לא מודע לו: לפני שבועיים הגיע ראש ממשלת ספרד פדרו סנצ'ס לביקור מדיני במרוקו, והתקבל בחמימות רבה אצל המלך מוחמד השישי. התמונות הצבעוניות של המלך ופמלייתו מסיבים עם האורח סביב שולחן עמוס בכל טוב דיברו בעד עצמן. ספרד ומרוקו אומנם מדינות שכנות ויש ביניהן מערכת יחסים קרובה, אבל עניין אחד מרעיל את האווירה כבר קרוב לחמישים שנה: הוויכוח על הריבונות בסהרה המערבית, חבל ארץ עתיר מרבצי פוספטים, שדות דיג, וכנראה גם לא מעט נפט. בשנה האחרונה זרם בין המדינות דם רע. אבל בשבועיים האחרונים הכול השתנה כבמטה קסם. כל זה כנראה לא היה קורה בלי ההסכם לחידוש היחסים בין ישראל למרוקו.
כדי להבין את גודל השינוי ומשמעותו נחזור להתחלה. עד אמצע שנות השבעים הייתה סהרה המערבית קולוניה ספרדית הגובלת במרוקו, אלג'יריה ומאוריטניה. ב־1975, עם תום השלטון הספרדי, פנו מרוקו ומאוריטניה לבית הדין הבינלאומי בתביעת ריבונות על השטח. אולם בית הדין דחה את תביעתן של שתי המדינות גם יחד. בתגובה הכריז חסן השני מלך מרוקו על "הצעדה הירוקה" וקרא לאזרחי מרוקו לכבוש את סהרה המערבית ברגליהם. לא חלפה שנה ומרוקו השתלטה על האזור. אלג'יריה השכנה לא טמנה את ידה בצלחת. בסהרה המערבית קמה, בתמיכת אלג'יריה, תנועת מחתרת בשם "חזית הפוליסריו", התובעת עצמאות לחבל. לאחר 16 שנות מלחמת גרילה בין הפוליסריו למרוקו התקבעה ב־1991 הפסקת אש, כאשר מרוקו שולטת בשלושה רבעים מהשטח וחזית פוליסריו שולטת בשאר.
הפסקת האש החזיקה מעמד שלושים שנה, אבל במהות דבר לא השתנה. אינספור ניסיונות מטעם האו"ם לפתור את הסכסוך, וסבבי שיחות בחסות אמריקנית, הסתיימו פעם אחר פעם במבוי סתום. מרוקו המשיכה בהתמדה עיקשת לתבוע ריבונות על השטח, ואילו תנועת הפוליסריו דרשה לקיים משאל עם לעצמאות בחסות האו"ם. ב־2007 העלתה מרוקו לראשונה את תוכניתה לאוטונומיה תחת ריבונות מרוקאית. אולם הפוליסריו, וגם אלג'יריה השכנה, דחו את ההצעה על הסף.
תגובת פרופ' מוחמד שטאטו, רבאט: "ליהדות מרוקו היה תפקיד מרכזי בשמירה על גחלת הקשר בין המדינות. גם לאחר הגירתם לישראל הם לא הפסיקו להגיע לכאן לקברי קדושים"
במשך תקופה ארוכה נראה היה שמדובר במשחק סכום אפס. אבל אז משהו החל להשתנות. לפני שנה וחצי, לאחר מתקפות חוזרות ונשנות על נהגי משאיות מרוקאים וחסימות צירי תנועה, פקעה סבלנותו של מלך מרוקו והוא הורה לצבא לצאת במבצע צבאי נרחב נגד תנועת הפוליסריו.
העיתוי לא היה מקרי. הימים ימי טראמפ. שליחיו של הנשיא האמריקני התרוצצו בין דובאי לירושלים, ובאוויר נישא ריח של מהפך אזורי. פעמוני ההיסטוריה צלצלו. רשמית, ישראל ומרוקו עדיין היו בנתק דיפלומטי. אולם מאחורי הקלעים השטח רחש. הרגע שבו יוסר המסך מעל יחסי ישראל ומרוקו הלך וקרב, אבל היה נחוץ רכיב נוסף בפאזל כדי שהמהלך יצא לפועל. הרכיב הזה היה סהרה המערבית. כדי שהחיבור הזה יתממש היה כנראה צורך בנשיא חריג ויוצא דופן מסוגו של טראמפ, שהתגאה ביכולתו לרקוח עסקאות. טראמפ לא היסס לנפנף את האו"ם ואת מדיניות האיחוד האירופי גם יחד, והכריז על תמיכה אמריקנית בריבונות מרוקו על סהרה המערבית.
אבל האמת היא שטראמפ לא המציא את הגלגל, הוא רק חיבר את מה שהיה שם תמיד. הקשר בין ישראל למרוקו מעולם לא נותק. ובנוגע לסהרה המערבית, שר החוץ לשעבר סילבן שלום גילה בזמנו כי כבר בעת ביקורו במרוקו ב־2003 ביקשו המרוקאים מישראל לפעול מול האמריקנים כדי שארה"ב תכיר בריבונות מרוקו על סהרה המערבית. לרעיון הזה נדרשו כמעט עשרים שנה להבשיל.
במבט לאחור, סדר הדברים היה כדלהלן: בספטמבר 2020 נחתמו בבית הלבן הסכמי אברהם עם בחריין והאמירויות. בנובמבר של אותה שנה יצאה מרוקו למבצע צבאי בסהרה המערבית, ובדצמבר הכריז הנשיא טראמפ על "פריצת דרך היסטורית" בדמות חידוש היחסים בין ישראל למרוקו. הייתה פה עסקה, שהבשילה לאחר תהליך ארוך: ממשל טראמפ העניק למרוקו הכרה רשמית בריבונותה על סהרה המערבית, בתמורה לחידוש היחסים עם מדינת ישראל. בהמשך הייתה מרוקו המדינה הרביעית אחרי איחוד האמירויות, בחריין וסודאן, שהצטרפה להסכמי אברהם.
מי שהוביל את העסקה היו חתנו של טראמפ ג'ארד קושנר, ושליחו של הנשיא למזרח התיכון אבי ברקוביץ. "זו הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה", אומר פרופ' ברוס מדי־ויצמן ממרכז משה דיין. "סהרה המערבית היא סוגיית מדיניות החוץ והביטחון המרכזית של מרוקו קרוב ליובל שנים. עם חתימתה על ההסכם הצטרפה מרוקו למועדון המונרכיות המזרח־תיכוניות, שהשיקולים המובילים מבחינתן הן שיווי המשקל האזורי מול איראן והמלחמה באסלאם הרדיקלי. הן אינן מוכנות שהעניין הפלסטיני יכתיב את מדיניותן על חשבון האינטרסים הבסיסיים שלהן. זה כולל כמובן גם את יחסיהן עם מדינת ישראל, וגם את החשש מפני התבססות ההגמוניה האיראנית במזרח התיכון. כל זה השתלב היטב עם המדיניות האמריקנית של ממשל טראמפ מול איראן. הכול התחבר יחד".
נשק ההגירה
התגובות הבינלאומיות לחידוש היחסים בין ישראל למרוקו בתמורה להכרה אמריקנית בריבונות מרוקו על סהרה המערבית, התחלקו לשני צירים מקבילים: איחוד האמירויות, בחריין, עומאן סעודיה ומצרים קידמו בברכה את ההסכם על שני חלקיו. רוסיה, כצפוי, התנגדה להכרה האמריקנית בריבונות המרוקאית על סהרה המערבית ואמרה כי היא מנוגדת לחוק הבינלאומי. אלג'יריה, המארחת בשטחה את תנועת הפוליסריו וניזונה לאורך שנים מאספקת נשק ותמיכה רוסית, התנגדה אף היא להסכם. כך גם איראן, שכינתה אותו "בגידה בפלסטינים".
החלק היותר מעניין היה תגובתן של צרפת וספרד. שתי המדינות האירופיות הקרובות ביותר למרוקו, היסטורית וגאוגרפית, בירכו על הנורמליזציה ביחסים בין ישראל למרוקו, אך דחו בשלב זה את ההכרה האמריקנית בריבונות המרוקאית על סהרה המערבית.
מדריד נזקקה לשנתיים נוספות כדי לעכל את השינוי. הקו שהובילה השַליטה הקודמת של סהרה המערבית בסכסוך היה ניטרליות. אבל לפני שנה נפל דבר. המרוקאים גילו כי מנהיג תנועת הפוליסריו ברהים ח'אלי אושפז בחשאי בספרד לאחר שחלה בקורונה. הזעם ברבאט היה גדול, והמרוקאים החזירו את השגריר ממדריד. הם לא הסתפקו בכך אלא הפעילו את נשק יום הדין ופתחו את שערי ההגירה מאפריקה לאירופה. בתוך ימים חצו לא פחות מעשרת אלפים מהגרים לא חוקיים את הגבול משטח מרוקו למובלעת הגבול הספרדית בעיר צ'וטה. לא זו אף זו, המרוקאים העניקו למנהיג הקטלונים קרלס פוג'דמון מקלט בשטחם.
בספרד הבינו את הרמז, ומשהו החל להשתנות בחשיבה הפוליטית והדיפלומטית שלהם. זה גם היה הרגע שבו החלו הספרדים להטמיע את הזינוק במעמדה האזורי והבינלאומי של מרוקו בעקבות ההכרה האמריקנית בריבונות הממלכה על סהרה המערבית והצטרפותה להסכמי אברהם.
בשורה התחתונה, שנתיים אחרי החתימה על הסכמי אברהם אנו עדים כעת לשלב חדש ביחסים בין ספרד למרוקו: בחודש שעבר חרגה ספרד ממדיניות הניטרליות רבת־השנים שלה בנוגע לסהרה המערבית והכריזה כי היא תומכת בתוכנית האוטונומיה בריבונות מרוקאית. לפני שבועיים הגיע תהליך השינוי לשיאו עם ביקורו של ראש ממשלת ספרד סנצ'ס במרוקו.
במבט לאחור, כל זה כנראה לא היה קורה אלמלא אפקט ההכרה האמריקנית בריבונות של רבאט בסהרה המערבית, הצטרפותה של מרוקו להסכמי אברהם והפריצה הגדולה במעמדה האזורי והבינלאומי. דבר מכל זה לא נבט בחלל ריק. לתהליך קדמו עשרות שנים של עליות ומורדות ביחסי ישראל־מרוקו, קשר אמיץ שלא נותק גם כשהיה במצבו הגרוע ביותר.
הקשרים יצאו לאור
פרופ' מוחמד שטאטו הוא מומחה ללימודי המזרח התיכון וצפון אפריקה באוניברסיטה הבינלאומית ברבאט, ומוכר גם כמומחה לחינוך באוניברסיטה על שם המלך מוחמד החמישי. מחקריו עוסקים בקשר שבין דת, תרבות, אנתרופולוגיה והיסטוריה אזורית, ובכלל זה גם המורשת היהודית של מרוקו.
"גדלתי בסביבה יהודית", הוא מספר בשיחת טלפון מביתו ברבאט. "ליהדות מרוקו היה לאורך שנים תפקיד מרכזי בשמירה על גחלת הקשר בין ישראל למרוקו. גם כאשר היהודים עזבו את מרוקו באמצע המאה הקודמת והיגרו לישראל, הם לא הפסיקו להיות מרוקאים. מאז שנות השישים ועד היום הם שמרו על זהותם התרבותית המרוקאית, והקשר מעולם לא נותק. יהודי מרוקו המשיכו להגיע לכאן לחגוג את החגים ולעלות לקברי קדושים. גם לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים בתקופת האינתיפאדה השנייה, המשיכו ממשלות ישראל ומרוקו לשמור על קשר חשאי".
שטאטו חושף כי מרוקו נסמכה על ישראל גם בתחום החימוש וגם במידע מודיעיני על הנעשה באזורנו. "זה היה סוד, אבל הוא תמיד היה שם. חברות ישראליות פעלו במרוקו לאורך השנים ויצרו קשרים מסחריים כאלה ואחרים, גם אם לא רשמיים. השינוי הגדול חל ב־2020".
אני מבקשת מפרופ' שטאטו להגדיר מה בדיוק התרחש לפני שנתיים, שאפשר את הקפיצה ביחסים. "ליהודים המרוקאים היה תפקיד מכריע ביצירת הקשרים החדשים", הוא משיב. "הם פעלו בו־זמנית גם בעבור מרוקו וגם בעבור ישראל". בדבריו הוא מכוון בין השאר לאנדרה אזולאי, יועצו הבכיר של המלך חסן השני, בלי לנקוב ישירות בשמו. "ברקע הדברים עמד החשש הגובר מפני האיום שמייצרת איראן על מדינות ערב. החתימה על הסכמי אברהם עודדה את מרוקו לצאת לדרך חדשה ביחסיה עם מדינת ישראל, וההכרה הרשמית של ארה"ב בריבונות מרוקו על סהרה המערבית עזרה מאוד להסכמי אברהם להפוך למציאות אזורית. אני מאמין שבקרוב יצטרפו מדינות נוספות להסכמים, כי ישראל אינה איום על מדינות ערב. האיום האמיתי הוא איראן, המפעילה נגדנו גופי פרוקסי ומאיימת על כולנו".
כיצד איראן מהווה איום על מרוקו, אני שואלת. "איראן תומכת כבר תקופה ארוכה במחתרת הפוליסריו", עונה שטאטו. "החלום האיראני הוא להפוך את הפוליסריו לארגון פרוקסי שלהם, בדיוק כמו חיזבאללה והחות'ים. הכול במטרה לייצר לעצמם נוכחות בצפון אפריקה ומקפצה לחופי האוקיינוס האטלנטי".
ואכן, לפני ארבע שנים החליטה מרוקו לנתק את קשריה עם איראן לאחר שגילתה כי התמיכה האיראנית בפוליסריו קפצה מדרגה. שר החוץ של מרוקו נאסר בוריטה חשף אז כי מדריכים מטעם חיזבאללה הגיעו לאלג'יריה בתמיכה איראנית, במטרה לאמן את לוחמי הפוליסריו בלחימה אורבנית. לא זו בלבד, על פי החשיפה המרוקאית חיזבאללה העביר לארגון מערכות של טילי נ"מ רכובות על משאיות, בסיועה הפעיל של השגרירות האיראנית באלג'יריה.
לאלג'יראים סיבות היסטוריות, כלכליות ואסטרטגיות לתמיכה בפוליסריו. מעבר לתמיכה במחתרת מרקסיסטית המתכתבת עם ההיסטוריה האנטי־קולוניאלית של אלג'יריה, האינטרס האלג'יראי נובע מהרצון לבסס גישה לאוקיינוס האטלנטי דרך השטחים בסהרה המערבית. העניין הזה מייצר מתיחות מתמשכת ביחסים בין אלג'יריה למרוקו כבר עשרות שנים, כולל מלחמה אחת ב־1963 שקיבלה את השם "מלחמת החולות", שבה פלשה מרוקו לזמן קצר לתוך שטחה של סהרה האלג'יראית.
המתח ביחסי מרוקו ואלג'יריה החריף בשנתיים האחרונות בעקבות חידוש היחסים בין ירושלים לרבאט, שאלג'יריה רואה בו "צעד עוין" ואף החליטה בעקבותיו לנתק את היחסים ולסגור את הגבולות בין המדינות השכנות. האלג'יראים אף האשימו את מרוקו בחתירה תחת מוסדות המדינה ובריגול אחר פוליטיקאים ואזרחים באמצעות תוכנת פגסוס.
"זה לא חדש", אומר פרופ' שטאטו. "מאז ומעולם אלג'יריה חוששת מהיחסים בין מרוקו לישראל ומהטכנולוגיה הישראלית. אבל ההסכם הצבאי בין ישראל למרוקו הוא דווקא סמל לשלום וליציבות בצפון אפריקה. המשמעות הנגזרת היא שהצבא המרוקאי הוא הצבא החזק באזור המגרב, וככזה יש לו תפקיד חשוב בשמירה על היציבות והשלום באזור".
למתיחות בין אלג'יריה למרוקו יש היבטים נוספים. אחד מהם הוא ההחלטה של אלג'יריה, שהיא יצרנית גז חשובה, לא רק לנתק את יחסיה עם מרוקו אלא גם לעצור את הזרמת הגז בצינור העובר משטחה דרך מרוקו לספרד. כעת, בעקבות ההכרה הספרדית הטרייה בתוכנית האוטונומיה בסהרה המערבית, ניתקו האלג'יראים גם את יחסיהם עם ספרד. הספרדים הביאו את זה בחשבון, במיוחד בתקופה קריטית בצריכת אנרגיה כמו התקופה הנוכחית, על רקע מלחמת רוסיה באוקראינה. לספרדים יש מתקני הנזלה מפותחים והם מוכנים לקבל אספקה של גז נוזלי מארה"ב.
אם מסתכלים על שרשרת האירועים, שבהם מהלך דיפלומטי רודף מהלך, לְמה שהחל לפני שנתיים עם הסכמי אברהם וחידוש היחסים בין ישראל ומרוקו – יש כעת השפעה גם על פוטנציאל ההתנתקות של אירופה מהתלות בגז ונפט רוסיים.
בניסיון להסביר את חשיבותה האסטרטגית ההולכת וגדלה של מרוקו מצטט פרופ' שטאטו את המלך חסן השני, שאמר כי "מרוקו משולה לעץ ששורשיו באפריקה, הגזע שלו במזרח התיכון וענפיו מגיעים לחופי אירופה".
"היא השער לאפריקה", אומר שטאטו. "היום העולם כולו מתדפק על דלתותיה בדרך לאפריקה. עסקים אירופיים מקימים את בסיסם במרוקו. זה נוח, קל ובטוח. מסורתית ותרבותית, למרוקו תמיד היה חיבור למערב. היא הייתה הראשונה שהכירה בעצמאות ארה"ב. במלחמת העולם השנייה סיפקה מרוקו לבעלות הברית בסיס יציאה למלחמה בנאצים בצפון אפריקה. כמו ישראל, מרוקו היא בעלת ברית שאינה חברה בנאט"ו. גם המשא ומתן הראשון בין ישראל לפלסטינים החל כאן. מרוקו תמיד הייתה שחקנית חשובה במשא ומתן בין ישראל לערבים ובין ישראל לפלסטינים, ועוד נכונו לה עלילות. לקשרים עם ישראל ומרוקו יש פוטנציאל להביא שלום לאזור".
ובינתיים, אלפי ישראלים שיצאו בטיסה ישירה לחגוג את הפסח במרוקו, יערכו שם בסוף השבוע גם את חגיגת המימונה לכל פרטיה ודקדוקיה.
