ערי מרוקו הגדולות מציגות מדינה שונה מזו המתקיימת באיזורים הכפריים. ארמונות המלך הגדולים והמפוארים, הערים המפותחות, מרכזי העסקים השוקקים והכבישים המהירים יוצרים תמונה של מדינה מודרנית ומפותחת. כל אלה הם תוצר של מאמצים ממשלתיים ניכרים לקדם את מרוקו ואת כלכלתה אל העתיד. ועדיין, 40% מאוכלוסיית המדינה עדיין חיה באזורים כפריים, וחלקים גדולים ממנה עובדים בעבודות כפיים או רוכלים ברחוב, בהכנסות נמוכות וללא הגנות סוציאליות. הדמוגרפיה המרוקאית כוללת אחוז גבוה של צעירים, ושיעור אבטלה גבוה יחסית. מבחינת הנתונים היבשים מדובר במדינה מתפתחת, לא עשירה במיוחד: התוצר המקומי הגולמי לנפש עומד על כ־8,400 דולר (במונחי כוח קנייה) בהשוואה לכ־45,000 דולר לנפש בישראל. כשזוכרים את כל זה מבינים שלמרות הפאר של בית המלוכה והצבעוניות של רבאט ומרקש, מבחינה כלכלית למרוקו יש עוד דרך ארוכה.
עם זאת, המלך והממשל בהחלט מובילים את המדינה לקראת כלכלה מתקדמת ומודרנית. כלכלת מרוקו היא כלכלת שוק ליברלית במידה רבה, והממשלה פועלת להגדיל תחרות ולעודד השקעות זרות, בין השאר באמצעות הטבות מס ותשתיות מתקדמות. ניתן לומר שבמידה רבה הטרנספורמציה החלה, אבל הדרך להשלמתה עוד ארוכה.
מיקומה הגיאוגרפי של מרוקו מציב אותה בעמדה גיאו־אסטרטגית חשובה, צומת בין־יבשתי בין אפריקה לאירופה. כשהמלך הקודם של מרוקו, חסן השני, רצה לתת ביטוי לאוריינטציה המדינית והכלכלית של ארצו, הוא דימה אותה ל"עץ ששורשיו באפריקה וענפיו באירופה". זוהי גם האסטרטגיה הכלכלית שלה: להיות שער מסחרי מרכזי ומוביל.
אוהד כהן, משרד הכלכלה: "גם לפני חידוש היחסים היה סחר בין ישראל למרוקו, אבל עכשיו יש טיסות ישירות ופעילות עסקית גלויה, וזה בהחלט משנה את התמונה"
אפריקה נהנית כיום מפוטנציאל צמיחה גבוה, ומהווה יעד לעסקים בינלאומיים רבים. המיקום האסטרטגי של מרוקו אכן עשוי לעודד את צמיחתה הכלכלית, והיא בונה לשם כך את התשתיות המתאימות – בהן מערכת בנקאות מפותחת המספקת שירותים פיננסיים מתקדמים, כולל פריסת סניפים ברחבי אפריקה, ושורה של הקלות רגולטוריות כדי למשוך למדינה חברות ומשקיעים זרים. מרוקו פיתחה גם שורה של תשתיות פיזיות מתקדמות, כמו נמלי תעופה וים, רכבות מהירות ומערכת כבישים מפותחת. כל אלה מספקים קישוריות גבוהה למדינות רבות, ואפשרות נוחה למעבר בין אירופה לאפריקה.
אחת התשתיות הללו היא נמל טנג'יר, שעבר תנופת התפתחות בשנים האחרונות. הנמל מחובר ליותר מ־180 נמלים בעולם, ומציע יכולות עיבוד של 9 מיליון מכולות, 7 מיליון נוסעים, 700,000 משאיות ומיליון כלי רכב מדי שנה. הוא מהווה פלטפורמה תעשייתית ליותר מ־1,100 חברות המייצגות היקף עסקי שנתי של מיליארדי דולרים מדי שנה, בתחומי מסחר שונים כגון רכב, אווירונאוטיקה, לוגיסטיקה, טקסטיל ועוד.
רק לפני כמה שבועות ביקרה בנמל הזה משלחת עסקית ישראלית רשמית. אחד ממשתתפיה היה ד"ר רון תומר, נשיא התאחדות התעשיינים בישראל. תומר התפעל מניהול הנמל המרוקאי, ועל רקע משבר הנמלים ותורי הענק של הספינות בחופי ישראל אף אמר כי "הייתי שמח אם הנמלים בישראל היו מתנהלים באותה יעילות". לדבריו, "נמל טנג'יר יכול להוות מרכז לוגיסטי משמעותי עבור היצואנים והיבואנים הישראלים, ואני בטוח שבזכות הקשרים שניצור פה נוכל להגדיל משמעותית את הסחר עם מדינות אפריקה, אשר מעוניינות בטכנולוגיה ובקדמה הישראלית".
הגודל העצום של הנמל והיכולת שלו לשנע סחורה לעבר כל מדינות אפריקה והאזור, וכמובן המיקום שלו על מצר גיברלטר, הופכים אותו לאחד המרכזים הלוגיסטיים הגדולים בין אירופה לאפריקה. הביקור של המשלחת העסקית הישראלית בנמל הזה לא היה מקרי. ישראל שואפת להגדיל את הסחר בינה ובין מדינות אפריקה, והיחסים הדיפלומטיים המתחממים עם מרוקו מאפשרים לה זאת.
מקור הכנסה גדול של מרוקו הוא כריית מחצבים, ליתר דיוק פוספטים, המגיעים ברובם מאזור הסהרה המערבית. האזור המדברי עשיר בפוספטים, מרכיב חשוב ומרכזי בייצור דשנים ועל כן חיוני לאספקת המזון העולמית. מרוקו מספקת חלק גדול מתצרוכת הפוספטים העולמית, והתמורה המרכזית שהיא קיבלה בעבור כינון היחסים הדיפלומטיים הרשמיים עם ישראל, הייתה הסכמתו של ממשל טראמפ להכיר בריבונותה על הסהרה המערבית. הסיפוח המרוקאי של האזור מ־1975 עדיין שנוי במחלוקת עולמית, וההכרה האמריקנית הייתה חשובה מאוד למרוקו. כרגיל, מאחורי הצהרות השלום עמדו גם אינטרסים כלכליים, ומרבצי הפוספטים של הסהרה המערבית הם מרכיב מרכזי בהם.
ענפי כלכלה חשובים נוספים הם חקלאות ותיירות, מה שמסביר את הפגיעה הקשה שחוותה מרוקו בעקבות משבר הקורונה. המגזר החקלאי תופס חלק חשוב ביותר בכלכלת מרוקו. הוא מעסיק שליש מכוח העבודה ומהווה כ־12% מהתמ"ג. מרוקו מגדלת דגנים, הדרים, ירקות וזיתים, ומקיימת גם תעשייה מפותחת של חקלאות ימית. אגב, בכרמי הזיתים המרוקאים משתמשים בטכנולוגיה ישראלית כדי להגדיל את התפוקה של עצי הזית ואת כמויות השמן המיוצר מהם. גם התפוזים המרוקאיים מתחרים בתפוזים הישראליים בייצוא העולמי. ענף החקלאות הוא אבן יסוד בשיתופי הפעולה עם ישראל, בעקבות חידוש היחסים.
ממשלת מרוקו השקיעה כ־10 מיליארד דולר בשנים 2008־2018 בתוכנית "מרוקו ירוקה", שמטרתה לפתח את ענף החקלאות ולממש את הפוטנציאל של הקרקעות החקלאיות. אבל מגפת הקורונה והקשיים בייצוא פגעו קשות בענף החקלאות, במיוחד משום שהיא באה לאחר שתי שנות בצורת רצופות. הנפח הרב שהחקלאות תופסת בכלכלה המקומית, גורם שלכל שנת בצורת יש השפעה דרמטית על המשק המרוקאי.
התיירות מהווה כ־7% מכלכלת מרוקו, המתאפיינת בחופים מרהיבים ואתרי נופש מפוארים. כמובן, גם התיירות נפגעה קשות ממשבר הקורונה: מכ־13 מיליון תיירים נכנסים בשנת 2019, בשנת 2020 כולה הגיעו למרוקו פחות מ־3 מיליון תיירים. מדובר בתעשייה המעסיקה חלק נכבד מהאוכלוסייה המקומית, ומזרימה למדינה כ־10 מיליארד דולר בשנה. ממשלת מרוקו עשתה ככל יכולתה להחזיק את התעשייה גם לנוכח משבר הקורונה, תוך הזרמת כספים, דחיית תשלומי מיסים ותשלום לעובדים בחל"ת.
ענף מתקדם נוסף במרוקו, למרבה ההפתעה, הוא אנרגיות מתחדשות. מרוקו בדרכה להפוך למעצמת אנרגיה מתחדשת, בעידוד ותמיכת האיחוד האירופי. על פי היעד שהממשלה הציבה, עד 2050 תייצר מרוקו כ־95% מהחשמל שלה באמצעות אנרגיות מתחדשות. לשם כך היא מתכוונת לנצל את המאפיינים הגיאוגרפיים ואת האקלים המקומי, בעיקר השמש החזקה באזורים המדבריים, הנהרות הרבים והרוחות העזות. אסטרטגיית האנרגיה 2030 של מרוקו כוללת הקמת מפעלים סולאריים, מתקנים הידראוליים וחוות רוח ברחבי המדינה. התוכנית הממשלתית מרחיקת הלכת הגיעה בעקבות משבר אנרגיה חמור שחוותה מרוקו בעשור האחרון, וכעת שואפת המדינה להקטין את התלות הגדולה שלה בייבוא משאבי אנרגיה מבחוץ.
כלכלת מרוקו צמחה ב־7.4 אחוזים בשנת 2021, התאוששות נאה משנת הקורונה הקשה שעברה עליה. היקפי התעסוקה והייצוא חזרו ברובם למצבם טרום הקורונה, אך התוצר נותר נמוך ביחס למגמה שלפני המשבר. הצמיחה הזאת נבעה מכמה גורמים: יבול דגנים יוצא מהכלל אחרי שנתיים של בצורת, יציבות בייצוא ובהעברות הכספים, מדיניות מקרו־כלכלית תומכת, והתקדמות גדולה בחיסון האוכלוסייה. אבל 2022 נפתחה אחרת: כמו במדינות רבות אחרות האינפלציה הרימה ראש, ובצורת נוספת שתקפה את מרוקו פגעה בתעשיית החקלאות המקומית. ענף החקלאות התכווץ עד כה בכ־17.3 אחוזים בעקבות הבצורת, והדבר לא מבשר טובות לכלכלת מרוקו.
הבנק העולמי צופה למרוקו צמיחה נמוכה מאוד ב־2022, בשיעור של כאחוז אחד, בעיקר בגלל הירידה בענף החקלאות. התיירות מתאוששת במהירות גדולה יותר וכלל התעשייה נותרה יציבה, ואולי אלה יחזקו את הצמיחה. מרוקו עומדת כיום בפני שורה של סיכונים כלכליים: ההשפעות המשתהות של הקורונה, שהיא כבר חשבה שהתאוששה מהן; המלחמה באוקראינה, שהעלתה את מחירי הסחורות והאנרגיה העולמיים; ובעיקר בצורת שפגעה בחקלאות. ככל שהממשלה תמשיך לבצע את הרפורמות המתוכננות, היא תגדיל את פוטנציאל הצמיחה של מרוקו ותסייע לאוכלוסיות החלשות. אלה רפורמות שהבנק העולמי תומך בהן, ואף הפנה הלוואות למרוקו לטובת יישומן.
לכינון היחסים הרשמיים בין ישראל למרוקו יש גם פונטציאל כלכלי נרחב. "לפני חידוש היחסים היה סחר בין ישראל למרוקו, אבל לא ישיר, אלא דרך מדינות שלישיות", אומר לנו אוהד כהן, ראש מִנהל סחר חוץ במשרד הכלכלה והתעשייה. "כך היה גם בענף התיירות – הרבה תיירים הגיעו למרוקו אבל לא בטיסות ישירות. עכשיו יש טיסות ישירות ופעילות עסקית גלויה, וזה בהחלט משנה את התמונה והופך את עשיית העסקים לפשוטה יותר. אפילו הטיסות הישירות מקילות על אנשי עסקים. אנחנו מתקשרים ישירות עם המקבילים שלנו במשרד הכלכלה במרוקו, ופותרים חסמים".
הגידול בסחר מתבטא במספרים באופן מובהק: בשנת 2020 היקף היצוא והיבוא בין המדינות עמד על 69 מיליון דולר, אך בשנת 2021 הוא יותר מהוכפל והגיע ל־150 מיליון דולר. במשרד הכלכלה הציבו יעד של חצי מיליארד דולר היקף סחר, בתוך חמש שנים.
משלחות רשמיות והדדיות של אנשי עסקים כבר ביקרו בשתי המדינות. דני קטריבס, ראש אגף סחר וקשרים בינלאומיים בהתאחדות התעשיינים, סיפר לנו כי ישראל אירחה משלחת של כשמונים אנשי עסקים מרוקאים. "מאז חידוש הקשרים הייתה תקשורת ענפה. הם התארחו אצלנו, כולל פגישות אישיות, וזה הוליד קשרים עסקיים והמשיך קשרים שהיו קיימים. אנחנו גם נסענו במשלחת רשמית, התארחנו אצל ראשי הארגונים הכלכליים במרוקו והתווינו יחד את התחומים שבהם נתמקד בשיתופי פעולה: חקלאות, מים, שירותים פיננסיים, לוגיסטיקה, אפילו בתחומי הבנייה. הם צמאים לחדשנות בכל התחומים, ורואים בישראל מקור לחדשנות ולשדרוג התעשייה שלהם".
