כל מופע סטנד־אפ שעוסק ביוצאי מרוקו מגיע במוקדם או במאוחר לקלישאה השחוקה ביותר: "סבא שלי היה הגנן (או הספר, השף, היועץ, ואפילו שר האוצר) של המלך". את הפאנצ'ים על המשפט הזה כבר אי אפשר לספור, אולם עבור המרוקאים זו לא בדיחה ולא קלישאה. משפחות רבות יודעות לנקוב בשם האב או הסב, לציין את התפקיד המדויק שמילא בארמון ואת השנים שבהן שימש במשרה הרמה, ולעיתים אף שולפות פרטים מוכמנים מהנעשה בבית המלוכה, מעדויות שנשמרו במשפחה. אז מה, כולם עבדו אצל המלך?
טיול שורשים במרוקו פותר את החידה. בכל עיר משמעותית מחזיק המלך ארמון או קומפלקס ארמונות. היקף הנכסים הרשומים על שם המלך עצום, וכך גם כוח האדם שנדרש לתחזק את כל האופרציה. אם חיית באחת הערים במרוקו, סיכוי לא קטן שמישהו ממשפחתך עבד אצל המלך.
לא כל הארמונות שווים בגודלם ובפארם. ראש וראשון להם הוא כמובן הארמון שבבירה רבאט, הכולל את כל סממני השלטון המוחצנים: שומרים במדים אדומים לבנים, פרשים מהודרים, שוטרים במדים. המבנים מתאפיינים בהשפעות עיצוב צרפתיות ובגינות ענק מושקעות ומטופחות בסגנון הגנים הבהאיים. כדרכה של מונרכיה, הפאר וההדר שמורים גם למלכים המנוחים, כפי שניתן לראות במאוזולאום הענק שנבנה בעיר למלך מוחמד השני.
מה שכן, קשה קצת להלום את הפער שבין רמת הטיפוח הגבוהה שלהן לבין ה"טכנולוגיה" שמאחוריה. שיטת האחזקה של גינות הענק המקיפות את בתי המלוכה מוזרה למדי. הגננים במרוקו כאילו לא שמעו על מחשבי ההשקיה ועל המתזים והטפטפות הישראליים. בית המלוכה מממן מגזר שלם של עובדי השקיה שמשקים מדשאות, עצים ושיחים, באמצעות… התזה מצינורות.
הערים המרוקאיות התרחקו מאוד מהציור שנותר בזיכרונם של העולים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. ביובל שחלף מאז העלייה הגדולה של היהודים, עברה מרוקו מטמורפוזה. ממדינה ערבית נחשלת, למדינה מתקדמת שהצמיחה שכונות ענק מפותחות באדריכלות עדכנית, קניונים, חנויות מותגים, פארקים עירוניים גדולים, ורכבים חדישים מכל מותגי היוקרה המוכרים.
אבא מקזלבנקה ואימא ממרקש. הם לא נזקקו לזמן רב כדי לנקות מחלודה את שפות ילדותם – ערבית־מרוקאית וצרפתית. במרקש טמון סבא־רבא, רבי יהודה צרפתי, דיין ומקובל, שנקראתי על שמו
הפיתוח המואץ של מרוקו נעשה בהחלטה אסטרטגית של המלך. כשמוחמד השישי הוכתר ב־1999, הוא סימן את הכיוון: התמערבות ופיתוח כלכלי, תוך שמירה על המסורת והייחודיות התרבותית. המלך הבטיח להילחם בעוני ובשחיתות, צמצם את פעילותם של השירותים החשאיים הדורסניים, ומאוחר יותר אף שינה את החוקה בארצו כדי לאפשר לנשים להשתלב במוסדות השלטון. משיכת המשקיעים הזרים נעשתה על ידי השקעה מסיבית בתשתיות: כבישים מהירים, רכבות, נמלים ושדרוג נמלי התעופה. אומנם שיעורי האבטלה במרוקו נעים סביב עשרה אחוזים, ובעיתונות מופיעים מאמרי ביקורת על הפערים החברתיים ומיעוט האפשרויות לצעירים, אבל יחסית לסביבתה מרוקו היא קטר מוביל.
וכאן אנחנו מגיעים לחופש הביטוי. כמו בכל מונרכיה, אין במרוקו חופש ביטוי מלא אבל יש חופש יחסי. המלך מאפשר גם למפלגות שאינן "מטעם" לרוץ לפרלמנט, בעיתונות מתפרסמים מאמרי ביקורת על מדיניות בית המלוכה, בעיקר בתחום הכלכלי או טוהר המידות של נבחרי הציבור, אבל אף אחד לא יצייץ ישירות נגד המלך. זכות ההפגנה בממלכה היא אליה וקוץ בה, וכמו שתיאר לי בעל מלון מרוקאי: במרוקו מותר להפגין והרשויות לא ידכאו הפגנות בכוח, אבל אם השוטרים יזהו גורם מתסיס שלא מבין את הגבולות, הם יצלמו אותו ויגיעו באישון ליל לשלוף אותו מן המיטה.
עיקר החופש של האזרחים הוא כלכלי. אומנם במדינה הצפון־אפריקאית יש פערים ניכרים בין הבֶּרבֶּרים הכפריים בהרים לעירוניים, אך המדינה השכילה לפתח שכבת מעמד ביניים גדולה ומבוססת. ישנה מוביליות חברתית מסוימת, ומי שרוצה לרכוש מקצוע ולפתח קריירה מסוגל לעשות זאת. מהשפע שנוצר נהנים לא רק האוליגרכים והמקורבים לשלטון, אלא גם אזרחים מן השורה שהשכילו להשקיע בהשכלה ולהשתלב בתעשייה.
במרקש, העיר האדומה למרגלות הרי האטלס בדרום מערב המדינה, יש אפילו חיי לילה מפותחים. בפאבים אומנם לא תמצאו אלכוהול, אבל הם מלאים בסטודנטים וצעירים, והפלייליסט המוזיקלי כולל את כל הלהיטים המערביים העדכניים. רוב הנשים בעיר לבושות בסגנון מערבי־חילוני, אך שומרות על קוד לבוש צנוע יחסית.
טיול השורשים שלנו התקיים לפני הקורונה, ביולי 2019. היוזמה הייתה של ההורים, שביקשו לחזור למחוזות הילדות שעזבו לפני כיובל שנים. אבא מקזלבנקה ואימא ממרקש. שניהם לא נזקקו ליותר מיומיים כדי להעלות מן האוב ולנקות מחלודה את שפות ילדותם – ערבית מרוקאית במשפחה של אבא, וצרפתית במשפחה של אמא. הטיול המטלטל הזה פתח אצלם גייזר של זיכרונות חמים שבקעו מקרקעית הנפש והתודעה.
"שמור על האפרוחים"
מערכת היחסים החמה שמלך מרוקו פיתח עם היהודים מורכבת משילוב של מסורת ואינטרסים פוליטיים. אבי זוכר את הלווייתו של מוחמד החמישי, ב־1965. כל הקהילה היהודית התאספה לקריאת תהילים והשתתפה בלוויה ההמונית תוך קריאת "יושב בסתר עליון" ו"י"ג מידות". המבוגרים תהו בחשש אם יורש העצר ימשיך את מדיניותו האוהדת יחסית ליהודים של המלך הקודם. החששות נתבדו. אבא מספר שהמלך שמונה אז, מולאי חסאן תאני (השני), קיבל צוואה מיוחדת מאביו ביחס ליהודים: "ח'בי עלא אל־פרח" – שמור על האפרוחים. הוא ראה בהם עם מיוחד שמוסיף ברכה לממלכה.
הקשר התרבותי בין הקהילה היהודית למוסלמית הושפע גם ממעמדם החברתי הגבוה של הצדיקים היהודים. במרוקו לא שמעו על הוויכוח בין החסידים והמתנגדים, וההנהגה הרבנית לא התחלקה בין פוסקים ודיינים למקובלים וצדיקים. רוב הרבנים היו גם וגם. חלק מהצדיקים הללו הוכרו ככאלה גם על ידי שכניהם המוסלמים, שהיו מגיעים אליהם לקבל ברכה או עצה. עד היום ישנם ערבים מרוקאים שזוכרים את התקופה. על בית הקברות שבו טמון ר' חיים פינטו, בעיירת החוף אסואירה (מוגדור בשמה הישן) שומרת זקנה ערבייה המספרת שהמקום מהווה אתר עלייה לרגל לאנשים שלקו במחלות חשוכות מרפא. היא אף נוקבת בסוג המחלות שעלייה לקברו של הצדיק מסוגלת לדעתה לרפא. בבית הקברות היהודי במרקש ראינו ערבי מבוגר שהגיע להשתטח על קברי צדיקים יהודים.
אחד הצדיקים הטמונים במרקש הוא סבא־רבא שלי מצד אימי, רבי יהודה צרפתי, דיין ומקובל שנפטר בתאריך שבו נולדתי, ושאני קרוי על שמו. כשמשפחת אימי עלתה ארצה בתחילת שנות השישים, מדינת ישראל לא אישרה להעלות את הצדיק המבוגר מאחר שלא היה בגיל עבודה. כדי לא לנטוש אותו לבדו, חלק מבני המשפחה נשארו איתו ולאחר פטירתו היגרו לצרפת. מקורה של משפחת צרפתי הוא ממגורשי ספרד שעקרו לצרפת ובהמשך היגרו למרוקו. רוב שושלת הצדיקים לבית צרפתי קבורים בבית העלמין היהודי העתיק בפאס, שם התגוררה המשפחה לפני שעברה למרקש. בית הכנסת "אל־עזמה" במרקש היה מקום התפילה של צאצאי המגורשים. מסמכים המצויים במוזיאון שליד בית הכנסת מלמדים על מתח הלכתי מסוים שנוצר בין קהילת המרוקאים ה"מקוריים" לזו של צאצאי המגורשים, ששמרו על חלק ממנהגי קהילותיהם בספרד ובצרפת. במרקש הייתה השפעה תרבותית צרפתית חזקה יותר, ובני הקהילה למדו בבית הספר של כי"ח.
כיום, לאחר שהרוב המוחלט של יהודי מרוקו עזבו את המדינה, הקהילות בממלכה דלילות מאוד, ובכל זאת בית המלוכה מטפח אותם, בין השאר כראש גשר לישראל ולמערב. כשחבר הקהילה במרקש איזק אוחיון שמע שאנחנו ממשפחת ר' יהודה צרפתי, הוא התלהב והזמין אותנו לאירוע סגור של הקהילה, שביקשה לחלוק כבוד למלך מרוקו לקראת יום הולדתו הקרב. האירוע התקיים בארמון המלך במרקש, ונראה כמו הפקת ענק של נטפליקס: משמר כבוד במדים הדורים, קציני צבא בכירים במדים עמוסי אותות, לימוזינות שחורות, שטיחים אדומים, נברשות ענק, תזמורת מלכותית עם שורת נגניות חצוצרה, וסרוויסים מוזהבים עם ארבע צלחות לכל סועד. שתי חברות קייטרינג דאגו לסעודה: אחת כשרה עבור היהודים, ואחת "חלאל" לאנשי המלך.
מפעם לפעם ניתן האות, ושורת מלצרים התקדמה בטור כמו במסדר צבאי. אל השולחנות הוגשו מגשי ענק ועליהם מנות שף ממיטב המטבח המרוקאי, בכמויות לא פרופורציונליות. הנואמים השמיעו כולם דברי שבח והלל למלך ולקהילה היהודית. עוגת ענק מעוצבת בדגל מרוקו הובאה בסוף הערב. הנוכחים הניפו דגלוני מרוקו והדליקו זיקוקים. האירוע המלכותי היה שילוב של "וואו" ו"מוזר". אנחנו כל כך רחוקים מצורת החשיבה של אנשים שחיים במונרכיה, שאין לנו אפשרות מנטלית להשתתף באירוע בומבסטי ופומפוזי כזה שלא מתוך מבט אנתרופולוגי רפלקטיבי.
מוזמנים להשיב נכסים
מלך מרוקו פיתח יחסים מיוחדים גם עם הרב יאשיהו פינטו. כזכור, ב־2015 הורשע פינטו בשיבוש הליכי משפט ובמתן שוחד לתנ"צ אפרים ברכה ז"ל, ושימש עד מדינה במשפטו של ראש להב 433 ניצב מנשה ארביב, שנחשד כי קיבל ממנו טובות הנאה. פינטו ישב בכלא כשנה ושוחרר בינואר 2017. מאז הוא חי על הקו בין ארה"ב למרוקו. חצרו התעצמה ומושכת אליה ידוענים ואנשי עסקים, כשמפעם לפעם התקשורת הישראלית שולחת צוותים לצלם את חיי הפאר החדשים שלו.
באפריל 2019 שודרג מעמדו בהתערבות המלך. בטקס רב רושם, בנוכחות נציגי הממלכה, מונה פינטו לאב בית הדין של הקהילה היהודית במרוקו וקיבל מעמד המקביל לשופט בית המשפט העליון. המלך, שפרס עליו את חסותו, אפשר לו להתגורר עם פמלייתו באחד ממלונותיו במרקש. מאוחר יותר עבר לווילה מפוארת הצמודה לאחוזה של מלך מרוקו באנפה סופריור, שכונת יוקרה בקזבלנקה. פינטו מקפיד לשבח ולהלל את המלך בכל הזדמנות. בטקס ההכתרה שלו כינה אותו "אדם אציל רוח", ודיבר על "גדולה עם עבר של אלף שנים וקשר הדוק עם היהודים. פה במרוקו לא הקהילה מחזיקה את הדיינים, המדינה מחזיקה את הדיינים".
מחווה נוספת שעליה החליט המלך כוונה ליוצאי מרוקו בישראל. כידוע, הללו עלו ברובם ארצה מבלי למכור את נכסיהם, והותירו בתים וחניות בהיקף עצום. קחו למשל את המְלַאח במרקש: כל החנויות והבתים ברובע היו שייכים ליהודים, והיום הם מאוכלסים בידי מקומיים שפלשו אליהם עם עזיבת השכנים. בעקבות ביקור שערך המלך במלאח הוא הכריז שישראלים שימציאו ראיות לבעלות על הנכסים יוכלו להגיש תביעה לערכאות, לקבלם מחדש ולדרוש דמי שימוש ראוי. בקהילת מרקש פגשתי חרדי ישראלי שנע על הקו ומטפל בתיקיהם של ישראלים התובעים בעלות על נכסים בעיר. הוא מספר שלמרות הצהרת המלך, רק מעטים מבין יוצאי מרוקו הרימו את הכפפה ופתחו בהליכים מול הרשויות במדינה.
מרוקו היא מדינה עם פוטנציאל תיירותי ענק. מהערים הגדולות וערי החוף ועד לעיירת הנופש איפראן, אגם בין אל־ווידאן, ומפלי אוזוד המחברים בין האטלס הגבוה והאטלס התיכון. עבור חלק מהישראלים מרוקו היא גם אתר "זיארה" (עלייה לרגל) גדול לקברי צדיקים פופולריים, אולם כמדינה מוסלמית טיפוסית היא הייתה מחוץ לתחום ההתעניינות של הישראלים במשך שנים רבות. דוגמה קטנה ומוחשית לכך קיבלתי במהלך מסענו. אי שם בהרי האטלס גרם שיטפון גדול למפולת בוץ אשר קברה בתים בכפר ברברי של רועי צאן. 23 בני אדם טבעו ומתו בשיטפון הבוץ, וכלי התקשורת במדינה סיקרו את אזור האסון בהרחבה. באותו יום אירעה הפסקה חשמל נרחבת באחד הרובעים של מנהטן. אתרי החדשות בישראל דיווחו בהרחבה על הפסקת החשמל (ארבע שעות!) שממנה סבלו האמריקנים, אך לא רמזו לאסון שפקד את המרוקאים.
את האדישות הזו ביקשה ממלכת מרוקו לשנות. הצעדים השונים שנקטה מול הישראלים פעלו את פעולתם ובאו לידי ביטוי בהסכמי הנורמליזציה שנחתמו בין ממלכת מרוקו למדינת ישראל בדצמבר 2020. את המהלך הוביל ראש הממשלה דאז נתניהו בתיווך אמריקני, כשישראל הביאה לחופה נדוניה מכובדת: הכרה של האמריקנים בריבונות המרוקאית במערב הסהרה. לא כולם התלהבו מהצעד. "תנועת האחדות והרפורמה הדתית־אסלאמיסטית" במרוקו מסרה כי המהלך "מגונה" והיא מוקיעה את "ניסיונות הנורמליזציה וההסתננות הציונית", אולם הדבר קם ונהיה. בשנה האחרונה הושקו גם קווי תעופה ישירים בין ישראל למרוקו, והצפי הוא שמרוקו תהפוך ליעד פופולרי מוביל בחבילות הנופש שרוכשים הישראלים.
