בכל בוקר בשעה שבע וחצי מגיע איסאק (יצחק) אוחיון אל בית הכנסת העתיק סלאת אל־עזאמה ב"מלאח" – הרובע היהודי הישן של מרקש. בית הכנסת נוסד בשנת 1492 בידי יהודים שחלקם היו ממגורשי ספרד, ומאז ועד היום לא פסקה בו התפילה, "בין אם יש מניין ובין אם אין", אומר לנו אוחיון בגאווה. הוא אינו נושא בשום תפקיד רשמי, ובכל זאת הוא ובית הכנסת הם ישות אחת. "כל מסמר שהתעקם בבית הכנסת אני יישרתי, כל סנטימטר של צבע אני צבעתי. מה שאני עושה – הכול לשם שמיים. זה בית הכנסת האחרון שנשאר מ־35 בתי הכנסת שהיו בימי תפארתה של הקהילה, ויש בו קדושה מיוחדת. למדו בו תלמידים רבים במשך השנים ויצאו ממנו מאות תלמידי חכמים וראשי ישיבות, ולמעשה כל עולם התורה של הרי האטלס, הבֶּרבֶּרים כפי שהם מכונים. כל חכמי מרוקו שיבחו את שיטת הלימוד שהייתה נהוגה כאן".
גם את בית העלמין היהודי, המשתרע על 52 דונם ובו 20 אלף קברים, הוא שיפץ, ועד היום הוא מתחזק את המקום למען הדורות הבאים. "על דלתנו דופקים יהודים מכל העולם שמבקשים לתרום ולהנציח את המורשת היהודית שלנו כאן. זה הנכס האחרון שנשאר לנו", הוא אומר בשיחה ממרקש.
לפני 30 שנה היו במרקש 8,000 יהודים. היום יש בה כ־200 בלבד, רובם מבוגרים וחלקם חיים מתרומות המגיעות אליהם מקהילת קזבלנקה העשירה יותר. בשבועות האחרונים, ולמעשה מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל למרוקו במסגרת "הסכמי אברהם", הקהילה הקטנה נשטפת בצונאמי של מבקרים. "יש כעת הרבה קבוצות, מעל ומעבר למה שהורגלנו. הדתיים באים להתפלל אצלנו. כל יהודי שבא לכאן הוא כאוויר לנשימה", מתרגש אוחיון. "אין כאן מסעדה כשרה ולכן אני מארח בביתי לסעודות שבת קבוצות של אורחים מישראל. זה חשוב מאוד".
בהסכמת המלך מוחמד השישי הוחזרו לרחובות שמותיהם העבריים, וכעת אפשר לעבור ברחוב תלמוד תורה, ברחוב חכם אזולאי או ברחוב רבי ישעיהו קורקוס, וגם להיכנס בשער על שמו של רבי מרדכי בן־עטר
ראש הקהילה הוא ג'קי קדוש, יליד המקום. עד כה, בין תפקידיו שימש מעין לשכת קשר לתיירים ולקבוצות מישראל, סיפק ארוחות כשרות והיה מעין קונסול ישראלי במרקש. "תיירים שנתקלו בקשיים היו פונים אליי כי לא הייתה שגרירות או נציגות ישראלית רשמית", הוא מגלה. "כל המדריכים הישראלים הכירו את מספר הטלפון שלי, וכך קיבלתי פניות מאנשים שאיבדו את הדרכון או שנאלצו להתאשפז במהלך הביקור. היום, אחרי הסכמי אברהם, ברוך השם, התפקיד עבר לנציגות הרשמית החדשה".
השלטונות במרוקו מברכים על גל המבקרים מישראל. "שנתיים חיינו בצער", מספר אוחיון. "הקורונה השביתה את התיירות שהיא ענף ההכנסה העיקרי של העיר, וגם הקהילה היהודית סבלה מכך. בבתי המלון בעיר יש 70 אלף מיטות והן נותרו ריקות. אין תיירים – אין אוכל. אלפי משפחות מתפרנסות מהענף הזה. שנתיים שכחו מכל בעיות היומיום ומהפוליטיקה ורק ביקשו לחם לאכול. כעת התושבים שמחים מאוד לבואם של הישראלים. הם הביאו שוב פרנסה לעיר".
אוחיון מספר כי בשנות הקורונה העיר שבתה כמעט כליל. עם זאת, מרקש נפגעה פחות מהעיר הגדולה קזבלנקה, שמאות מחבריה חלו וכמה עשרות מתו. במרקש – איש מבני הקהילה לא מת.
הבטחה בת 500 שנה
ליהודים יש היסטוריה ארוכת שנים בעיר, והם אף נמנים עם מתיישביה הראשונים במאה ה־11. השליט יוסף בן־תאשפין אסר עליהם לקנות בתים בעיר וללון בה, אך איש לא אכף את התקנה. במאות ה־15 וה־16 הגיעו לעיר מאות יהודים מהרי האטלס ומספרד, ליהנות משלטונו הנוח של המושל. בשנים אלה הוקם המלאח, שהיה הגדול במרוקו. היהודים שחיו כאן בעבר היו בעיקר בעלי מקצוע – חייטים, צורפים, שענים, בנקאים, והיו שעסקו בדיפלומטיה ובתרגום. אזור המלאח היה תחום בחומות כדי להפרידו מהרבעים המוסלמיים לשם הגנה מפני פרעות אנטי־יהודיות, ובעיר הבירה הוקם הרובע היהודי בקרבת ארמון המלך.
אוחיון מגולל את תולדות העיר ומספר שמרקש הפכה למרכז תורני חשוב שבו פעלו מחשובי רבני מרוקו: רבי אברהם פינטו, רבי אברהם קורקוס, רבי ישראל בן מוחא, רבי פינחס הכהן, רבי מרדכי בן־עטר ואחרים. בעקבות ביקורו של השר משה מונטיפיורי ב־1862, הוקם בעיר בית הספר העברי הראשון של חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח).
עד תחילת ימי השליטה של הצרפתים באזור ("הפרוטקטורט") ב־1912, היה חוק שחייב את היהודים היוצאים מהמלאח לחלוץ את נעליהם, והוא נשאר בתוקפו 300 שנה. על היהודים הוטלו גזרות שונות, כמו חיוב לחבוש כובע צהוב, או איסור להתקרב למרחק של פחות מ־500 מטרים ממסגד בלי לחלוץ נעליים, מעשה שהעונש עליו היה 200 מלקות.
רחובות המלאח צרים והבתים צפופים מאוד. כל בית, שבעבר גרה בעבר משפחה יהודית אחת, חולק בתקופות אחרות לכמה חדרים ובכל חדר גרה משפחה. היהודים המעטים החיים במרקש היום מנסים להחזיר עטרה ליושנה: בהסכמת המלך מוחמד השישי הוחזרו לרחובות שמותיהם העבריים, וכעת אפשר לעבור ברחוב תלמוד תורה, ברחוב חכם אזולאי או ברחוב רבי ישעיהו קורקוס, וגם להיכנס בשער על שמו של רבי מרדכי בן־עטר – המיוחס בטעות לרבי חיים בן־עטר, ה"אור החיים" הקדוש.
"בידינו מסורת שבשער טמון נייר שכתב רבי מרדכי בן־עטר לפני 500 שנה, בימיו הראשונים של המלאח, ובו הוא מבטיח כי בשער הזה לא ייכנס שום צר וצורר ליהודים", אומר אוחיון. "אנחנו מנשקים את השער בכניסה וביציאה ומתפללים בו, ועל פי המסורת אירעו בו מעשי ניסים רבים. הפוגרומים ביהודים במקומות אחרים לא הגיעו אלינו".
על יהודי מרוקו הוטלו גזרות גם בתקופות מאוחרות יותר. בכניסה לבית העלמין בעיר מקנס יש קבר אחים גדול ומצבת אבן לזכרם של היהודים שנשרפו חיים בפרעות שהתחוללו שם, רק מכיוון שבאותם ימים קמה מדינת ישראל. בעיר אוג'דה שבצפון המדינה, שם התרכזו יהודים שביקשו לעלות לישראל, נערך פוגרום בידי אספסוף חמוש בגרזינים וסכינים. 42 יהודים נרצחו, בהם רב העיר ובני משפחתו.
ג'קי קדוש, ראש הקהילה: "בעבר, תיירים שנתקלו בקשיים פנו אליי, כל המדריכים הישראלים הכירו את מספר הטלפון שלי. היום, אחרי הסכמי אברהם, התפקיד עבר לנציגות הרשמית החדשה"
"היחסים עם השכנים הגויים ידעו עליות ומורדות, ונבעו בעצם מיחס השלטונות למדינת ישראל", אומר קדוש. "בדרך כלל היו יחסי שכנות טובים. אחרי מלחמת העולם השנייה מדינות ערב רצו 'לסיים את המלאכה שהחלו הנאצים'. חיינו אז בפחד גדול, היינו בטוחים שהם רוצים לחסל את העם היהודי. ברוך השם שזה לא קרה".
כיום מתגוררות ברובע כעשר משפחות יהודיות. שאר יהודי מרקש מתגוררים ברובם בעיר החדשה, ומתפללים בבית הכנסת "בית אל" שבשכונת גליז', שבבעלותו של ראש הקהילה ג'קי קדוש. אביו של קדוש נשא בתפקיד במשך יותר מ־20 שנה, אך הוא לא קיבל את התפקיד אחריו אוטומטית. "העדפתי לקיים בחירות, מכיוון שאינני חושב שמדובר בתפקיד העובר בירושה מאב לבן", הוא אומר. "זה תפקיד הדורש גם קשרים טובים וחזקים עם בית המלוכה על בסיס יומי.
"כל הקהילות במרוקו, חוץ מקהילת קזבלנקה שהיא הגדולה והפעילה ביותר ויש בה קרוב ל־2,000 נפש, הן קהילות קטנות המונות עשרות יהודים. בקזבלנקה מתנהל מרכז החיים היהודיים, יש מסעדות כשרות, כמה בתי כנסת וארבעה בתי ספר יהודיים. בערים האחרות החיים שונים מאוד".
אחרי פטירת נשיא הקהילה הקודם בוריס טולדנו התפתח מאבק ירושה, וכמה מבכירי הקהילה שלחו מכתב למלך מרוקו וביקשו את התערבותו. המלך הורה על קיום בחירות בכל הקהילות, אלא שמגפת הקורונה שפרצה בינתיים מנעה את ביצוע ההוראה.
קדוש חולם שכל קהילות מרוקו יתאחדו תחת כנפיה של מועצה אחת, חזקה ובעלת קשרים, שתייצג את האינטרסים היהודיים כלפי השלטונות. גוף זה יקבע דרכי פעולה וינהל את ענייני היהודים במדינה, ישמר את בתי העלמין ויפקח על בתי הכנסת הפזורים במדינה, ואף יסייע לתיירים הרבים הצפויים לבוא למרוקו בשנים הקרובות.
אין עתיד
תולדותיה של משפחת אוחיון קשורות במרקש מדורי דורות. איסאק בן ה־66 למד באחד מעשרים תלמודי התורה שהוקמו ליד בית הכנסת. הלימודים ב"חדר" התקיימו בשעות אחר הצהריים, אחרי הלימודים בבית הספר הכללי "אליאנס". "ההורים שלנו דאגו שנלמד היטב, ולא היה דבר כזה להבריז מבית הספר. בגיל שבע כבר שלחו אותי ללמוד בישיבה של חב"ד בקזבלנקה. אני זוכר את ימי ילדותי כימים שבהם אנשים חיו בעוני רב אך היו שמחים, בעיקר בחגים ובאירועים. היום ברוך השם, יש פרנסה, אך השמחה היא לא אותו דבר. אני מתגעגע לימים ההם. הרחובות אז מלאו יהודים, הבתים מסוידים בלבן והתלבושות הלבנות היו חגיגיות במיוחד. היינו עיר בתוך עיר".
בשנת 1970, אחרי כמה שנות לימוד בישיבות בפריז ובקזבלנקה, הגיע אוחיון לבדו לישראל למשך שנה, במסגרת עליית הנוער, והתגייס לצה"ל. "עשיתי טירונות בג'וליס וברפיח, ובמלחמת יום הכיפורים נלחמתי בגולן". אחרי פטירת אביו, לפני כ־30 שנה, חזר למרקש כדי לנהל את ה"טמבורייה" – החנות המשפחתית לצורכי בניין, שאותה הוא מנהל עד היום. ליצחק ורעייתו שבעה ילדים, חמישה מהם נשואים ומתגוררים ברחבי העולם.
כיום, ובמיוחד אחרי "הסכמי אברהם", צצו לא מעט יהודים יוצאי מרוקו שכל אחד מהם טוען בלהט כי הם או אבותיהם היו הסַפּר של המלך, הטבחית של המלך או הגנן של ארמון המלך. מה העניין, אני שואל את אוחיון. מה פשר הרצון הזה להידבק במלך?
"ליהודים היה קשר טוב עם משפחת המלוכה. המדינה לא עשתה רע והגנה על היהודים גם בימי השואה", אומר אוחיון. במהלך המלחמה הגן המלך מוחמד החמישי – סבו של המלך הנוכחי – על היהודים, מנע פגיעה במעמדם וברכושם של היהודים ועצר את החלת חוקי הגזע שהכריז משטר וישי, שכן מרוקו הייתה אז מדינת חסות של צרפת. המלך אף הצהיר שאם יהודי מרוקו ייאלצו לענוד טלאי צהוב – יעשו זאת גם הוא ובני משפחתו לאות הזדהות. ברבות הימים ביקשו נציגים מהקהילה היהודית במרוקו להעניק לו אות חסיד אומות עולם. עם זאת, ביום הכרזת המדינה נשא המלך נאום אנטי־ישראלי מובהק, שבו דרש מיהודי מרוקו להימנע מכל צעד שייתפס כהבעת סולידריות עם ישראל. לאחר קבלת עצמאותה ב־1956, הטילה מרוקו עיצומים על היהודים, אסרה על עלייה ושליחת מכתבים לישראל ומנעה מהם הנפקת דרכונים. בהמשך הותרה הרצועה במקצת, אך על כל יהודי שעזב שילם הג'וינט כופר לשלטון – בכסף וגם בטרקטורים אמריקניים משובחים.
"חשוב לי מאוד שיהודים לא מרוקאים שלא מכירים אותנו, יבואו לכאן ויראו מהי יהדות מרוקו", מצהיר אוחיון. "הרבה אשכנזים לומדים על החיים היהודיים שהיו כאן, רואים את קברי 600 הצדיקים שחיו כאן או את קברי השד"רים ("שלוחי דרבנן") שבאו למרוקו לאסוף תרומות בעבור יהודי ארץ ישראל לפני מאות שנים, ומבינים את ההיסטוריה של המדינה. העלייה הראשונה של המרוקאים הייתה של אנשים ציוניים, יהודים טובים שבכו והתפללו לארץ ישראל. לקחו אותם בלילה, הם עזבו את בתיהם ועסקיהם. אלה שגרו בהרי האטלס עזבו את אדמותיהם וכפריהם למען ארץ ישראל. אך כשהגיעו לארץ, השפילו אותם עד עפר. לא היה להם ערך, לא הכירו אותם והם מתו בדיכאון בישראל, אחרי הכבוד שרחשו להם כאן. ברוך השם הדברים השתנו, וזה התפקיד שלי כאן במרוקו. להחזיר את כבודה של יהדות מרוקו".
במרקש אין כמעט דור צעיר, והילדים לומדים בתלמוד תורה של חב"ד אחרי לימודיהם בבית הספר הכללי. "אין לנו עתיד במרקש", מכיר אוחיון במציאות. "לילדים שלנו אין כאן מקום, אבל אנחנו רוצים להמשיך לחיות כאן".
יחסי ישראל ומרוקו ידעו במרוצת השנים עליות ומורדות, אך תמיד נשמרו על אש קטנה. אפילו במלחמת ששת הימים, כשהמלך חסן השני שלח גדודי צבא לסייע למדינות שנלחמו בישראל, נמשכו המגעים מאחורי הקלעים. בין היהודים לערבים שוררים יחסי כבוד והערכה הדדיים. חכמי יהדות מרוקו נחשבים גיבורי תרבות מרוקאים לכל דבר. "אלה לא הערבים שיש לכם במזרח התיכון", צוחק אוחיון.
"אחרי הסכמי אברהם אנשים רבים מביעים כלפינו אהבה", מצהיר קדוש. "אין שם צביעות. אומנם יש טיפשים שלא מכירים את ההיסטוריה שלנו ויוצאים נגד ישראל, אבל לעומתם ידידים מרוקאים שלי התקשרו אליי אחרי הפיגועים בבאר־שבע ובדיזנגוף והביעו את צערם על המתרחש. רוב אנשי מרוקו, בפרט הוותיקים, אוהבים יהודים, וגם מערכת החינוך מפארת אותם".
