כבר בטרמינל הנוסעים בנתב"ג, מכווינים אותנו השלטים ליעד הישיר החדש: מרקש, בירת התרבות המרוקאית. מרוקו, ששורשיהם של רבים מאזרחי ישראל נטועים באדמתה, פתחה את שעריה לרווחה למבקרים מישראל, ועושה כל מאמץ כדי להנעים את שהותם בה.
"לאחד מכל שישה או שבעה אזרחים יהודים בישראל יש שורשים במרוקו", דיווח לנו קובי יפרח, אחד ממדריכי המסע של ארגון "שחרית", שבמסגרתו הגעתי למרוקו יחד עם קבוצת עיתונאים מישראל. אמונה רווחת במרקש היא ש"הלכו היהודים, הלכה הברכה", וכעת מקווים שם שהתיירים הישראלים, שכבר מתחילים לצבוע את השווקים בעברית, יחזירו אליהם את אותה ברכה.
כפי שלמדנו בביקור, ובאופן שעשוי להזכיר את ישראל, מרוקו מתמודדת עם פערי מעמדות ושסעים חברתיים: בני העיר מול בני ההרים, הבֶּרבֶּרים (שלוח'ים) מול תושבי ערי החוף, ערבים מול מרוקאים מקוריים. בדומה לישראל, גם מרוקו מתמודדת עם סכסוך לאומי על שטחים. סהרה המערבית נמצאת בשליטתה מאז 1979, לאחר שספרד ויתרה על האזור ב־1975, אך התושבים שם דורשים להכיר בהם כמדינה עצמאית.
דמותו של המלך, מוחמד השישי, שוטפת את הרחובות. כאן כולם אמורים להעריץ ולאהוב אותו. תמונתו וסיפורי מעלליו, משולבים באגדות מקומיות. בכל עיר גדולה יש לו ארמון רחב ידיים, שמזכיר לתושבים שהמלך בשדה, דואג לנתיניו ואיתו לא מתעסקים.
לאחר הנחיתה עם שחר במרקש, שמנו את פעמינו לקזבלנקה. במהלך הנסיעה באוטובוס, שנמשכה כשלוש שעות, שבנו ושינַנו את הכללים שנמסרו לנו: "אסור לצלם אף אחד ולא לכתוב שום דבר ללא רשות, ולא שואלים שאלות פוליטיות על המלך בביקורים ובשיחות עם המקומיים". ואולי הכלל החשוב ביותר: "צילמתם מישהו? נעזרתם במישהו? עליכם לשלם לו. אף אחד כאן, גם האדם הנחמד ביותר, לא עושה כלום בחינם". על כל מושב באוטובוס המתינה לנו אריזת ירקות ופירות ולצידה בקבוק מים מינרליים. הבטן הישראלית־מערבית רגישה מדי עבור המים הזורמים במרוקו. מומלץ גם להימנע מרכישת המיצים הסחוטים המקומיים, שלעולם לא תדעו מה הרכבם האמיתי.
לאחר ארוחת צהריים שכללה מנה מקומית לא מפתיעה, קוסקוס, יצאנו לבקר במוזיאון היהודי בקזבלנקה, המוזיאון היחיד בעולם הערבי המוקדש ליהדות. על פי המסורת המקומית, יהודים הגיעו למרוקו לאחר חורבן בית ראשון. חדרי המוזיאון מכילים חפצים מחיי הדת והמשפחה של יהודי מרוקו. לצד פריטי יודאיקה מרגשים באותיות עבריות, נחשפנו לעותק של "מגילת היטלר", שנכתבה ב־1944 בידי פרוספר חסין, סופר סת"ם ומורה, ובה תיאר את אירועי השואה בסגנון מקראי. מקהלה מקומית השמיעה באוזנינו מוזיקה אנדלוסית מהפנטת. זוהי מוזיקה דתית לכבוד הא־ל, שהיהודים כתבו לה פיוטים ובקשות בשפתם.
מהמוזיאון המשכנו למסגד חסן השני, על חוף האוקיינוס האטלנטי. זהו אחד המסגדים הגדולים והמרשימים של האסלאם, ומהיחידים בעולם שמארחים גם מי שאינם מוסלמים. הוא עשוי להכיל עד 105 אלף מתפללים – 25 אלף בחלל התפילה הפנימי, ו־80 אלף ברחבה שמחוץ למסגד – מה שהופך אותו למסגד הגדול ביותר באפריקה והשביעי בגודלו בעולם כולו. המינרט שבראשו, הצריח, הוא השני בגובהו בעולם – 210 מטרים. המבנה, עשוי שיש מבהיק ועתיר קישוטים מסורתיים, נבנה על ידי עשרת אלפים אמנים מכל רחבי מרוקו, ומומן מתרומות שנאספו ברחבי הממלכה. תקציב בנייתו הגיע לכ־20 מיליון שקלים. גגו הנפתח של הבניין מאפשר להזרים אוויר טרי להמוני המתפללים. בקומה התחתונה קיים מתחם ענק לרחצה והיטהרות, שבו המתפללים מתכוננים לתפילה.
כפי שגילינו במהלך המסע, לזמן במרוקו יש משמעות אחרת, והלו"ז שנקבע נחשב כהמלצה. ביומו השני של המסע הגענו לבירה רבאט. פגשנו שם עיתונאים ופעילים חברתיים מקומיים, ואת איל דוד, סגן השגריר הישראלי, והוא סיפר לנו על חידוש היחסים בין המדינות. ביקרנו במאוזוליאום שבו קבורים מלכי מרוקו ובארמון המלך, ויצאנו לתצפית על העיר. משם נסענו כשעתיים וחצי לעיר פס. בכלל, הנסיעות הארוכות מעיר לעיר על הכבישים הצרים במרוקו הגדולה, דרשו מאיתנו להצטייד במנות גדושות של אורך רוח.
לאחר שנת לילה פגשנו את מוחמד, מדריך מקומי דובר עברית, והוא הוביל אותנו אחורה בזמן, אל "פס אל באלי", אחת הערים העתיקות והגדולות בעולם, שרק חמורים ופרדות רשאים להיכנס אליה. יותר מ־9,400 רחובות וסמטאות מחזירים אותנו לעולם ללא כלי רכב, שבו בעלי מלאכה שונים עובדים בשיטות מסורתיות ומציעים את מרכולתם בשווקים הרבים. ביקרנו במפעל מקומי לייצור אריחים, כלי קרמיקה ופסיפס, כולם מעשה ידי אמן. שאלתי את בעלי המפעל מדוע הם מתעקשים לאחוז במלאכה פרימיטיבית כזו, ואינם מחליפים את העובדים במכונות משוכללות ומהירות שיוכלו לייצר יותר בפחות זמן. הוא חייך והסביר: "אם מכונות יחליפו כאן את האנשים, איך הם יוכלו להתפרנס ולהביא אוכל הביתה?"
אחד ממאפייני המסע הוא כוסות התה הרבות שמציעים לנו בכל ביקור, תה אותנטי ועשיר בטעמים. מרוקאי מן השורה שותה בכל יום בממוצע בין שש לשמונה כוסות תה. בטקס שקשה להסיר ממנו את העיניים, המשקה הרותח נמזג מן הקנקן לכוס במרחק של יותר מחצי מטר, ותמיד ימזגו לכם חצי כוס בלבד וזאת כדי לאפשר למשקה החם להתקרר. קפה כמעט לא שותים כאן, ובמרוקו לא יודעים מה זה "קפה הפוך". במקרה הטוב מציעים לך קפוצ'ינו, שמורכב מאספרסו ואבקת קקאו על בסיס חלב, או מהקפה הפופולרי שמכונה "נוס נוס" –
בשוק, כל אדם שיחלוף על פניכם יברך אתכם לשלום, ויצפה לברכה חוזרת "סלאם עליכום". הכבוד לזקנים ניכר ושכיח לראות נערים שצועדים ברחוב יד ביד עם הוריהם
חצי חצי, חצי אספרסו וחצי חלב חם.
במהלך ימי המסע שיתפתי ברשתות החברתיות חוויות ותמונות, וקיבלתי תגובות רבות מחברים שמשפחתם עלתה ממרוקו. שיחה מיוחדת כזו זימנה לי התחנה הבאה במסע, בית העלמין העתיק, בן 400 שנה, שבלב המלאח היהודי בפאס. משה תורג'מן עלה לישראל לפני יותר משישים שנה. כנער צעיר הוא עבד בחברה־קדישא המקומית בפאס, ומאז לא ביקר בבית ילדותו שבמרוקו. בשיחת וידאו מישראל הוא הביע את צימאונו למראות ילדותו, והנחה אותי כיצד להגיע לקברי בני משפחתו הצדיקים שטמונים כאן. בהמשך ביקרתי בבית הספר אליאנס שבו למד תורג'מן בילדותו. המקום מלא עזובה, ועל הקירות עדיין תלויים שלטים ללימוד עברית משנת 1991, לפני שהמוסד נסגר בשל מיעוט היהודים בעיר. בהמשך היום ביקרנו בבית הכנסת אבן־דנאן, שנבנה במאה ה־17 ומתחתיו מצוי מקווה. בין טובליו היו גם יהודים אנוסים מספרד ששבו כאן ליהדותם.
בשוק המקומי חלפנו ליד דאר אל־מגאנה (בית השעון), שבו, כך מספרים המקומיים, חי הרמב"ם בימים שבין עזיבתו את ספרד להגעתו למצרים. בחזית המבנה שעון מים ענק בן 12 דלתות. מנגנון הפעולה שלו נהרס עם השנים, ומאמצי השחזור עלו בתוהו.
בכל החנויות והדוכנים יארזו לכם את הקניות בשקיות בד רב־פעמיות מתכלות ולא בשקיות ניילון מזהמות. בשוק, כל אדם שיחלוף על פניכם יברך אתכם לשלום, ויצפה לברכה חוזרת "סאלם עליכום". הכבוד למבוגרים ולזקנים ניכר כאן ושכיח לראות נער או נערה מתבגרים שצועדים ברחוב יד ביד עם הוריהם. בשוק עשרות ילדים, לבושים בבגדים פשוטים ומלוכלכים, מקבצים נדבות וסוגרים עלינו במעגל. אחד החברים בקבוצה מחלק להם כמה מטבעות ומשמח את ליבם.
למחרת בבוקר נפרדנו מפאס, והמשכנו בנסיעה בת שבע שעות לעיר מרקש. תחנתנו הראשונה בעיר האדומה שלמרגלות הרי האטלס, הייתה כיכר ג'מע אל־פנה. בהמשך ביקרתי בה עוד כמה פעמים בזמננו החופשי. מרקש איננה עיר שעוברים בין אתריה כדי לסמן וי. זו עיר שצריך לחוות מבפנים כדי להתמזג עם האווירה ולחוש את הצבעים והריחות, הכרכרות והריקשות. בשעות הבוקר תוכלו לפגוש מוכרי פירות וירקות ומיצים סחוטים, חרשי נחושת, קדרים ואף בורסקאים (מעבדי עורות) שמציעים בה את מרכולתם. לקראת שעות אחר הצהריים מתאספים בה מאות רוכלים, מספרי סיפורים, אמניות חינה, מרפאים, מכשפים, להטוטנים, מאלפי נחשים ועוד. חגיגה מסחררת שנמשכת עד שעות הלילה המאוחרות. דוכני מזון תופסים את מקומם של דוכני הירקות ומציעים דגים מטוגנים, מרק ראש כבש, חלזונות מבושלים ועוד. למען האמת, הריח בלתי נסבל. אחד הסוחרים תולה עליי נחש מתפתל ומצווה עליי להצטלם ליד קוברה מאיים. לאחר החוויה המפוקפקת והתיעוד המפוחד הענקתי לו 20 דירהם. מומלץ להיזהר כאן מפני כייסים, ואם רוכלים מציקים לכם ומסרבים להרפות, סננו את המילה "פוליס" והם ייעלמו.
אחרי שנתיים של קורונה כולם כאן צמאים לתיירים. התחושה בסיור בטוחה, אפילו בכיפה על הראש או עם סממנים ישראליים, אף שכמו בכל מדינה ערבית או מערבית עדיף להצניע אותם. האגדה מספרת שכל איש שלישי שתפגשו בו ברחוב, הוא איש ביטחון חשאי של המלך.
השווקים הססגוניים שפועלים בכל עיר במרוקו מציעים כלי קרמיקה מיוחדים, בגדים מרוקאיים ונעליים אותנטיות, מוצרי עור איכותיים וכלי נחושת. המטבע המקומי כאן הוא דירהם. שקל ישראלי אחד שווה 3 דירהם. כאשר הסוחרים המקומיים מזהים תייר מערבי הם נוקבים במחיר גבוה יותר, ואת המשא ומתן אפשר להתחיל בפחות משליש המחיר שהם מציינים. אגב, לחבר הערבי בקבוצה שלנו הציעו הרוכלים במרקש מחירים נמוכים יותר, וחיבקו אותו בהערצה כשסיפר להם שהוא "מפלסטין".
כלי התחבורה הנפוצים כאן הם מוניות, שבכל עיר במרוקו צבען אחר. הנהגים נוקבים במחיר אחר בעבור התיירים, וכדאי להתעקש על הפעלת מונה ולגלות שהמחיר הסופי יהיה נמוך בכ־80 אחוזים. נסיעה של רבע שעה בכרכרה עם סוסים תעלה לכם כ־50 דירהם, ואילו נסיעה בריקשה, מעין טרקטורון ממונע שדומה יותר לאופנוע, תעלה 15 דריהם לאותו פרק זמן.
קסמה של מרוקו בפשטותה. מחירי מוצרי הבסיס עממיים מאוד, וזולים במיוחד בהשוואה לישראל. אסור להחמיץ את חוויית רכישת התבלינים לתה, זעפרן, גבישי קריסטל־מנטה ועוד. סמים הם מחוץ לחוק, אבל בקרנות רחוב יציעו לכם מנת "כיף", כפי שנקרא החשיש המקומי, תמורת כמה מאות דירהם בודדות. כפי שהוזהרנו, מאוד לא מומלץ להתנסות בו.
הנסיעה להרי האטלס, ביום החמישי למסענו, דמתה לנסיעה לעבר. דרכים צרות הובילו אותנו להרים ששלג לבן מבצבץ בראשם. כאן גרים האמזירים, שמכונים גם ברברים או שלוח'ים, אבל ברוח התקופה אסור כבר לכנות אותם בשמות אלו. הם נחשבים למרוקאים המקוריים, אלו שלא מוכרים כ"ערבים". בדרך עצרנו בכמה תחנות לביקור אצל מקומיים. בכל מקום התכבדנו בתה מתקתק וחזק. בביתה של משפחה מקומית, עשוי תבן ובוץ, התכבדנו בלחם מרוקאי עם אמלו, טחינת שקדים וארגן עם דבש. הבית, שחצוב בהר, מכיל חדר אחד לבני המשפחה, חדר לפרה החולבת, חדר לתנור האפייה, וחדר אורחים צר וארוך. הנוף עוצר נשימה. מתחת לבית חיכו עשרות רוכלים מקומיים רכובים על אופנועים מיושנים, שמתפרנסים ממרדף אחרי אוטובוסים של תיירים בניסיון למכור להם בראד – קנקני תה מנחושת – או סלעי קוורץ בצבעים מרהיבים.
במעלה ההר עצרנו בקברו של רבי שלמה בלחנס. קברי הצדיקים שמרוקו מלאה בהם, הם חלק בלתי נפרד מהחבילה שהיא מציעה ליהודים המבקרים בה. אינספור סיפורים נקשרו לקברי הצדיקים במרוקו, כל קבר וסגולותיו. אנו פוגשים בקבר קבוצה מאורגנת שהגיעה לכאן מישראל להשתטח בציון. רעייתו של אחד המתפללים שנבצר ממנה להגיע, משתטחת דרך מכשיר הטלפון שמושכב על מצבת הקבר, לאחר שבעלה מתקשר אליה בשיחת וידאו לבת־ים. היא מופיעה על המסך הקטן ומבקשת בדמעות: "תשלח רפואה שלמה לילדים שלי. תשמור עליהם מיצר הרע ופרענויות ואנשים רעים. תפגיש אותם רק עם אנשים טובים".
למחרת השבת, בדרך למחוז סוואירה, עצרנו אצל קואופרטיב נשים שמייצרות מאגוזי הארגן את השמן המרוקאי המפורסם. הן מקבלות את פנינו בשירה אמז'ידית צוהלת, מלכודת תיירים מובהקת. שמן הארגן, כך אומרים, טוב לקוסמטיקה ולעור הפנים ומחזק את שורשי השיער. מחיר השמן עלה בשנה האחרונה, הן מספרות, ושוויו עומד על כ־700 דירהם לליטר שמן אורגני. בשווקים קשה למצוא שמן טהור ולא מזויף.
בעיר הנמל אסואירה, מוגדור בשמה הישן, פגשנו מרוקו מסוג אחר. העיר הקטנה, שבתיה ורחובותיה צבועים בכחול, קטנה ומלאת קסם. אנשיה נעימים ומקבלי פנים. במתנ"ס שבמרכז העיר קיבלו את פנינו התלמידים במחזמר מיוחד, המבוסס על "כנר על הגג". ראש העיר מספר על הקהילה היהודית שחייתה פה ובניה היו רוב העיר. 37 בתי כנסת פעלו בה, אך מתפלליהם עזבו עם הקמת מדינת ישראל. גם כאן פקדנו את קברי הצדיקים והתפללנו על ציונו של רבי חיים פינטו. בהמשך ביקרנו בביתו ובבית הכנסת שבו התפלל.
במערכת החינוך במרוקו מלמדים על ההיסטוריה של היהודים ומכירים בדת היהודית כדת רשמית, אף שבקושי חצי אחוז מתושבי המדינה הם יהודים.
אם תזדמנו לכאן אל תוותרו על מסעדות הדגים שיציעו לכם "כשר כשר", וינופפו לעברכם עם רשתות גריל חדשות וארוזות אם יזהו שאתם יהודים או ישראלים. הסרדינים המרוקאים, שהמדינה השתבחה בהם, טריים, היישר מהאוקיינוס האטלנטי הסמוך, וטעמו של הלברק הטרי כטעם גן עדן. המחיר לארוחה מלאה עם שתייה הוא 100 דירהם בלבד, מחיר הנחשב כאן ליקר מאוד, ובישראל שקול לכ־35 שקלים.
המקומיים יאמרו לכם שכל אורח חייב לעבור דרך חמאם מרוקאי, שבו מקרצפים את הגוף כאילו היה כלי במדיח כלים. זהו טקס שכל גבר ואישה ברברים משתדלים לקיים אחת לשבוע או שבועיים. אחרי אידוי בסאונה לוהטת מקרצפים הבלנים את הגוף בסבון שחור וסמיך על בסיס שמן זית, עושים פילינג עם כפפות מיוחדת ושורטות עד כאב, ולאחר שטיפה במי שלג מקבלים עיסוי קצר עם שמן ארגן. המחיר? כ־80 שקלים בלבד.
מרוקו זו מדינה שמערערת ידע, מסקנות נחרצות ותפיסות של נכון ולא נכון. מקום שמעורר חוויות של זהות, תרבות ושייכות, ואולי בעיקר מותיר אותך בפרידה ממנו עם געגוע. החברה המרוקאית מרובת תרבויות וקונפליקטים בין יחסי מיעוט לרוב, מסורתיות לקדמה, ממשל לאזרחים ובטח בין סמלי מלוכה. מרוקו קוראת לנו לשוב אליה ולכסות את האבק והמסכים שמסתירים מסורת תוססת, עשירה ומיוחדת במינה.
