ב־23 ביולי 1999 נפל דבר בממלכה המרוקאית. אחרי 38 שנים בכס המלוכה, ובגיל 70, המלך חסן השני הלך לעולמו. העברת המושכות והכתרתו של מוחמד השישי, המלך ה־22 בשושלת, הייתה הרבה מעבר לחילופי שלטון. בעקבותיה נפתחו דלתות לקבוצות אוכלוסייה שעד אז לא זכו להיות חלק מהמיינסטרים התרבותי. הרוח שהביא איתו מוחמד השישי מתוקף גילו הצעיר והיותו בוגר חינוך מערבי, אייקון אופנה ולפי השמועות גם חובב מסיבות, הביאה איתה משב של תקווה בקרב הדור הצעיר, שתחושת השייכות שלו למדינה נקלעה למשבר. לצד השינוי הפוליטי, חדירתה של טלוויזיה בלוויין שינתה אף היא את הרגלי הצפייה של ההמונים וחשפה את האזרח הממוצע לעולמות תוכן שונים. שורה של אמנים העזו לקחת את התרבות המרוקאית השורשית שעליה גדלו, למחוזות שעד אז לא היו מקובלים בזרם המרכזי הלאומי.
לצד מוזיקה שורשית בעלת אוריינטציה מקומית, שטבועה עמוק בתרבות המרוקאית, כמו המוזיקה הבֶּרבֶּרית, הסופית והאנדלוסית, נוצרה לגיטימציה לפתיחת השורות וניתן מקום לתרבויות אחרות. השפעות מערביות ואחרות חוללו מעין פוטוסינתזה לדי־אן־איי של התרבות האלטרנטיבית המרוקאית. עם השנים, הבשורה העצמאית החדשה קיבלה ביטוי גם בכלי התקשורת הממלכתיים והמרכזיים במדינה.
כשסורקים היום, כמעט 25 שנים מאז עלייתו של מוחמד השישי לשלטון, את ההיצע של עולם התרבות המרוקאי ובמיוחד בתחום המוזיקה, מתקבלת תמונה עשירה ומגוונת. הסקאלה בין מזרח למערב חסרת תקדים ברוחבה, גם בהשוואה למדינות הטרוגניות כמו ישראל. מטבע הדברים, ובגלל ההשקה לעולם התוכן היהודי־דתי, המאזין הישראלי הממוצע מכיר בעיקר את העושר של המוזיקה האנדלוסית, שהפופולריות שלה בארץ נמצאת בשיאה. אבל זהו רק חלק קטן מעשרות ז'אנרים שמרוקו מייצרת בעשורים האחרונים.
די־ג'יי חן אלמליח: "היכולת של צעירי מרוקו לחיות על המנעד המסורתי־מודרני מעוררת השראה. הם יסמפלו מוזיקת ראי ישנה לתוך הפקות ההיפ־הופ החדשניות שלהם, יאספו קלטות ישנות וישלבו סאונדים מהעבר המוזיקלי של האזור שלהם"
כדי להבין כיצד אמנים מרוקאים מגיעים היום גם ל־500 מיליון צפיות ביוטיוב, עלינו לצלול אל היסודות שנבנו עוד בימי המלך חסן השני. באותה תקופה, השליטה על מרחבי התרבות במדינה הייתה עניין חשוב לשלטון המרכזי. במדינה פעלה "מועצת תרבות" שהייתה בעלת סמכויות רחבות מאוד, ותפקידה המרכזי היה לפקח מטעם השלטון על המתרחש בזירות התרבות השונות. בעבור אמן שלא קיבל את "תעודת ההכשר" של המועצה הזו, הסיכוי להיות מוצג או מושמע באחד מכלי התקשורת הלא רבים שהיו אז במדינה היה אפסי, ודרך אחרת לפרסום כמעט לא הייתה. כך גם בנוגע לאפשרות ליהנות מהתקציבים שחילק משרד התרבות המרוקאי. העוגה נשארה בשליטתה של קבוצה מצומצמת וקונפורמיסטית, שלא עשתה חיים קשים ולא אתגרה את הממסד.
כך נוצר פער גדול בין המוזיקה ששודרה בתחנת הרדיו המרכזית ובין זו שדיברה אל הצעירים במדינה, זו שהם שמעו כשהם ישבו בחדרם או בילו במסיבות עצמאיות. בתוכנית המוזיקה ששודרה בטלוויזיה בשישי בערב, שהייתה מדורת השבט הלאומית, התארחה שכבה של מוזיקאים מצוינים אך לא כאלה שאיימו על ההגמוניה.
למען האמת, שליטה ממסדית על התרבות הייתה עניין נפוץ באותן שנים לא רק במדינות מלוכניות. בעידן שלפני ריבוי הערוצים והאינטרנט, שליטה כזו גם הייתה פשוטה יותר לתפעול. מבחינה זו, מרוקו לא שונה בהרבה ממדינות אחרות שבהן הגישה למיינסטרים התקשורתי ניתנה רק לאליטה מסוימת, ואילו מי שהגיע מהפריפריה או העז להעלות על סדר היום צדדים פחות סימפטיים במציאות הלאומית – נדחק הצידה. זה קרה גם בישראל, עם ההתעלמות הממסדית הממושכת מהמוזיקה המזרחית, שהצליחה לפרוץ אל המיינסטרים רק בראשית שנות האלפיים. וזה קרה באותן שנים גם במדינות מערביות כמו אנגליה, שלא אפשרה לתרבות המנצ'סטרית, שייצגה את שולי החברה בממלכה המאוחדת, דריסת רגל במיינסטרים הלונדוני. הדבר השתנה רק לאחר תהליך שהיה קשור גם לתמורות פוליטיות וחילופי שלטון בין המפלגה השמרנית ללייבור. בעקבותיו השתנו הרגלי ההאזנה הממסדיים, ותרבות השוליים של העבר כבשה את כל חלקי החברה הבריטית.
לצד הפחד הממסדי מהשפעות של עולם המוזיקה המקומית על תהליכים חברתיים, המדינה הייתה פתוחה לתרבות הצרפתית, שעולם התוכן שלה הוא אורח רצוי ובלתי נפרד מהתרבות המרוקאית. תקליטים של שארל אזנבור או אנריקה מסיאס היו מצויים במקומות רבים, ושיריהם הושמעו ברדיו בעבר וגם היום.
"השפה וההשפעה המערבית פה מגיעות קודם כול מצרפת כמובן", אומר קובי יפרח, שמתגורר במרקש כבר שבע שנים ועובד בקהילה המקומית. "הנוכחות הצרפתית מורגשת היטב במוזיקה עד היום. אם לוקחים שיר היפ־הופ ממוצע מרגישים את זה היטב. אם בארץ זמר ששר באנגלית עושה את זה כדי לפרוץ החוצה לעולם הרחב, כאן במרוקו השפה הצרפתית נחשבת מקומית. זה חלק אינהרנטי מהתרבות המקומית".
סקורסזה התלהב
למרות הריכוזיות השלטונית, גם בתקופת חסן השני היו הרכבים שהצליחו לעקוף את המשוכות הממסדיות ולפרוץ. הם העזו להביא בשורה אחרת הן מבחינה מוזיקלית והן במסרים שהשמיעו, וזרעו את הזרעים לכוכבי פופ ורוק עכשוויים, שהיום נראים כמשהו טריוויאלי במרחב המרוקאי.
"נאס אל־ג'יוואן" הוא הרכב שקם בקזבלנקה בשנות השבעים, מתוך תיאטרון פוליטי, ולא חשש לדבר גם בשפה חברתית. "נאס" הייתה אחת הלהקות הראשונות במרחב המוזיקלי של מרוקו שהביאה אל הבמה משהו אחר. מכלי הנגינה שלהם שהיו מודרניים יחסית ולאו דווקא מקומיים או מסורתיים, וכלה בהשפעות פסיכדליות לצד מוזיקה סופית צפון־אפריקנית עתיקה, וכל זה במעטפת של מקצבים שחלקם דתיים וחלקם חילוניים לחלוטין. בשנת 1981, במאי בשם אחמד אל־מניוני יצר עליהם סרט תעודה מרתק. שלושה עשורים לאחר הקרנת הבכורה של הסרט, "טראנס", בחר הבמאי מרטין סקורסזה להציג אותו בפסטיבל קאן במסגרת קרן הקולנוע העולמית שייסד. סקורסזה תיאר את עצמו כמעריץ גדול של הלהקה, וכמי שהושפע מאוד מהמוזיקה שלהם ומהסרט עצמו.
הרכב עצמאי נוסף שהצליח לעקוף את השפעות הפיקוח בשנים ההן והיה השראה ללהקות שפועלות עד היום, הוא ג'יל ג'יללה, שהוקם ב־1972 בקזבלנקה בידי סטודנטים לאמנויות במה באוניברסיטה המקומית. כמו נאס אל־ג'יוואן, גם הם הושפעו מאוד ממוזיקה שמקורותיה דתיים, ועסקו במחאה חברתית. ב־1976 הפכה להקת ג'יל ג'יללה לסמל תרבות ענקי במדינה, עם פרסום השיר Laayoune Ayniya, שבאופן לא רשמי כונה גם "ההמנון המרוקאי". זה קרה אחרי שהשיר, שלאוזניים מערביות נשמע כמו פולק מרוקאי, ליווה את הצועדים ב"צעדה הירוקה", שבמסגרתה כחצי מיליון מרוקאים עשו את דרכם לעבר אזור הסהרה המערבית. הייתה זו מחאה אזרחית בעידוד ממשלתי, שגרמה בסופו של דבר לנסיגה היסטורית של הכוחות הספרדיים מהאזור. אף שחבל הארץ הזה הפך לאזור שנוי במחלוקת, ולאורך השנים פעלו בו קבוצות טרור אלג'יראיות ולוביות שתבעו עצמאות מהשלטון המרוקאי, כל זה לא פגם במיתוס של השיר.
רוחות השינוי בעקבות חילופי המשמרות בארמון דרשו תקופת הסתגלות. כך למשל, ב־2003, ארבע שנים לתוך שלטונו של מוחמד השישי, עדיין נרשמה מחאה של קהל מטאליסטי צעיר סביב עונשי מאסר שגזר בית דין מקומי על קבוצה של אמני "הבי מטאל" מקומיים באשמת השמעת "מוזיקה שטנית". אבל לצד סיפורים מסוג זה, הרכבים חדשים החלו לצוץ. השימוש בשפה ובסלנג מרוקאיים ברבריים – שנחשב כביכול נחות יותר בעיני קובעי הטעם – הפך לנפוץ יותר, וכך גם הרכבים שניסו לשיר לא רק בצרפתית אלא גם באנגלית. גם הטקסטים השתנו והחלו לגעת יותר ויותר בנושאים כמו שחיתות, תהליכים חברתיים, מיניות ותחומים נוספים שעד אז השתיקה הייתה יפה להם. הסצנה המתעוררת אפילו קיבלה שם, "נאידה" (כלומר כלפי מעלה).
כיום סגנונות כמו רוקנרול, היפ־הופ ואלקטרוניקה הם חלק אינטגרלי מתעודת הזהות של המוזיקה המרוקאית. אחד המאפיינים הבולטים של הדור הנוכחי הוא השימוש ב"דאריג'ה", ערבית מרוקאית שמרפררת יותר אל שפת רחוב, כזו המושפעת מהשפות הברבריות הקדומות במרחב הצפון־אפריקני. זוהי בחירה שמבטאת הצהרה תרבותית; קריאת תיגר על השפה הערבית הגבוהה, הספרותית, והמעמד שבא איתה.
מלבד מתן אישור לשורה של ערוצי רדיו וטלוויזיה פרטיים, מה שהגדיל את החשיפה לסצנות ולהרכבים החדשים, המלך הנוכחי קידם והעניק חסות לפסטיבלי מוזיקה. אחד הבולטים שבהם הוא "מוואזין", שהפך למוקד משיכה לתיירי מוזיקה גם מחוץ למדינה. עד פרוץ הקורונה הגיעו בכל שנה לפסטיבל יותר מאלף אמנים מרחבי העולם הערבי והמערבי, לשלושה ימים של הופעות בעיר רבאט. רשימת הכוכבים שעלו שם על הבמה כוללת שמות בינלאומיים כמו סטיבי וונדר, קניה ווסט, קיילי מינוג, ריהאנה, ג'סטין טימברלייק, אלטון ג'ון, לני קרביץ וסטינג, לצד שמות גדולים בעולם הערבי כמו נג'ווא כרם ונאנסי עג׳רם הלבנוניות, ואאל כפורי הלבנוני וחוסיין אל־ג׳סמי האמירותי. ב־2009 הפסטיבל עלה לכותרות העולמיות בהקשר טראגי, אחרי ש־11 איש נהרגו שם בעקבות קריסת גדר ברזל.
פסטיבל מרוקאי אחר, "בולווארד", התחיל בשנת 1999, ועד היום מוכר כחממה הטובה ביותר לצוד בה כישרונות חדשים ודי־ג'ייז מהזירה המרוקאית האלטרנטיבית של הראפ, ההיפ־הופ וסגנונות מוזיקליים נוספים שספגו השראה יותר מ־MTV ופחות מהמרחבים האנדלוסיים. ההיפ־הופ המרוקאי תופס היום מקום מרכזי בסצנה האלטרנטיבית המקומית, אך הוא חדר גם אל המיינסטרים.
"במרוקו יש המון מוזיקה על המסך, תוכניות אירוח מוזיקליות עם הופעות חיות וקהל באולפן", אומרת חן אלמליח, שדרנית גלגלצ לשעבר ודי־ג'יי, שחיה את התרבות המרוקאית. "יש הרבה כבוד לאמנים מקומיים ולמסורות מוזיקליות, מכל הז׳אנרים והתקופות. ההשפעה המערבית לא שונה בהרבה מבשאר העולם. אם לומר את המובן מאליו, אנחנו חיים בעידן גלובלי, והרשת מחברת את כולנו. מה שקורה בארה״ב, באירופה ובאפריקה מגיע גם למרוקו. היפ־הופ הוא עניין די גדול במרוקו, מאוד פופולרי שם משנות התשעים, ויש לא מעט ראפרים וראפריות מקומיים שהם האמנים הפופולריים ביותר היום במדינה. זה מתקיים לצד הפופ המקומי שמאופיין בסגנון ראי (מוזיקה צפון אפריקנית), לטיני והטרנד הלוהט הנוכחי – אפרו־ביט".
גם בז'אנר הזה מתקיים ניגוד בין אמנים ממסדיים לכאלה שהם חתרניים יותר. שמות בולטים בתחום, שמגיעים במנעד רחב של סגנונות היפ־הופ, הם "דון ביג" מהסצנה הוותיקה, שהסגנון שלו חופף יותר להיפ־הופ הקלאסי, לצד דור חדש כמו 7liwa ,Toto ואשת ההיפ־הופ Ily, שמייצגים שחרור מעול הממסד. המוזיקה שהם עושים כוללת הרבה יותר סימפולים ואלקטרוניקה, מה שמעורר אנטגוניזם אצל הוותיקים.
בליל של זהויות
כמו ברוב מדינות העולם, הפופ הוא השליט הבלתי מעורער של המצעדים וההשמעות באפליקציות המוזיקה. בהקשר זה אי אפשר לדבר על מרוקו בלי להתייחס לזמר סַעְד לַמְגַ'רֵּד, תופעת פופ שהפופולריות שלה חצתה מזמן את גבולות מרוקו לעבר העולם הערבי כולו. סעד נולד במרקש למשפחת אמנים מוכרת במדינה. בצעירותו בילה כמה שנים בארה"ב, ולאחר שובו התחיל להתגלגל בעולם הבידור המרוקאי. הוא השתתף בכמה תוכניות ריאליטי מוזיקליות, אבל הפריצה הגדולה שלו התרחשה ב־2012, ומאז כל שיר שלו מגיע למאות מיליוני צפיות. לאחר שנקשרו בשמו טענות לעבירות מין, הוצפה הרשת בדיונים אם להמשיך להאזין לשיריו.
השפעתו של הפופ המרוקאי אינה עוצרת בגבולות המדינה, ואמנים רבים ברחבי העולם הערבי שואבים השראה מהמוזיקה המרוקאית המסורתית. כך למשל, כוכבת הפופ הלבנונית מרים פארס ביצעה לאחרונה שיר בסגנון אמזירי, המזוהה עם תושביה הקדומים של צפון אפריקה. הדבר גרר ביקורת בזירות מסוימות על ניכוס תרבותי, ודיון על טיבה של הזהות האמזירית.
"היכולת של צעירי מרוקו לחיות על המנעד המסורתי־מודרני מעוררת השראה במובנים תרבותיים וסוציולוגיים", אומרת אלמליח. "נוכח תהליכי הגלובליזציה המהירים, שעלולים למחוק מאפייני זהות מקומיים, הצעירים והצעירות המרוקאים יסמפלו מוזיקת ראי ישנה לתוך הפקות ההיפ־הופ החדשניות שלהם, יאספו קלטות ישנות וישלבו סאונדים מהעבר המוזיקלי של האזור שלהם. גם בתחומים אחרים, כמו אופנה, הם ימשיכו את הקו המסורתי תוך הערכה למלאכות יד ייחודיות למקום, וישלבו אותן באופנה עילית.
"הציר המרוקאי משלב עבר, הווה ועתיד, ומתכתב גם עם הפוסט־מודרניזם האוניברסלי. מסורת ומודרניוּת מתקיימות זו לצד זו ומקבלות ביטוי אורגני בתחומי התרבות המרוקאית. החברה המרוקאית מתמודדת גם עם סוגיות קריטיות כמו מעמד האישה וחופש הביטוי, וישנן מחאות ערות בנושאים הללו. היחס למגוון הזהויות ולרב־תרבותיות הוא נושא שנמצא בלב העניינים, בחברה שרואה את היהדות, האמזיריות, הערביוּת והאפריקניות כחלק אינטגרלי מההגדרה של מרוקו".
השילוב שאלמליח מתארת ניבט מהמסך כמעט בכל סרטון של הרכב או אמן מרוקאיים. נראה שדווקא במדינה שבה כל כך הרבה סגנונות, מסורות והגדרות שונות של זהות, הדור הצעיר מתעקש לשמר את כל אלה ולא לברוח באופן מוחלט אל מקורות השראה מערביים.
