כל השבוע לא טרחה המשטרה לפנות את המתרסים ואת מחסומי האבנים שהציבו פורעים מוסלמים בנתיב הצעידה של היהודים בהר הבית. בנקודה שנהוג לעצור בה ולומר דברי תורה, המכונה בשל כך בקרב ציבור העולים "בית המדרש", השליכו הערבים שמשיות שבורות כדי לחסום כל אפשרות להתיישב או אפילו לעבור שם.
הדבר עורר בקרב העולים התלבטויות הלכתיות קולניות, מפני שהחלופה שאפשרה המשטרה היא הליכה פנימה יותר, לכיוון הקודש, בנקודה שאולי פולשת לשטח עזרת הנשים של המקדש. במקום הזה נתבעים לרמת טהרה גבוהה יותר שעדיין איננה בנמצא ודורשת אפר פרה אדומה. ובכל זאת, ההכרעה ככלל בקרב העולים ורבניהם הייתה לעבור בשביל הפנימי. זאת בעיקר בשל הבנה חד־משמעית שמדובר במה שמכונה בשפה הלכתית "דין כיבוש". במקום הקדוש בעולם מתקיים מאבק על כל סנטימטר בשאלה אם תוצב או לא תוצב בו רגל יהודית.
אם לא די במתרסי האבנים והברזלים, המוסלמים טרחו לפזר השבוע זכוכיות ונעצים לאורך "הנתיב היהודי" כדי למרר עוד את חיי הקבוצות היהודיות, שרבים מחבריהן עולים ההרה יחפים מטעמי הלכה. בין האבנים ושאר החפצים שהשליכו הפורעים בשביל היו גם לא מעט פריטים ארכיאולוגיים. מקורם בעפר שהוצא מאורוות שלמה ומנקודות נוספות ברחבי ההר, אך פינויו מההר אינו מתאפשר בשל צו בג"ץ.
בארבעת הימים הראשונים של החג, בשעות המעטות והבלתי נוחות שההר היה פתוח בהן, ועל אף המתנה ממושכת ויחס תוקפני לעיתים, עלו להר כמעט 4,000 יהודים. בגללם ורק בגללם טרחו דוברי המפלגות לשגר במשך כל השבוע הודעות שבהן עלה ההר ללא הרף על ראש שמחתנו. בסיום חול המועד פסח תשפ"ב דבר אחד ברור ללא ספק: תמו ימי ההשתקה
הארכיאולוג צחי דבירה, האוחז בסמכות החוקית לטפל מבחינה ארכיאולוגית בערימות העפר הללו – דבר שאינו מתאפשר כמובן בהר הבית עצמו – מציין ש"כל הפריטים שהושלכו מוכרים. קיימים שם למשל כותרת עמוד מהתקופה הממלוכית, סורג ביזנטי וכרכוב עם שיניות מהתקופה המוסלמית הקדומה. מקורם במבנים מוסלמיים שפורקו בהר, כמו למשל מתאים קטנים שנהרסו בכניסה לכיפת הסלע לפני כמאה שנה. המשטרה לא מונעת התעסקות של המוסלמים בערימות העפר הללו אף שבג"ץ אסר להזיזן ולקחת מהן פריטים".
העיסוק התקשורתי מתמקד בסגירת ההר ליהודים למשך שארית הרמדאן ועיד אל־פיטר, מהיום ולפחות עד יום העצמאות, אך איש אינו מדבר על כך שההר בקושי פתוח לעליית יהודים גם בימים שהוא אמור להיות פתוח באופן רשמי. בימים כתיקונם ההר נפתח לעליית יהודים בימים ראשון עד חמישי למשך חמש שעות. ברמדאן הנוכחי פגעה המשטרה בכבשת הרש מעבר לרגיל ברמדאן והקציבה לעליית יהודים שלוש שעות וחצי בלבד: משבע עד עשר וחצי בבוקר.
בפועל, בימי החג שעות הכניסה ליהודים היו מצומצמות אף יותר מכך. זאת בשל מדיניות מכסות שהטילה המשטרה, המתירה עליית יהודים שומרי מצוות רק בקבוצות מוגבלות, וכן בשל התפרעויות המוסלמים בהר, שגררו את עיכוב הקבוצות היהודיות מחוצה לו. תור מתסכל השתרך בשער הכניסה הצר, היחיד המיועד לכל מי שאינם מוסלמים. הכותל היה ריק, אבל מבואת ההר דחוסה. מראות האוטובוסים שחלונותיהם נופצו הרתיעו את ההמונים מלהגיע לברכת הכהנים, אבל עולי ההר כבר רגילים בריפיון השלטוני ולא נמנעו מלהגיע.
בכל זאת מטרידה העובדה שלסגירת ההר יש תאריך התחלה אבל אין תאריך סיום. בשנה שעברה, כזכור, סגירת ההר ליהודים התמשכה 19 יום, הרבה מעבר לסיום הרמדאן ועיד אל־פיטר, בגלל אירועי שומר החומות. לולא המחאה הנרחבת שהתקיימה אז ברשתות החברתיות, יש מקום להניח שההר היה סגור ליהודים עד עצם היום הזה. השבוע נתלו בכך דוברי הממשלה וציינו ש"גם בימי נתניהו ההר נסגר לעליית יהודים" כאילו יש בכך כדי להצדיק את סגירתו כעת.
אחמד טיבי טען בגלי צה"ל ש"מאז 1967 תמיד, אבל תמיד, נאסרה כניסת יהודים למסגד אל אקצה בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן". זה כמובן שקר וכזב, אבל המיקרופון סובל הכול, וגם היהודים. די להזכיר שביום ירושלים 2019, ביומיים האחרונים של הרמדאן, בין ליל אל־קאדר לעיד אל־פיטר – ההר נפתח לעליית יהודים. בידיי גם הודעת משטרה מ־2012 שמדברת על סגירת ההר לארבעה ימים בלבד, לסירוגין, בסיום הרמדאן – והדובר טרח אז להוסיף: "כפי שהיה כל השנים".
לקציני המשטרה נוח לבנות על הזיכרון הקצר של הציבור ולהעצים את החשש מהתגובה המוסלמית עד לרמה מופרכת, כדי לנגוס עוד ועוד בשעות ובימי הכניסה של היהודים, כי אם אין יהודים – אין פיגועים. רק אתמול ניתנה לנטייה הזו המחשה נוספת מכיוון אחר: בקבוקי תבערה הושלכו לעבר השוטרים בהר מתוך המסגד, אבל המשטרה בחרה לעצור בו – באלימות רבה – דווקא שלושה יהודים ששרו שיר. נראה שחייבים לעבוד על יכולותיהם של כחולי המדים לזהות את האויב.
הטענה ש"נתניהו סגר יותר", יש להודות, נכונה למדי. ברור שנתניהו הפגין ניכור למאבק היהודי למען ההר, ובימיו בשלטון אכלו העולים לא מעט מרורים. מצד שני אין ספק שאנחנו חוזים לנגד עינינו בהתיישרות לפי תכתיבי האויב. התעקשותה של הממשלה לא להגביל כהוא זה עליית מוסלמים להר גם אחרי פיגועים איומים והתפרעויות קשות, לעומת ההגבלות החוזרות ונשנות על כניסת יהודים תמימים לאתר, אינה אלא כניעה לבריונות.
ובכל זאת, אחרי כל התסכולים, העוולות והמחדלים, קהל גדול ניצל את חלון ההזדמנויות הצר וטרח ובא ממרחקים כדי לעלות אל ההר. בארבעת הימים הראשונים של החג בלבד, בשעות המעטות והבלתי נוחות שהיה פתוח בהן ולמרות המתנה ממושכת ויחס תוקפני לעיתים, עלו להר כמעט 4,000 יהודים שהגיעו מכל קצות הארץ. למסירות הפשוטה הזו של המוני אנשים פשוטים, מהמניין, קיימות השלכות בכל הרמות, אפילו הפוליטיות. רק בגללם טרחו דוברי המפלגות לשגר לאורך כל השבוע הודעות – תוקפות או מצטדקות בהתאם למיקום המפלגה בקואליציה או באופוזיציה – שבהן עלה ההר ללא הרף על ראש שמחתנו. בסיומו של חול המועד פסח תשפ"ב דבר אחד ברור ללא ספק: תמו ימי ההשתקה.
