לאחרונה הפכו מצעדי הדגלים המתקיימים בירושלים לאירועים העולים לראשי הכותרות. שתי המילים הללו, מצעד ודגל, הן מילים מן המקרא – אך שתיהן משמשות כיום בעברית במשמעות שונה מזו שהייתה להם בתחילה.
המילה "מצעד" משמשת במקרא כמילה שירית במשמעות הליכה, צעידה. כך למשל בפסוק מספר משלי: "מֵה' מִצְעֲדֵי גָבֶר, וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּו"ֹ. כלומר, דרכיו של אדם ומהלכיו מכוונים על ידי הבורא. בעברית החדשה חודש המשמע של הליכה טקסית, תהלוכה, כמו מצעדי צה"ל ביום העצמאות או מצעד הדגלים, ובעקבות כך גם בלשון מושאלת לרצף של דברים הבאים בזה אחר זה, כמו "מצעד הפזמונים".
בעברית המתחדשת היו גם שביקשו לגזור מן השורש צעד את המילה "מצעדה", בהוראת מדרכה – מקום המיועד לצעידת הולכי הרגל בצידי הכבישים. לצד הצעת המצעדה אפשר למצוא שימושים גם ב"מפסעה", מלשון פסיעה; וכן ב"מהלכה", מלשון הליכה – אך לבסוף ניצחה כידוע ה"מדרכה" שחידש אליעזר בן יהודה (הצעה נוספת שנזרקה לחלל העברית בשנות חידוש המונח הייתה "צד רחוב". כך נכתב למשל בעיתון החבצלת בשנת תרנ"ח, 1898, כביקורת על סופר שהשתמש במילה "מפשעה" במשמע "מדרכה": "נבחר מזה לקרוא 'צד רחוב', שכן נמצא בתלמוד והיא רק בת שתי הברות, ובחידושי מילים צריך תמיד לקצר. ואם ירצה דווקא מעין פירוש 'טראטואר' (= המילה ביידיש למדרכה) גם כן נבחר מזה מצעדה, כי טוב לחדש משורש יותר מצוי". עד כאן כמה מילים בעניין המצעד – ועתה אל הדגלים.
האות והדגל, היחידה והסמל
בתנ"ך, הדגל הוא לא הבד המתנפנף שעליו סמל המדינה או היחידה, אלא כינוי לקבוצה גדולה ההולכת יחדיו: "וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם". "דגל מחנה יהודה" הוא היחידה הגדולה שכללה את שבטי יהודה, יששכר וזבולון. כמו בצבא, שבו שלוש מחלקות מרכיבות פלוגה, ושלוש או ארבע פלוגות מרכיבות גדוד – כך שלושה שבטים מרכיבים את הדגל.
הנה דברי שד"ל בפירושו לספר במדבר: "'דגל' אין תחילת הוראתו לא נס ולא מפה, כי זה טעם 'אות', אבל הוא כתרגום אונקלוס וכל הקדמונים – חברה מסודרת. וה'דגל' נבדל מן ה'מחנה', להיות אנשיו קבועים ומסודרים תחתיו, והמחנה אפשר שיהיה עראי, שיתחברו אנשיו כאשר יזדמן. הלא תראה בכל הפרשה 'דגל' נאמר על בני אדם, לא על נס ומפה. אבל לאחר זמן הושאלה המילה להורות על הנס, מפני שכל דגל היה לו נס".
הכתוב אומר שבני ישראל חנו "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָםַ". לפי שד"ל, המילה 'אותות' מובנה כמו דגלים בעברית שלנו כיום, כלומר סימן וסמל שהיה לכל יחידה – וברבות הזמן המילה 'דגל' שמובנה המקורי הוא יחידה גדולה החלה לשמש במשמע הסימן והסמל עצמו.
עדות למשמע המקורי של המילה 'דגל' נשמרה גם במגילות מדבר יהודה. במגילה הידועה בשם "מלחמת בני אור בבני חושך" מתוארת בפירוט דרך היציאה לקרב, ובין השאר נאמר בה מה היה כתוב על האותות שלקחו איתן היחידות השונות בצאתן לקרב: "בצאתם למלחמה יכתבו על אות הראשונה 'עדת אל', על אות השנית 'מחנה אל', על השלישית 'שבטי אל', על הרביעית 'משפחות אל', על החמישית 'דגלי אל', על השישית 'קהל אל', על השביעית 'קריאי אל', על השמינית 'צבאות אל'". הנה רואים אנו שהמילה "דגלים" מקבילה בלשונם ל"משפחות", "צבאות" או "שבטים", ומשמעה קבוצה גדולה של לוחמים.
רק בימי הביניים אנו מוצאים שהחלו לקרוא לאות עצמו בשם "דגל". אמנם, יש לציין שרד"ק ומפרשים נוספים הבינו שגם במקרא משמעו היסודי של הדגל הוא הסימן לכוח הצבאי, ולא הכוח עצמו. כך פירש רד"ק במילונו: "דגל – הוא הנס שמרימין ראשי החיילות". ובדומה לו פירש ר' יונה אבן ג'נאח את הפסוק בתהילים "ובשם אלוהינו נדגל" – "עניינו הרוממות והפרסמות, כרוממות הדגל ופרסומו".
מכל מקום, בעקבות ההבנה שהדגל הוא הסימן והסמל התקבע המשמע הזה בעברית שלנו, וכך ברור לנו כיום שמצעד דגלים אין פירושו רק מצעד של קבוצות רגלים, אלא מצעד שבו מתנוססים דגלים גלים גלים.
