בינואר השנה היה הקמפיין להצלת ערוץ 20 בעיצומו, וכך גם מאמצי הכנסת לחקיקת בזק שתאפשר את המשך פעילותו. השמש החלה כבר לשקוע על משכן הכנסת בירושלים, אך בוועדה המשותפת לוועדות הכלכלה והכנסת נמשכו הדיונים המרתוניים בחוק אל תוך הלילה. מי שנשלחה אל המערכה מטעם משרד המשפטים היא עו"ד אלידור בליטנר מהמחלקה הכלכלית־פיסקלית במשרד היועץ המשפטי לממשלה.
באותה עת היה מנהל המחלקה, המשנה ליועמ"ש מאיר לוין, בחו"ל, ועו"ד בליטנר הייתה צריכה להתייעץ עם אישיות בכירה באשר לעמדת המשרד כלפי הליך החקיקה החפוז. בליטנר שודכה אל המנהל הקודם של המחלקה, אבי ליכט, שקוּדם להיות המשנה ליועמ"ש הממונה על ניהול המִשנים האחרים ומיזמים גדולים של המשרד. לאחר התייעצות משפטית הורה לה ליכט להתנגד להליך החקיקה, וכך היה. בליטנר הופיעה בגוב האריות והכריזה כי "הליך החקיקה בכנסת בסוגיית הערוצים הייעודיים אינו תקין".
היא כמובן נימקה, כי "סדר הזמנים הוא בלתי אפשרי. יש לנו קושי להבין על מה מתקיים הדיון. עולות פה סוגיות מהותיות שאנו מתוודעים אליהן תוך כדי הדיון, מבלי שפרטי ההצעות ידועים לנו ומבלי שנדע כיצד כל הצעה משתלבת במערך הכולל. אין בפנינו נוסח חקיקה וההצבעה היא על עקרונות בלבד. משנים כאן סדרי בראשית בלי לקיים דיון ציבורי מספק".
ממטרי זעם החלו לרדת על בליטנר מימין, כמו ח"כ יואב קיש, ומשמאל כמו ח"כ איתן כבל. תוך כדי המהומה נכנס בשקט אל חדר הוועדה העוזר המשפטי של שרת המשפטים איילת שקד, עו"ד גיל ברינגר, שכנראה קיבל דיווח מן הנעשה. ברינגר נעמד וסתר חזיתית את ליכט ובליטנר: "עמדת שרת המשפטים היא שהליך החקיקה תקין ונעשה ביסודיות. היא מבקשת שתמשיכו לעבוד. שרת המשפטים לא חושבת שנציגת משרדה אמורה לתת ציונים לכנסת ביחס לטיב הליך החקיקה. שרת המשפטים סבורה שראוי היה אם הדברים כלל לא היו נאמרים". אחר הדברים האלה, חמתו של אבי ליכט בערה בו.
זוהי רק דוגמה להתנגשות אחת מני רבות שחוו אנשי הייעוץ המשפטי בכלל ואבי ליכט בפרט מול הממשלה והכנסת בכל הנוגע ליחסים שבין המחוקקים לייעוץ המשפטי. מכבש הלחצים הזה הוא אחת הסיבות, ישנן נוספות, שבגינן הודיע ליכט השבוע כי יפרוש מתפקידו הבכיר, המוערך כמספר שלוש בבכירוּת במשרד המשפטים. לפניו נמצאים היועמ"ש ופרקליט המדינה. הודעתו הפתיעה אישים בצמרת משרד המשפטים שנודע להם על כך יום־יומיים לפני הודעתו הפומבית, אולם חוג ידידיו הקרובים לא הופתע כלל וכלל.
לפני הכול, היכרות עם האיש. אבי ליכט הוא אחד המשפטנים המוערכים ביותר במערך הייעוץ המשפטי של מדינת ישראל, ומי שהוביל מהלכים משפטיים מורכבים מאוד. הוא היה שותף לבניית החוקים המשמעותיים והמורכבים ביותר בשנים האחרונות, כמו חוק הריכוזיות וחוק חדלות פירעון, שזכו לתהודה תקשורתית נמוכה. קשה למצוא מי שיאמר עליו מילה רעה. ליכט, בן 49, נולד וגדל בעפולה, הוא בוגר מדרשיית נעם בפרדס חנה, והתמחה אצל השופט תיאודור אור בבית המשפט העליון. את דרכו במשרד המשפטים הוא החל כפרקליט במחלקת הבג"צים במשך 11 שנים, והתקדם אל תפקידים בכירים ובהם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (כלכלי־פיסקלי), שבו כיהן במשך שבע שנים. סיבה נוספת לעזיבתו נעוצה בתפקידו האחרון, כמשנה ליועמ"ש הממונה על ניהול ותפקידים מיוחדים, שבו כיהן שנתיים. נגיע לכך.
אחד המיזמים האחרונים של ליכט היה נוהל חדש שהכין במשך יותר משנתיים בעבור מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד היועמ"ש, שאמור להסדיר את מערכת היחסים בין המחוקקים והממשלה לבין הייעוץ המשפטי. המסמך, שנקרא "המדריך הפנימי לעבודת מחלקת ייעוץ וחקיקה", מתפרס על פני 84 עמודים שבהם נמצאים עיגונים נוספים לעוצמת הייעוץ המשפטי, אבל לא רק. כך למשל, בסעיף 49 במסמך נקבע כי "לא ניתן לקדם הצעת חוק ולהביאה לאישור ועדת שרים, אם קיימת מניעה משפטית לקידומה"; ובסעיף 30 נקבע כי "מניעה משפטית קיימת… כאשר לא ניתן לקדם את החקיקה במסגרת החוקתית הקיימת בישראל, או על בסיס עקרונות היסוד של שיטת המשפט בישראל". מי שיפרש מה חוקתי ומה לא, יהיו כמובן אנשי היועמ"ש.
המסמך עורר את התנגדותם של אנשי משפט שמרנים. כך למשל, פרופ' יואב דותן מהאוניברסיטה העברית אמר בשבוע שעבר בכנס במכון הישראלי לדמוקרטיה כי "עמדת היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה, האומנם? זה טוב כסיסמה פוליטית, אבל לא מבחינה משפטית. היועץ המשפטי הוא לא בית משפט". גם פרופ' רות גביזון הגיבה למסמך: "הייתה מהפכה חוקתית ומהפכה בנוגע למעמדו של היועמ"ש, שהן חלק מאותו עניין. נוצר מעבר ממעמד של היועמ"ש כמי שמייעץ למי שחוות דעתו מחייבת את הממשלה. מה שקרה זו בכייה לדורות, זה חלק מהמאבק הקשה והכוחני והמזלזל שמתנהל בימים אלה סביב פסקת ההתגברות".
יתרה מכך: לליכט התברר כי שרת המשפטים שקד פשוט אינה מתכוונת לתת לטיוטת המסמך להתקבל כנוהל רשמי וחתום. יוצא כי פרי עבודתו הארוכה עתיד להידחות על הסף.
באותו כנס של המכון לדמוקרטיה, שנערך ב־6 במאי, התייצב ליכט והתבטא בחריפות כלפי הרוחות השמרניות שהחלו לנשב במסדרונות סלאח א־דין. קרוביו מגלים לנו כי עשה זאת לאחר שכבר גמלה בלבו ההחלטה לפרוש מתפקידו. "השינוי הארגוני, שהמדריך שאנחנו מציגים הוא הביטוי שלו, נעשה בתקופה שיש בה אתגרים חיצוניים – ישנה תחושה של ירידת קרנה של המקצועיות בשירות המשפטי", אמר ליכט. "אנחנו פועלים, להבדיל משנים קודמות, במרחב של חוסר לגיטימיות, ומול הקו האידיאולוגי שאנחנו גדלנו עליו עולה קו אידיאולוגי אחר. בשנים האחרונות התפקיד ועיקר הפעילות נתפסים בקרב קהלים הולכים וגדלים, כולל בכנסת ובממשלה, כלא לגיטימיים. קמה גישה אידיאולוגית שמסבירה שמה שאנחנו עושים אסור. את הגישה הזאת אפשר לתמצת בשתי מילים: 'מי שׂמכם?'"
זוהי אינה הפעם הראשונה שליכט מתבטא פומבית נגד הרוח השמרנית שמייצגת שרת המשפטים. ב־2016 אמר ליכט בכנס 'קהלת': "אני לא מתכוון להתנצל בפני מי שחושבים שאסור לנו להשתמש בזכות הווטו, שהיא קריטית וחיונית". הוא אמר זאת לאחר ששרת המשפטים שקד ביקרה את התנהלות הייעוץ המשפטי אשר מגביל את הדרג המדיני. ליכט אף עקץ את שרי הממשלה ואמר כי "להרבה אנשים יש צורך לעשות שימוש בנו כאליבי להימנעות מפעולה כלשהי".
פירק את הפירמידות
בשנים האחרונות נרקמה בין ליכט לח"כ ניסן סלומינסקי ידידות מקצועית, לרבות שיחות אל תוך הלילה. הם אף גילו כי ניסן הכיר את אמו של ליכט עוד לפניו – השניים היו חניכים באותו סניף בני עקיבא בתל־אביב. חוק הדתיים השלובים טרם בוטל בבג"ץ. ליכט וסלומינסקי פעלו כצמד כאשר חוקקו כמה חוקים גדולים ומשמעותיים כשהיה ח"כ סלומינסקי יו"ר ועדת הכספים, ובקדנציה הנוכחית יו"ר ועדת החוקה של הכנסת. סלומינסקי מבקש לצנן את הרושם שעשוי להתקבל מהתבטאויותיו של ליכט על אישיותו, ומספק תמונה מורכבת יותר.
"עבדנו יחד על שני חוקים עוצמתיים ששינו את פני הכלכלה הישראלית", מספר סלומינסקי, יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט. "החוק המרכזי שעשה מהפכה שלמה בכלכלה הוא חוק צמצום הריכוזיות. יחד עם אבי ליכט פירקנו את כל תופעת הפירמידות. עשירים ניצלו את הכסף של הציבור הרחב להרוויח, וכשהיו הפסדים גלגלו את זה על הציבור. פירקנו את זה. עד היום יש עשירים שמתקשים למכור את העסקים שלהם בגלל זה. החוק השני הוא חוק חדלות פירעון. אלו חוקים עוצמתיים שלא זכו לסיקור תקשורת בשל היותם מורכבים מאוד.
"אבי ליכט הוא אדם מקצועי מאוד, ידען גדול, מבריק, חכם וגם פיקח", ממשיך סלומינסקי. "יש הרבה משפטנים עם ידע ומעלות, אבל הוא היה גם אדם נעים, איש של שיח ולא של הורדות ידיים. בחוק הריכוזיות הוא בא אליי ואמר, 'הרי בסוף מה שיו"ר הוועדה מתכנן זה מה שקורה. אנחנו הולכים לעבוד יחד הרבה זמן על החוק, בוא תגיד לי כבר עכשיו איך אתה רואה את החוק ונתחיל לעבוד'. זו גישה מפוכחת מאוד. זה בנה בינינו אמון מוחלט. לפעמים יש כאלה שבאים מהייעוץ עם עמדה מסוימת או לחלופין מאשרים כל דבר, ליכט לא היה כזה. הוא היה אומר לי, 'ניסן, לא נכון שהסעיף הזה ייכנס', אבל היה לו ברור שבסוף אני זה שמכריע. הדרך שלו אפשרה גם לקבל את דעתו. הוא מעולם לא ניסה לכפות עלינו משהו, תמיד עבודה משותפת".
ובכל זאת, אתה רואה את התבטאויותיו האחרונות. משנה אחרת ליועמ"ש, דינה זילבר, עקצה את מנדלבליט במאמר כי "בעבר ראשי המערכת היו מוכנים להתעמת עם הפוליטיקאים" וכי קשה להיות פרקליט במחלקת הבג"צים ולעמוד מול הממשלה. כלומר, יש במשרד המשפטים, ואבי ליכט בתוכו, תסכול מסוים.
"ודאי שיש, אבל הוא מורכב יותר. בתקופת הממשלה הנוכחית יש מתח גדול מאוד בין המחוקק לבית המשפט העליון, כאשר הייעוץ המשפטי נמצא באמצע, בין הפטיש לסדן. אנחנו כמחוקקים מנסים להסדיר את מערכת היחסים בין הרשויות, ויש מצבור חוקים, כמו חוק יסוד החקיקה, ההתגברות, ההסדרה והלאום, שהם נצרכים וחשובים כי בג"ץ ניצל את חולשת המחוקקים והגיע לרעות בשדות לא לו. החוקים הללו יצרו מאבק בינינו לבית המשפט העליון מתח גדול מאוד. ברגע שנוצר מאבק, מחלקת ייעוץ וחקיקה צריכים להחליט אם הם מסייעים לנו או לבית המשפט.
"דמיין את עצמך במקומו של אבי ליכט. הוא צריך להסתדר עם עמדת שרת המשפטים כאשר כל תקופה התפקיד מאויש בידי אדם אחר בעל רוח שונה, כמו ציפי לבני או דניאל פרידמן. להתיישר תמיד עם מנדלבליט, להתאים עצמך לקווים המנחים של בית המשפט העליון. כאשר הללו מתחילים ללחוץ, ליכט נמחץ באמצע וצריך לתמרן. מבחינה פסיכולוגית אתה נמצא בתפקיד משפטי בכיר מאוד, אבל למעשה לא מקבל החלטות אלא מתמרן בין לחצים, זה קשה מאוד. לא תמיד אנחנו מבינים את זה, אבל אנשי הייעוץ המשפטי, מחלקת ייעוץ וחקיקה, מרגישים את התסכול ונמצאים בעמדה לא פשוטה. בחוק ההסדרה למשל, היועמ"ש הודיע שמבחינתו הלכנו לקצה והוא לא מוכן לתמרן והוא מתנגד לחוק. אנחנו חשבנו שהוא לא מחייב אותנו וחוקקנו בכל זאת. ואז שוב נוצר מתח גדול, האם ייצג אותנו בבג"ץ נגד חוק שהתנגד לו? גם כאן הוא בחר שלא, והבאנו משפטן אחר שייצג אותנו. בקדנציה הזאת הרשות המחוקקת מחזירה לעצמה את מעמדה, וזה מערער את היציבות ומאתגר את העבודה של משרד המשפטים".
ליכט חטף לא מעט מהצד השמאלי של המפה הפוליטית בשל יכולות התמרון המשפטיות שלו והסיוע שהעניק לממשלה, גם כשלא תמיד סבר שהיא צועדת בתלם. השיא היה כאשר טיפל במתווה הגז ובסאגה המתפתלת של תאגיד השידור הציבורי. בשני המקרים הללו שמר בבטנו, ולעתים שיתף את חבריו, ביקורת נגד אופן התנהלות הממשלה והכנסת, וכמו בטנגו התנועע איתה צעד אחורה ושני צעדים קדימה.
פעילת השמאל החברתי אורלי בר־לב האשימה כי "בסיפור הגז היה זה ליכט שהוציא חוות דעת דרמטית בדצמבר 2014 על מונופול הגז ש'מסכן את קבלת ההחלטות במשק'. חצי שנה אחר כך הכשיר את המתווה שקיבע את מונופול הגז", כתבה באתר 'המקום הכי חם בגיהינום'. בר־לב המשיכה וכתבה: "בסיפור התאגיד היה זה ליכט שהוציא חוות דעת שהוגדרה 'יצירתית' כדי לפתור את בעיית השידור מירושלים, ששימשה תירוץ נוסף לדחיית עליית התאגיד וקריאות לביטולו. בדצמבר הודיע ליכט כי הוא מתנגד לדחייה בעליית שידורי התאגיד לאוויר. חודשים ספורים עוברים, והנה הוא חתום על המתווה, שבפועל מחסל את התאגיד. רגע אחד יש לליכט עמוד שדרה עצמאי מקצועי, וברגע הבא הוא שטיח. מה מוביל רגולטור למחוק את עצמאותו המחשבתית, לשנות ב־180 מעלות את דרכו ולמעול בתפקידו כמגן ציבור?"
בר־לב מספקת תשובה קונספירטיבית: "ביום שבו אישרה הממשלה את מתווה הגז המתוקן, לאחר פסילתו בבג"ץ, היא אישרה גם את מינויו של ליכט לתפקיד שהוגדר בתקשורת כמספר 2 של מנדלבליט. מה יכול לגרום לליכט ליישר קו עם ראש הממשלה גם בסיפור התאגיד? התפקיד הבא. הוא כבר התמודד בסיבוב הקודם על תפקיד היועמ"ש מול מנדלבליט".
מה שהיא לא יודעת הוא שדווקא מינויו של ליכט לתפקיד "הראשון למשנים ליועמ"ש" הוא הסיבה המרכזית לפרישתו השבוע.
הגיע לתקרת זכוכית
נסביר: בסוף 2015 הגישו שמונה משפטנים מועמדות לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אחד מהם הוא אבי ליכט, וגורם המקורב לו מספר שעשה זאת ביודעו כי אין לו סיכוי מול מנדלבליט, שזכה לתמיכת שרת המשפטים שקד וראש הממשלה בנימין נתניהו. מדוע אם כן התמודד? מאחר שהתקרב לסוף הקדנציה של תפקידו כמשנה ליועמ"ש בתום שבע שנים. לאחר שנבחר מנדלבליט, בינואר 2016, במשרד המשפטים לא רצו לאבד את המשפטן הבכיר ובנו בעבורו תפקיד רוחבי שממונה כאמור על ניהול המשנים ליועמ"ש האחרים ועל פרויקטים מרכזיים של משרד היועמ"ש, תפקיד שאליו נכנס עוד במאי באותה שנה.
אלא שככל שעבר הזמן בתפקידו החדש, הבין ליכט כי אמנם מינו אותו למנהל המשנים ליועמ"ש, אלא שהמשנים עצמם לא סרים למרותו. במשך הזמן הוא ניסה ליצור שינויים ולממש את תפקידו הניהולי, אך שאר המשנים התנגדו והפגינו עצמאות. בשלב מסוים הוא אף פנה למדלבליט וביקש שירחיב את סמכויותיו, אך נענה בשלילה. "הוא היה מתוסכל מזה", אומר לנו מקורב לליכט. "הוא הבין שכאשר אתה מסיים קדנציה כמשנה ליועמ"ש יש מעליך תקרת זכוכית והמערכת לא באמת יכולה לשמור אותך אצלה בתפקיד משמעותי". למרות התנגדות המשנים, הדרג הניהולי במשרד המשפטים נחוש לשמר את התפקיד ולאיישו, אם כי בשלב זה מוקדם מכדי לדבר על מחליף.
הפוליטיקה הפנימית בצמרת משרד המשפטים מורכבת אף יותר. בניגוד לדרך הפנים־משרדית שבה נבחר המשנה ליועמ"ש, הבחירה בתפקיד היועמ"ש עצמו היא פוליטית ונעשית בידי ועדה חיצונית בראשות שרת המשפטים ובכפוף לאישור הממשלה. לאחר שהפסיד למנדלבליט, ראה ליכט חבר נוסף שמתחמם על הקווים ובעל סיכויים גדולים למינוי לתפקיד היועמ"ש – המשנה ליועמ"ש רז נזרי.
אם מתעלמים מהמשנה ליועמ"ש ד"ר רועי שיינדורף, שמאוהב בתפקידו כמשנה הבינלאומי ונעדר כוונות גבוהות, נותרנו עם שני המשנים הוותיקים ביותר: נזרי וליכט. גם נזרי סיים קדנציה כמשנה הפלילי ונכנס לתפקיד נוסף, כמשנה ייעוץ וחקיקה, עם היבטים רוחביים. ההבדל ביניהם הוא שנזרי נחשב שמרן יותר, בדומה למנדלבליט, וכזה שראש הממשלה נתניהו ושרת המשפטים שקד יעדיפו.
למעשה, הבחירות לכנסת שייערכו בעוד כשנה עתידות להשפיע באופן מכריע על אופיו של משרד המשפטים. היועמ"ש יסיים את תפקידו ב־2020, כשנה לאחר הבחירות, ופרקליט המדינה יסיים עוד קודם, כחצי שנה לאחר הבחירות. אם שוב תיבחר ממשלת ימין בראשות נתניהו ואיילת שקד תשוב למשרד המשפטים, רז נזרי הוא ככל הנראה המועמד המוביל לתפקיד היועמ"ש; הדרג הנבחר ינסה להשפיע גם על מינוי פרקליט מדינה שמרן, שכן ישנו הבדל תפיסתי בין מנדלבליט לפרקליט המדינה שי ניצן בכל הנוגע לשיח השמרני־אקטיביסטי.
אם לא תיבחר ממשלת ימין, או שייבחר לתפקיד שר המשפטים אדם אחר, בעל אג'נדה מתונה יותר מזו של איילת שקד – כל הקלפים ישובו להיות פתוחים, גם למשפטנים מחוץ למערכת. בכל מקרה, לאבי ליכט לא הייתה הסבלנות להמתין עד אז. הוא מקווה להגיע לשירות הציבורי בדלת אחרת, אולי דרך הוועדה למינוי שופטים.
