טרנסניסטריה, מדינת החסות של רוסיה שבין דרום־מערב אוקראינה ומולדובה, מסומנת לפי הדיווחים כיעד הבא של הרוסים, השואפים לספחה לפדרציה שלהם אחרי חצי האי קרים ו"מדינות" מזרח אוקראינה דונייצק ולוהנסק.
זהו חבל ארץ שגורל יהודיו היה מהקשים בתולדות השואה: אין איש יודע כמה בדיוק הושמדו או נספו שם. האומדן הנמוך הוא 185 אלף, והגבוה – 400 אלף. כיצד נמחקו יהודים רבים כל כך מהזיכרון הלאומי?
"מעבר לנהר הדנייסטר", זהו פירוש השם "טרנסניסטריה", שהמציא שליט רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה יון אנטונסקו, בן בריתו של היטלר. היחידה המנהלית הזאת התקיימה במשך שנתיים וחצי בלבד, מאוגוסט 1941 עד מרץ 1944, והעיר אודסה, כיום באוקראינה, נקבעה כבירת האזור.
לפני המלחמה חיו במרחב הזה כ־300 אלף יהודים. אך טרנסניסטריה של ימינו היא חבל ארץ קטנטן ובו כחצי מיליון תושבים, נטול מוצא לים, ש־400 ק"מ אורכו ו־10 ק"מ רוחבו. בעת פירוק ברית המועצות הכריזו אנשיה שהם מנתקים את עצמם ממולדובה ומקימים רפובליקה קטנטנה, לכאורה עצמאית; כשהשיגו את מבוקשם, גם אם ללא הכרה בינלאומית, הם שינו את שם החבל בפיהם ל"פרידנסטרוביה" (באוקראינית: "לצד הנהר דנייסטר").
כשבועיים לפני התפרצות מגפת הקורונה ביקרתי שם. יצאנו מהעיר קישינב והגענו לרפובליקה הלא מוכרת אחרי נסיעה שנמשכה שעה. את החלק האוקראיני של טרנסניסטריה אני מכיר מסיורים באוקראינה. הפעם ביקשתי לפגוש את שרידי הקהילות היהודיות שעדיין חיים בערים המקוריות של טרנסניסטריה. רוב היהודים שם הם "דור ראשון", כלומר שורדי שואה מבוגרים. גם בני הדור השני כבר אינם צעירים. כמעט לא תפגשו שם יהודים צעירים המבקשים לבנות שם את ביתם. מרביתם כבר עלו לארץ או היגרו לארה"ב.
את היום הראשון התחלנו בעיר בנדרי (טיגינה) הקרובה ביותר לקישינב, ונמצאת בצד הדרומי של הדנייסטר, בניגוד לשאר חלקי המדינה שמצפונה לו. המדריך שלנו היה חסיד חב"ד, הרב מנדי גוצל מקישינב, האחראי על קיום הקשר עם יהודי האזור. בבניין מלון שרובו נטוש נשמרו אולם ומשרד לקהילה, ומול הבניין, על גדת הדנייסטר, ניצבה אנדרטה לזכר יהודי בנדרי. שבעים יהודים בני 70 עד 90 התקבצו במועדון קהילתי למפגש של שיחה וקצת אוכל שהביא איתו מקישינב הרב מנדי. עיניהם היו כבויות, חיוך לא עלה על פניהם, אבל המפגש הזה היה להם "נשמה יתרה". אחרי השיחה והקַדיש הלב נפתח מעט, ושמעתי על עברם ועל קורות המשפחות שלהם – סיפורים עצובים בעיר אפורה ומדכאת, בקהילה שאין לה עתיד המשמרת את זכרם של אלפי יהודים שחיו בבנדרי עד השואה. רובה צפוי להתפוגג בעשרים השנים הקרובות.
המרחק קצר מבנדרי לבירת המדינה טירספול (130 אלף תושבים). כבר אמרנו שרוחב המדינה הוא 10 קילומטרים. שוב אנחנו רואים אנדרטת זיכרון על שפת הנהר. גם כאן הוקמה האנדרטה במקום שהקהילה היהודית הושמדה בו. זו אנדרטה צנועה בין הנהר לשדרה הסמוכה, ומי שאינו מחפש אותה לא יבחין בה.
הקהילה בעיר גדולה יותר מזו שבבנדרי, אך לא יותר מ־35 יהודים מתכנסים בבית הכנסת המקומי. לפני השואה שכנו פה כמה עשרות בתי כנסת. המקום חודש רק בשנים האחרונות, אך זהו עדיין מבנה צנוע, חלק מבניין ששימש בעבר כולו בתור בית כנסת. מדכא להתפלל בבניין אפור כל כך, כאשר אין בין המתפללים בשבת ובחול אפילו אחד היודע את סדרי התפילה.
לצורך שתיית משקה חם הביא אותנו הרב מנדי לבית קפה. התיישבנו בצל תמונתו של סטלין, ושתינו קפה בכוסות חד־פעמיות עם אוכל שהבאנו איתנו מקישינב. בנסיעה ברחובות העיר, בדרך אל מעבר הגבול, ראינו חיילים בכל הצמתים המרכזיים.
יומו השני של הביקור התמקד בחלק הצפוני של הרפובליקה הקטנה. בעיר דובסרי ביקרנו במקום שבו הושמדו בזמן קצר 18 אלף יהודים, בספטמבר 1941. סביב כל השטח נבנתה בינתיים חומה, ובמרכז – 14 קברי אחים, ומצבות המתעדות את ההשמדה הנוראית. על קירות החומה חקוקים אלפי שמות של יהודים שנטבחו שם. מילה אחת בעברית כתובה על האנדרטה ביידיש, ברוסית, באוקראינית, באנגלית וברומנית: "למה?". דובסרי אינה עיר גדולה, אך גם כאן, בעיר שיש בה ככל הנראה פחות מחמישים יהודים, שומרת העירייה על מרחב הזיכרון היהודי.
ביקרנו גם בשרידי הקהילה היהודית ברובניצה, ובבית הכנסת היתום של חסידי רשקוב בעיר רשקוב. קשה לעבור מבית קברות לבית קברות, מאתר זיכרון לאתר זיכרון, המעידים על מה שהיה ונמחק בהשמדה הגדולה בשואה. מדכדך לראות את הבניין הגדול של בית הכנסת המפואר ברשקוב, עומד היום ריק ומתפורר. השנה אומנם הקציב האיחוד האירופי תקציב לשיקומו של בית הכנסת, בתור אתר מורשת, אך הוא צפוי להישאר ללא מתפללים. לפני 78 שנים היו פה יהודים, ואינם.
