סיפורם של חללי הרובע היהודי בתש"ח נותר במשך שנים רבות בצל, אך עם השנים התחיל להיכנס לתודעה, בזכות ארכיונים שנפתחים, מורי דרך שחוקרים, ובמקרה של רחמים מזרחי ז"ל ורבים אחרים – בני משפחה וצאצאים שמבקשים ללמוד סיפור שלפעמים לא סופר או לא קיבל הכרה.
אורלי אסיה, משוררת ילידת ירושלים, ינקה מילדותה את סיפורו ההירואי של סבה, רחמים מזרחי, מאביה יצחק ז"ל. במשך 40 שנה היא מקפידה להגיע לטקס הממלכתי הצבאי לזכר סבה, המתקיים ביום הזיכרון לחללי צה"ל בחלקת קבר האחים לחללי הרובע, בבית העלמין בהר הזיתים. סיפורם של גיבורי הרובע היהודי, שעמדו בחזית מול לוחמי הלגיון הירדני, שופך אור על הגבורה של אזרחים, ששימשו כחיילים של צבא ההגנה לישראל שטרם הוקם. תושבים תמימים, ביניהם ילדים רבים, שעמדו בעוז רוח על הגנת היישוב היהודי.
רחמים מזרחי עלה לארץ, ככל הנראה מאיראן, בשנת 1908, בגפו. בשנת 1927 נשא לאשה את שרה, בת למשפחה ותיקה ברובע היהודי בירושלים, ונולדו להם 12 ילדים. שרה נפטרה בלידת הבן האחרון, בנובמבר 1947, והילדים הועברו לחזקתה של אחותה למחצה. שלוש האחיות הגדולות שירתו בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, כשהן בנות 16 בלבד.
רחמים, אבי המשפחה, היה בעלים של באר מים בשכונת מאה שערים והתפרנס ממכירת מים מחוץ לחומות העיר העתיקה. במהלך השבוע התגורר מחוץ לחומות ובסופי שבוע חזר לילדיו לביתם ברובע. את מקום תפילתו קבע בבית כנסת החורבה.
באותה תקופה החל המצור הירדני על העיר העתיקה, וכתוצאה מכך עזבו רבים את הרובע, רובם אנשים אמידים. מי שנותרו היו קשישים ומשפחות מעוטות יכולת. כל מי שנשאר ברובע היהודי, ילדים ומבוגרים, התגייס להגנה על הרובע, אשר היה ברור לכול שהוא עתיד לעבור לידי הירדנים.
"סבא התגייס להגנה", מספרת אורלי. "כשהסתובב חמוש ברחובות הרובע, העבירו הוא ושאר הגברים אוכל ומים. אבי, יצחק אילת, היה בן 9 באותם ימים, ויחד עם שאר ילדי השכונה עסק בהעברת ידיעות ללוחמים. באחת הפעמים, היה אבי עד להריגתו של חברו ניסים גיני הי"ד (שנחשב לחלל הצעיר ביותר במערכות ישראל, א"כ), שנורה בידי צלף ירדני. זו הייתה טראומה שהוא סחב כל החיים".
"ביום קום המדינה, ה' באייר תש"ח, סבא יצא לראות שכל התריסים בבית מוגפים. הבית שכן ברחוב היהודים פינת רחוב תפארת ישראל, היכן ששוכן כיום חניון הרובע היהודי. לרוע מזלו, פגע בו ליגיונר ירדני והרג אותו. חתנו, בעלה של דודה שלי הבכורה, רץ אליו ומצא אותו מתבוסס בדמו, והבין שאי אפשר להציל אותו. הוא ראה שסבא לבש מעיל גדול וכסף רב שתחוב בכיסיו שנועד לבני המשפחה". הילדים היתומים עברו לחזקת האחות הגדולה ובעלה ובהמשך פוזרו בקיבוצים שונים. בשל המצב המסוכן, הובא רחמים יחד עם שאר חללי הרובע, 48 במספר, לקבורה בקבר אחים זמני בכיכר בתי מחסה, במקום שהיה שמור בסוד רק למתי מעט. זאת, על מנת שהירדנים לא יפגעו בגופות החללים ובתקווה שאלו יובאו לקבורה קבועה. ב-27 במאי עזבו כל התושבים את הרובע היהודי שנכבש סופית על ידי הירדנים. בחלקה הצבאית שבהר הרצל הוקמה אנדרטה לזכרם, כיוון שהירדנים סירבו לאפשר לבני משפחותיהם להיכנס לעיר העתיקה. כך במשך 19 שנה, עד לשחרור ירושלים על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים.
" אחרי השחרור בשנת 67', כשאבא שמע שאמרו כי הר הבית בידינו, הדבר הראשון שעשה הוא לרוץ לרובע ולחפש את הבית, אותו מצא, ואת קברו של אביו. באוגוסט של אותה שנה הרב גורן הודיע כי ניתן להעביר את החללים מהקבורה הזמנית בכיכר בתי מחסה לקבורת ישראל לאחר שזיהו כמעט את כולם. כנראה, כיוון שלא כולם זוהו ולא רצו לעשות איפה ואיפה, החליטו לקבור את כולם יחד בקבר אחים בהר הזיתים". מאז, בכל שנה משתתפת המשפחה בטקס האזכרה בקבר האחים בהר הזיתים.
אלא שהסיפור לא נסגר ופצע פעור נשאר אצל יצחק, הבן. תאריך הפטירה שנרשם על המצב היה ה-27 במאי, ולא ה-14 במאי, היום שבו נהרג רחמים, גם על פי תעודת הפטירה שלו. בנוסף, על אף שמשרד הביטחון הכיר ברחמים ובשאר כחללי צה"ל, לא הופיע על המצבה סמל צה"ל. תיקון לכך זכתה לעשות אורלי לפני 16 שנים.
"ביום העצמאות תשס"ו אבא ביקש ממני אם אוכל לעזור לו לתקן את המצבה של סבא. זה היה בשנים הראשונות שהתוודעתי לסיפור במלואו. פניתי למשרד הביטחון אך לא עזרו לי וכך פניתי ליד לבנים. שם אמרו לי, "באת בזמן". בדיוק באותה עת עסקו שם בהחלפת המצבות. אמרו לי, "תגידי מה צריך ונכין". לבסוף קיבלתי תמונה עם הסמל, ותאריך הפטירה שהתעדכן. לאחר מכן, אבא הסכים בפעם הראשונה להגיע איתי לטקס האזכרה הממלכתי בכותל".
במשך השנים המשיכה אורלי להתחקות אחר הסיפור של סבה, רחמים. לפני כשלושה שבועות, גילתה סוף סוף את מקום באר המים, מקור פרנסתו של האב שממנה בהמשך שאב מים ודאג לחלקם לתושבי הרובע הנצורים. היא התגלתה ברחוב עין יעקב, שבו נמצא כיום השטיבלך וחנויות הספרים הישנות. תמונות ישנות שהתגלו חשפו את הבאר שהתמוטטה לפני עשרים שנה.
"חייתי את הכאב של אבי בלי להבין. היה לי חשוב לחקור את הכאב הזה, סבא שלי בעצם היה גיבור", מסכמת אורלי. "לחקור את סיפורו של העורף היהודי, של סבא שלי, היה להכיר במאמץ המלחמתי של תושבי הרובע ובאומץ שלהם. בהקרבה שלהם למען ירושלים".
