סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה שבוע שעבר חשף תמורה בדעת הקהל: רוב יהודי ישראל תומכים במתן אפשרות ליהודים להתפלל בהר הבית. שלושה רבעים ממצביעי הליכוד, הציונות הדתית וימינה תומכים בכך וכמותם 69 אחוז ממצביעי תקווה חדשה ו־65 אחוז מבוחרי ישראל ביתנו.
מהיכן זה מגיע? בעיקר מתחושת השפלה לאומית שהצטברה בלבבות למסה קריטית. מי יודע, אולי בעתיד היסטוריונים עוד יצביעו על עשרת הימים שבהם דגל אש"ף היה תלוי על כיפת הסלע – באופן חסר תקדים – כאירוע שחולל את השינוי באתר המקודש. המשטרה לא הצליחה וכנראה גם לא יותר מדי ניסתה למנוע את רגימתם של יהודים במכוניותיהם בציר העופל בידי הפורעים שבהר, לא הצליחה וכנראה גם לא יותר מדי ניסתה למנוע את הנפת שלטי הזרוע הצבאית של חמאס ושלל ארגוני טרור אחרים, מחיזב א־תחריר ועד הג'יהאד האסלאמי ואש"ף, ולא הצליחה או ניסתה לבלום את הצתת דגל ישראל בהר (שלוש שנות מאסר על פי החוק) בשבוע שחל בו יום העצמאות; אוזלת ידה זעזעה רבים, והביאה קהל גדול לתובנה שבהר נדרש שינוי דחוף.
נפש רבים נקעה מכך שהמתחם המקודש סגור לעליית יהודים טובים מהמניין, אבל פתוח בפני אוהדי מוחמד דף. גם קריאות "חייבר יא־יאהוד" בליל יום הזכרון לשואה ולגבורה היו יותר מדי. וכשבממשלה הפגינו זלזול בפגיעה הקשה ברגשות היהודים, וכשהזלזול בא דווקא מיועז הנדל, חבר הפלג הלאומי והציוני בממשלה (״אנחנו לא נלחמים בדגלים. לא להסיט את קו המחשבה למקומות שוליים"), רק הועצם רושם הניתוק של היושבים שם למעלה.
בסרטון שהפיץ הווקף בטיקטוק, הוצג איש וקף מסיר כלאחר יד את דגל אש"ף שהתנוסס על כיפת הסלע. הדבר הביא אחדים לטעון שיש שליטה כביכול של המשטרה בנעשה במתחם ובמעשי הווקף, אבל האמת היא שהסרטון משדר את ההפך הגמור. אם הווקף אכן מציית להוראות המשטרה, מדוע המתין מפקד המחוז דורון תורג'מן באדישות במשך עשרה ימים ולא הורה מיד על הסרת הדגל הפלסטיני? מדוע לא נקף אצבע עד שזעקת הדגל הציפה את הרשת, ועד שגם בנימין נתניהו פרסם ציוץ לועג למחדל השלטוני?
ומה עוד למדנו מסרטון הטיקטוק של הסרת הדגל הפלסטיני מכיפת הסלע? שלמשטרה אין די אומץ להיכנס בעצמה לשטח ההר (אולי היא בסך הכול מצייתת בכך לדרישות רע"ם), ולכן עליה להיעזר בשירותיו של הווקף במקום הקדוש. כשאזרחים יהודים אינם נוכחים בהר, גם המשטרה אינה נמצאת בו.
ומה עולה עוד מהסרטון? שבמקום שפעם הותר רק לכהן הגדול להיכנס אליו, ורק פעם בשנה, אפשר להסתובב היום חופשי ובלבד שאתה שונא ישראל.
ערב יום העצמאות תשפ"ב, הניגוד הבוטה בין חגיגות העצמאות שמחוץ להר ובין הריק השלטוני שבפנים – שם נשמרת הבלעדיות האסלאמית ברצף עוד מימי הממלוכים – מתקרב אל סף אי יכולת ההכלה. עוד חציית גבולות פרועה מהצד האסלאמי, עוד יריקה על סמלינו הלאומיים, ואולי גם אנחנו נשתחרר סוף־סוף מהעכבות. מי יודע, אולי עד יום העצמאות הבא כבר נאזור די אומץ כדי להניף גם את הדגל שלנו בראש ההר.
