העולם החופשי כולו מתגייס לטובת אוקראינה, שזקוקה לתמיכה צבאית והומניטרית. במקביל, רבבות הפליטים והמשפחות המפורקות זקוקים גם לתמיכה נפשית ורוחנית. זה ההיגיון שהוביל אותי לארגן משלחת של מנהיגי דתות למסע סולידריות לאוקראינה, מסע שבמרכזו ביקורי פליטים ואירוע ציבורי ששודר ברחבי אוקראינה.
הימים היו ימי ראשית המלחמה באוקראינה. הרב יונתן נריל, המנהל את מכון Interfaith Center for Sustainable Development , דחק בי לעשות משהו. הבה נפנה לראש הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בשם מנהיגי דתות העולם, הציע, על מנת שינצל את השפעתו על פוטין כדי לצמצם את האלימות. יונתן פנה אלי משום שהארגון שאני מנהל, The Elijah Interfaith Institute, מפגיש יחד מנהיגים מובילים מכלל דתות העולם – The Elijah Board of World Religious Leaders. בחוסר אמונה, שבדיעבד התבררה כמוצדקת, הסכמתי. עדיף לנסות מאשר לא לעשות מאומה.
להפתעתי, אף שהיוזמה לא זכתה לתגובה רוסית, היא כן זכתה לתגובה משמעותית של התקשורת העולמית. האירוע שבו מסרנו את הפנייה באופן סמלי לכנסייה הרוסית, בכנסייה הסגורה שבמגרש הרוסים, זכה לסיקור יותר מהמון יוזמות חשובות אחרות, שלא זכו לכל התיחסות תקשורתית. סבור הייתי שבכך תם מה שיכולתי לעשות עבור אוקראינה. עד שאותגרתי בשנית. ג'יימס שטרנליכט, יזם חברתי צעיר ובעל קשרים ענפים, שהקים את The Peace Department סנט בי: מה התועלת בכתיבת מכתבים ובחתימה על עצומות? צא לשטח והפגן נוכחות מול האומה האוקראינית.
הרהרתי והתלבטתי, ואז השבתי: יש לי רעיון, ואם תתמוך בו כספית נוכל להוציאו לפועל בשותפות. ללא ניד עפעף השיב הלה בחיוב, וכך יצאה לפועל יוזמה שהיא כמעט בגדר נס – ביקור רם־דרג של מנהיגי דתות והפקת אירוע ברמה לאומית בטווח זמן של שלשה שבועות, באומה המתנהלת על פי תנאי ומגבלות של עת מלחמה. יודעי דבר באוקראינה אמרו לי שהביקור והאירוע היו בגדר נס.
מסר לאומה במצוקה
הרעיון היה כזה: מנהיגים דתיים יכולים לעשות יותר מאשר לנסוע למקומות שנפגעו ולהתפלל שם, או לשמש כמגינים אנושיים. מנהיגים דתיים הם מורים רוחניים, שיש בכוחם להביא מזור ונחמה לאנשים סובלים. הבה נאסוף משלחת מנהיגים חוצת גבולות דתיים, ונביא את מיטב תורותינו ומסרינו לאומה כולה. הבה ניפגש עם פליטים ועם קשי יום, ונחזק אותם. הבה ניישם בפועל את הקריאה לידידות חוצת דתות שעליה תפארתנו, ונפגין ידידות וסולידריות עם האומה האוקראינית בעצם הביקור.
הרעיון הלהיב לא רק את ידידי הצעיר שטרנליכט. הוא הלהיב גם את המנהיגים הדתיים שאליהם פניתי, רובם חברי הארגון משכבר. כך התגבשה לה משלחת הסולידריות שכללה את הארכיבישוף מקנטרברי לשעבר, ראש הכנסייה האנגליקנית, ראש מסדר הפרנציסקנים, המופתי הראשי של בוסניה לשעבר, סוואמי (מורה הינדואיסטי) חשוב מאירופה ונזירוֹת ממסדרו של המורה הבודהיסטי המפורסם והמשפיע שנפטר לא מכבר ואשר ביקר בישראל פעמים אחדות – Tich Nhat Hanh. מן הצד היהודי השתתפו רבה של בת־עין הרב דניאל כהן, שהגיע בלווית הקלרינט המפורסם שלו, והרב יונתן וינטברג, ראש התנועה המסורתית באנגליה ומשתתף בכיר בתנועה הבין־דתית שם.
מה המסר שאנו יכולים להעביר לאומה במצוקה, מלבד לגנות את התוקפנות הרוסית הרודנית? בדיוק באותה עת שוחחתי עם שותף הולנדי, עמו עשיתי פרויקט קודם. מרטין למפרט הוא בעל מכון מחקר הבודק עמדות וגישות לנושאים שונים ברחבי העולם. מרטין סיפר לי שבמחקר עומק שהקיף עשרות אלפי נבדקים הוא מצא שערכי היסוד המבטאים את השאיפות של אוכלוסיות שונות נמצא כי אוקראינה, רוסיה ואירופה שותפות לשאיפה לאותם ערכי יסוד בדיוק – דאגה לזולת, ידידות, חירות, וכמובן בריאות. מכאן היתה הדרך קצרה להגדרת המסרים שלנו. הנה כי כן, באנו כמשלחת של מנהיגי דתות כדי לבטא דאגה לזולת, להביע נחמה לסובלים, לבטא ידידות, להבליט את ערך החירות ולתת תקווה. אלו היו הרעיונות שסביבם נסב האירוע הציבורי שערכנו.
לא נסענו לקייב, שכן לא חשבתי שנוכל לערוך שם ביקור ברוח המתוארת. העדפתי ללכת למקום שבו יש לי קשרים, וששם יכולנו להפיק את האירוע. מזה שנים אחדות אני מבקר בקביעות בסדיגורה שבפאתי טשרנוביץ (היום: טשרניבטסי). משיכתי לר' ישראל מרוזין הקבור שם הביאה ליצירת קשרי ידידות עם רבה של טשרנוביץ ושליח חב"ד, הרב מנחם מנדל גליצנשטיין. ידעתי שאם אזכה לתמיכתו נוכל לקיים את הביקור בהצלחה.
הרב מנדי לא הניד עפעף, והשיב מיד בחיוב כשהצעתי בפניו את הרעיון. אודה על האמת – הופתעתי. לא רק מן התעוזה והאמונה שניתן לקיים אירוע ציבורי בתנאי מלחמה, אלא גם מן הפתיחות לקיום אירוע בין־דתי. "לכתחילה אריבער", אומרים בחב"ד. כלומר, מראש נלך על השאיפה הגבוהה. וכך היה. למרות הסתייגויות של ראש הקהילה היהודית ושל אחדים, הרב מנדי האמין באירוע ובביקור, ובפשטות ובתמימות תמך, הדריך והפנה לאנשי השטח שאכן מימשו את האירוע בהצלחה.
הטוויסט החב"די לא נגמר בכך. האירוע התקיים ביום הולדתו ה־120 של הרבי מלובביץ', בי"א בניסן. וכך, פועלו של הרבי למען הזולת, עקרון הנתינה והדאגה לאחר, וערכי שבע מצוות בני נח והימנעות משפיכות דמים, היו חלק מן המסרים ששודרו ברחבי אוקראינה, בשילוב בין סרטון שהוקרן ובין דברים שמסר הרב גליצנשטיין. המסר המשותף נגד מלחמה ושפיכות דמים שמסרו הרב והארכיבישוף של צ'רנוביץ, מטרופוליטן גרמן, היו מרגעי השיא של האירוע.
האירוע כולו זמין לצפייה באתר מיוחד שהקמנו כדי ללוות את המסע. קשה לתאר את הטעם של האינטראקציה והאחדות שבין המנהיגים, כמו גם האופנים שבהם השתלבו האורחים מחו"ל בתרבות האוקראינית המקומית וכיצד דיבור ומוזיקה נרקמו יחד לכלל אירוע מרומם נפש.
שבת עם הפליטים
האירוע היה חשוב דיו בקנה מידה בינלאומי, שהוא קיבל מכתב תמיכה ושותפות מן האפיפיור שהועבר אלינו באמצעות נציגו במשלחת. במכתבו, הזמין לעיון באתר שהקמנו, מדבר האפיפיור על המאבק כמאבק שבין כוחות הטוב לרע. ההתקפות של הרוסים משולות להריגתו של קין את הבל; הן משקפות משהו ארכיטיפי באופן שבו אח רוצח את אחיו. היטיב להגיב הארכישוף רואן ויליאמס מקנטרברי: כאשר אח הורג את אחיו, לא רק האח הוא שנהרג. משהו מת גם בו עצמו.
הרב דניאל כהן הגיב לדברי האפיפיור תוך הבלטת ערך החירות שעמדנו לחגוג ימים אחדים לאחר מכן, בחג הפסח. האיום המיוצג על ידי הרוסים הוא פרי הרודנות, להבדיל מן החירות הנחגגת בימים אלו. בדברי תגובתי השוויתי בין עולמנו היום ובין המציאות ששררה בזמן השואה. מציאות של גינוי חוצה דתות ושל אמירות נחרצות מצד מנהיגים דתיים נגד רצח עם לא היתה קיימת בזמן השואה. לא נותר אלא להרהר מה היו פני הדברים אילו נשמעו קולות כאלו, או לחליפין להכיר בהתקדמות האנושות מאז.
לטעמי, אחד הדברים הנאים והראויים במעמדים מעין אלו הוא השיתוף בתכנים ובמסרים שהיו עד כה בתחומה של דת אחת והפיכתם לנחלת הכלל. כך, למשל, הרב דניאל כהן תרם עיון במשמעות ברכת הניחומים לאבלים, "המקום ינחם אתכם". כינוי הקב"ה כ"מקום" מבליט את חשיבותו של המקום, הבית, כמקור תנחומים, כמו גם את היותו של הקב"ה עצמו המקום והמפלט, במיוחד לאלו שאיבדו את מקומם. ניסיון הסבל היהודי עומד כעדות ונותן כוח לאלו שאיבדו את בתיהם במלחמה הנוכחית.
הרגע שריגש אותי ביותר התרחש בחלק אחר של המסע, בעת ביקורנו אצל הפליטים. במהלך ביקורנו בצ'רנוביץ היינו בשמונה מרכזי פליטים ודתות. בגלל הקשר שלי לסדיגורה בחרתי ללכת למרכזי הפליטים שם. הכרתי מכבר לא רק את בית מדרשו המשופץ והמפואר של ר' ישראל מרוז'ין אלא גם את קהילת הפליטים ששוכנה בו. בשבת שקדמה לביקור הייתי במחיצת הפליטים ועשיתי איתם שבת. אמרתי דברי תורה, הסברתי להם היכן הם נמצאים, לימדתי אותם ניגונים חסידיים, וערכתי הכנה לליל הסדר. עבור רבים מהם זו היתה השבת הראשונה שחוו. בחרסון, שממנה באו רבים מן הפליטים, כבר ארבעה דורות שזכרה של היהדות נמחה בהדרגה. פתאום מצאו פליטים אלו את עצמם בסביבה כשרה ושומרת שבת.
ימים אחדים לאחר מכן שבתי עם מנהיגי הדתות לבקר את אותם הפליטים שעמם שהיתי בשבת. השיחה הייתה קשה. דמעות שלא נשפכו בשבת נשפכו באותה שיחה גלוית לב. נוכח הכאב החשוף העזתי ושאלתי את הפליטים (בעיקר הפליטוֹת) האם יש נקודת אור בחוייה שעברו. לא ציפיתי לתשובה מסוימת, ולכן הוכיתי בתדהמה נוכח התשובה החד־משמעית של כמה מהן – השבת. כל מילה נוספת מיותרת.
