יו"ר מועצת השורא העניק תעודת הוקרה למחבל שניסה לרצוח ישראלים

לפני קצת פחות מעשור העניק ראש מועצת השורא הנוכחי תעודת הוקרה למחבל ערבי ישראלי שניסה לרצוח יהודים. מדהים ככל שזה נשמע, השייח' ספוואת פריג', אותו אחד שהלך לחבק ולהוקיר מחבל משוחרר, למעשה עומד בראש הגוף שיקבע את גורלה של ממשלת ישראל.

בימי האינתיפאדה השנייה הניח תושב טייבה, באדר עבד אל-קאדר, מטען חבלה בכביש גשר טייבה במטרה לרצוח יהודים. המטען התפוצץ בעוצמה רבה ורק בנס לא היו נפגעים. אותו עבד אל-קאדר גם ירה ברגלו של ערבי ישראלי שחשד בו שהוא משתף פעולה. על פשעיו אלו נגזרו על עבד אל-קאדר 11 שנות מאסר.

כשהשתחרר, בשנת 2013, עלתה אליו לרגל משלחת של חברי כנסת ונכבדים מהתנועה האיסלאמית. המחבל המשוחרר זכה לכבוד רב מצד חברי הכנסת שביקשו להצטלם עימו, לברך אותו ולהעניק לו תעודת הוקרה על הקרבתו. יו"ר המפלגה של התנועה האיסלאמית באותם ימים, איבראהים צרצור, נשא דברים באירוע קבלת הפנים לעבד אל-קאדר. השייח ספוואת פריג', ביחד עם חברי הכנסת של מפלגת רע"מ, העניק תעודת הוקרה על פועלו והקרבתו. עבד אל-קאדר עצמו התראיין לאחר שחרורו והתגאה במעשיו החבלניים.

מדובר באירוע הזוי. שורה של חברי כנסת בישראל ואנשי דת עולים לרגל לביתו של מחבל לשעבר, שפשע פשעים קשים נגד החברה הישראלית והיהודית, ומבקשים לחזק ולהלל אותו. היום, השייח פריג', מעניק תעודת ההוקרה, אמור לקבל החלטה ביחד עם חבריו למועצת השורא האם ראויה ממשלת ישראל הנוכחית להמשיך לתפקד או לא. 

היסטוריה של תמיכה במחבלים

צריך גם להבין שלא מדובר באירוע בודד מצד התנועה האיסלאמית. לאורך העשור האחרון דאגו אנשי המפלגה והתנועה הזו, מחכמי הדת שבה ועד לפוליטיקאים ולעסקנים שבה, לתת את הכבוד למחבלים ערבים ישראלים. יו"ר המפלגה, מנסור עבאס, השתתף בעצמו בלא מעט אירועי תמיכה במחבלים. עם כל הכבוד לרטוריקה הנעימה שעבאס משמיע בשפה העברית, הוא מעולם לא הסביר באופן בהיר מה הוא עשה בבתיהם של מחבלים ובאירועי תמיכה באסירים ביטחוניים – אירועים שבהם העניקו מדליות למחבלים. 

בשנת 2013 השתתפו עבאס, יחד עם חברי התנועה האיסלאמית של הפלג הדרומי ("המתון") באירוע חמאסי שבו מעניקים תעודות ומתנות למחבלים משוחררים. עבאס ישב באותו אירוע כאשר כמה מושבים לידו סאמי יונס, מחבל ערבי ישראל שרצח חייל צה"ל. כמה שורות מקדימה ישבה משפחתו של המחבל ספיאן עבדו, איש חמאס, שהורשע בניסיון להרעיל ישראלים למוות בבתי קפה. 

מדובר בדפוס פעולה. התנועה האיסלאמית נהגה, ועדיין נוהגת, לבקר מחבלים ובני משפחותיהם. מנסור עבאס נכח בביתם של המחבלים, הערבים ישראלים, שהיו חלק מפיגוע ההתאבדות בצמת מירון בשנת 2002, בו נרצחו 9 ישראלים. עבאס ומשלחת של התנועה האיסלאמית באה לחזק את משפחת בכרי, שממנה יצאו שני צעירים שהיו חלק מהחוליה שביצעה את פיגוע ההתאבדות. השניים מרצים כיום תשעה מאסרי עולם, ועבאס וחברי רע"מ מצאו לנכון לחזק את המשפחה שממנה יצאו שני הרוצחים הללו.

בשנת 2017 השתתף עבאס באירוע קבלת הפנים למחבלת הערביה ישראלית לינה ג'רבוני. הוא ישב בשורת האח"מים הראשונה, יחד עם כל חברי הכנסת ואנשי הדת של ההנהגה הערבית ישראלית, וחלק כבוד למחבלת שסייעה לאנשי הג'יאהד האיסלאמי לבצע פיגועי תופת בישראל. 

מדובר באירועים לאומניים רבים שנפרשים לאורך השנים בהם חברי התנועה האיסלאמית נוכחים ובולטים. המחשבה שהתנועה האיסלאמית יכולה להתנתק מהעבר הלאומני והדתי שמגלה הזדהות עמוקה עם אנשים שביצעו פעולות טרור נגד ישראל, היא לא מחוברת למציאות. השייח' פריג', כאמור ראש מועצת השורא הנוכחי, לצד עבאס, גם אם הם היום משמיעים זמירות אחרות, הם חלק מתנועה קיצונית. והתנועה הזו חזקה מהאמירות הנחמדות של מנסור עבאס. 

פיקציית אירוע "הזיכרון המשותף"

בשנים האחרונות החל פולמוס מתוקשר סביב "אירוע הזיכרון הישראלי פלסטיני" שמבקש לחבר בין משפחות שכולות ישראליות למשפחות פלסטיניות שאיבדו את בני משפחתם בסכסוך הערבי-ישראלי. 

מדובר באירוע די ותיק, שמנהלים כבר 16 שנה ארגוני השמאל "פורום המשפחות שכולות ישראלי-פלסטיני" וארגון "לוחמים לשלום". האירוע גורר לא מעט ביקורת, בעיקר מהימין הישראלי, על ההפיכה של ימי הזיכרון והכאב הישראלים על נפילת חיילים ואזרחים במלחמות ופיגועים שביצע האויב הערבי, ליום של "כאב משותף", ולרוב גם האשמת ישראל כמי שאחראית לסכסוך מול הפלסטינים.

הביקורת היא על הרצון לטשטש את ההיסטוריה, מניעי האויב ורצונו לעקור את המפעל הציוני ולהמיר ולהפקיע את אירועי הזיכרון לטקס האשמת-ישראל. מי ששמע את נאומה של יו"ר שוברים שתיקה לשעבר, יולי נובק, יכול היה לראות כיצד "אירוע הזיכרון המשותף, שמטרתו להכיר בכאב שני הצדדים", כפי שהוגדר על ידי מארגני האירוע, הופך לאירוע אנטי-ישראלי ואנטי-ציוני, שבו הישראלים מבינים רק כוח וחיים בפחד מתמיד מהערבים ולכן הם מגיבים כפי שהם מגיבים.

גם ב"שיחות הזום" שהתקיימו לאחר הטקס בלט באופן די ניכר הצורך ב"מירוק החטאים" של הצד הישראלי. שלושה מפגשים כאלה, משותפים לנציגים ישראלים ופלסטינים ששכלו את יקיריהם, התקיימו לאחרונה, ולאחר מכן שתי שיחות של נציגי "שוברים שתיקה" שמספרים על הדרך שעשו משירות צבאי בחברון וצוק איתן עד להפיכתם לפעילי ארגון השמאל. תהליך דומה של לוחמים פלסטינים שהפכו לאנשי שלום לא היה בנמצא. מעניין מדוע קשה למצוא פלסטינים שעסקו בטרור והיום הם פעילי שלום.

צד את עיני בטקס הזיכרון הישראלי פלסטיני: כל פעם שהמצלמה צלמה את הקהל הפלסטיני שהשתתף בטקס התגלתה תמונה מאוד "אותנטית פלסטינית". כמדומני שלטקס הזכרון הישראלי-פלסטיני הגיעו ישראלים והרבה מאוד יורגנים וולפגנגים מכל מיני קרנות/מדינות אירופאיות. פלסטינים פחות היום שם. מעניין למה. pic.twitter.com/2rYjyp4RGT

— ישי פרידמן (@IshayFridman) May 4, 2022

אבל מה שמעניין באירוע המשותף הזה הוא שלמעשה לא מדובר ב"אירוע משותף". מדובר באירוע די סגור של יהודים ממחנה השמאל, ארגונים ומדינות זרות שעומדים מאחורי האירוע. הפלסטינים כמעט לא נוכחים בו. לא בקהל, ולא בעמותות והארגונים שעומדים מאחורי האירוע עצמו. לומר על אירוע הזיכרון הישראלי פלסטיני שהוא "אירוע משותף" זו פיקציה. הפלסטינים נעדרים ממנו באופן די בולט.

בטקס עצמו ודאי שיש כמה דוברים פלסטינים, מספר די בודד של נציגי משפחות פלסטיניות שאיבדו את יקיריהן וכמה מנחים פלסטינים. אבל הציבור הפלסטיני נעדר כולו מהאירוע. רוב הפלסטינים שמשתתפים באירוע הזה הם פונקציונרים שמקבלים שכר מהעמותות שהם עובדים בהן.

אירוע "הזיכרון המשותף" התפצל לשני מקומות נפרדים. האירוע הישראלי התקיים באוניברסיטת תל-אביב והאולם היה די מלא בקהל יהודי שהגיע למקום. האירוע הפלסטיני התקיים בבית ג'אלה וכמעט שלא היו נוכחים בו פלסטינים. מדי פעם המצלמה התמקדה בקהל שהגיע לאירוע הפלסטיני. פלסטינים לא היו שם. כן היו בקהל מספר נציגים אירופאיים של מדינות זרות שמילאו את החדר הקטנטן. אליהם הצטרפו מספר פעילים אירופיים הפועלים בשטחי יהודה ושומרון. 

בסוף הכנס המצולם נכתבו התודות והברכות למי שעמד וסייע לקיומו של הכנס המשותף. אין זכר ב"תודות" לארגונים פלסטינים או ערביים. כל מי שעמד מאחורי האירוע אלו ארגוני שמאל יהודים, או קרנות נוצריות, יהודים רפורמים מארה"ב או עמותות אירופאיות ואמריקניות. הקרנות שעמדו מאחורי האירוע הן "הקרן החדשה לישראל" דרך ארגון "שוברים שתיקה", הארגון הנוצרי-אמריקאי Bread for the World והארגון השוויצרי "B8 of Hope". 

בתודות שנישאו בסיום האירוע, למי שגרמו לאירוע הזה להתקיים בכסף וגיוס תרומות, בלטו בנוכחותם נציגים של משפחות יהודיות וקרנות נוצריות ואירופאיות. רשימה קצרה: "טמפל עמנו-אל", "טמפל בית ציון בבוסטון", בית הכנסת הרפורמי במנצ'סטר, הכנסייה הפרסביטריאנית בווסטמינסטר, ארגון Jcall Europe, האסיפה הרפורמית בסנט לואיס, כנסיית ויניארד בניו-אורלינס, הקהילה היהודית הרפורמית Ikar בלוס-אנג'לס. ועוד שורה ארוכה של נותני חסויות יהודים, כנסיות וארגונים אירופאיים. אתם כבר שמים לב מי נעדר מהאירוע המשותף? נכון, אין ערבים. 

אין ארגונים ערבים, אין ארגונים פלסטיניים שסייעו להרים את הזיכרון "המשותף". אירוע מערבי, יהודי-נוצרי, מתחילתו ועד סופו. כל התפקיד של הפלסטינים באירוע הזיכרון המשותף היה להביא כמה נציגים בודדים של משפחות וכמה דוברים שמקבלים שכר מהארגונים הזרים. חוץ מזה, אין לפלסטינים קשר לאירוע. הם לא סייעו להרים את הכנס, הם גם לא טרחו להגיע אליו. 

כלומר, מדובר באירוע ישראלי-אירופאי. מעגל שיח סגור של אנשי שמאל יהודי שמחובקים ומתוגמלים על ידי מדינות וקרנות זרות, הסבורים שדרך מעגלי שיח משותפים בין ישראלים לפלסטינים, כאשר הצד הישראלי לוקח על עצמו את מלא האשמה, או אז בוא יבוא השלום. מה שמדהים הוא שאפילו לאירוע "הפרו פלסטיני" מבית המדרש של השמאל היהודי והאירופאי – הפלסטינים בחרו שלא להגיע.