רק לפני שנתיים עברה משפחת רז להתגורר בבית המואר, הבהיר, שחלונותיו הגדולים פונים אל הכרמים המוריקים של גוש שילה. בית מחופה אבן, שבו הם יושבים עכשיו שבעה על אבא נעם שנפל ביום שישי בקרב בג'נין. חמשת הבנים יושבים ליד האם אפרת, הללי הצעירה משחקת בחדר הסמוך.
בביקור ניחומים באמצע השבוע נדמה כי כמעט כל אנשי קידה, יישוב הנמנה עם ההתיישבות הצעירה, נכנסים ויוצאים מהבית. מביאים אליו עוד אוכל, מציעים עוד סיוע, מנסים איכשהו למלא את החלל שנפער כאן באמצעות תועפות נתינה. שכנה מספרת כי בשעה מאוחרת במוצאי שבת נפתחה בקבוצת וואטסאפ רשימת שיבוץ להכנת ארוחות, ובתוך דקות קצרות היא התמלאה. כעת שואפים בקידה להקים בית כנסת על שמו של נעם, וקמפיין גיוס תרומות כבר בעיצומו.
דפים מודפסים התלויים על הקיר מבקשים מהמנחמים שלא לצלם בבית. את פני חבריו של נעם ליחידה אסור לחשוף. הם יושבים כאן, בפנים ובחוץ. פה מלטפים ילד על ראשו, שם מקשיבים לו בשקט. חוץ משכנים ולוחמים, הבית הומה ממנחמים שבאו לחלוק כבוד לרב־נגד נעם רז. בהם פוליטיקאים, מכרים, וגם רבים אחרים שבאו לנחם בלי כל היכרות מוקדמת. "בטח היית מתעלף מכל הטררם עכשיו סביבך", ספדה לו אפרת בהלוויה ביום ראשון, "אבל בחייך נתת את כולך לעם ישראל, אז הוא בא להגיד תודה". אלפי תושבי בנימין ניצבו בצידי הכבישים מקידה לירושלים, מניפים דגלי ישראל, תומכים במשפחה בזמן מסע ההלוויה.
בין הבאים השבוע היו גם שרת הפנים איילת שקד ביום שלישי, וראש הממשלה נפתלי בנט ביום רביעי. הבן הבכור בארי, תלמיד כיתה י"ב, הטיח בהם מילים לא קלות. אפרת עדינה יותר, אבל גם היא הייתה נוקבת. הם ביקשו מהם לשוב לערכים שבהם דגלו, לזקוף את קומתו של עם ישראל.
עוד לפני האסון שנפל על ראשם, נחשבו כאן נעם ואפרת לאנשים מיוחדים. יציבים מאוד ורגישים מאוד. פשוטים וטובים. כאלו שנעים וגם מַחכים לשהות לצידם. ביום שישי, לאחר הבשורה הקשה וקודם להלוויה, נסגרה דלת הבית, ובני המשפחה התכנסו ליממה אחת של אבל פרטי, לפני פרוץ המולת השבעה.
האחות, לאה שונם־הלוי: "שמעתי פה סיפורים שלא הכרתי, בעיקר מחברים מהיחידה, ויש המון דברים שלעולם לא נדע. היום אני יודעת שהוא סיכן את חייו בפועל כדי להציל נפשות בעם ישראל"
אפרת עוטה עכשיו על ידה את כפפת הלחימה של נעם. זו שנשמטה מידו במסוק שהטיס אותו מג'נין אל בית החולים רמב"ם בחיפה. טייס המסוק בא הנה במיוחד כדי להביא לה אותה. "אני עוד לא מבינה את כל הסיפור", אומרת אימו של נעם, אסתר רוזנברג, עוטה מטפחת שחורה. "עדיין מרגישה שאני בסרט רע". היא מספרת לבאים על נעם האהוב שלה, שהיה איש שקט ורגוע, שלא הבינה עד כמה הוא גם רב־עלילות.
"תודה על עשרים שנים טובות יחד שהן כל כך הרבה וכל כך מעט", ספדה לו עוד אפרת בהלוויה. היא תיארה את ההקפדה שלו על לימוד דף יומי, "או 'המרדף היומי' כמו שקראת לו. לא מוותר על לימוד גם אחרי יום אימונים מפרך". דיברה על ההתמדה בתפילת ותיקין בשעת בוקר מוקדמת, על ריצות הכושר שעליהן הקפיד מדי יום מילדות, גם ברוח המקפיאה של קידה. "חיית מעט ימים, אך הם היו ארוכים ומשמעותיים", הוסיפה. "בתקופת הסכמי אוסלו המחאה שלך הייתה להוסיף טוב, להקים יישוב חדש ולנטוע מטע". הם היו אז בין מייסדי קידה, ולנעם יש מטע זיתים סמוך ליישוב, שאותו טיפח בשקדנות. "השמן המשובח שהפקת ממנו היה בגלל הזיעה. מי עוד מטפל במטע גדול באמצעות טורייה?" תהתה בהספד וסיפרה על הסיור המדוקדק שערך לה במטע בשבת האחרונה לחייו, מסביר לה על מצבו של כל עץ ועץ.
לאה שונם־הלוי, אחותו של נעם, מתגוררת ביישוב כרמי־קטיף בלכיש. היא הרביעית, צעירת האחים. נעם היה השני. "גדלנו בעיר רחובות. היה בינינו הפרש של חמש שנים. הוא היה שובב, אהב להבהיל אותי. אבל תמיד היה מיוחד, מודל לחיקוי מאז ומתמיד. תמיד נשאתי אליו עיניים", היא מתארת בשבעה.
בשל המרחק לא הרבתה להגיע אל קידה, ולא הספיקה לבקר הרבה בבית החדש שאליו עברה משפחת אחיה בימי הקורונה. "אבל ביום העצמאות הזמנתי את עצמי לכאן. איזה מזל… הגענו כל המשפחה, והיה נפלא. בעלי ונעם היו יחד על המנגל. חגגנו יום הולדת מוקדם לנעם שנולד בט' באייר, היה כיף. אחרי זה הספקנו להיפגש שוב, פגישה ארוכה, ביום רביעי", יומיים לפני נפילתו, "כשהיינו כל האחים ליד מיטתו של אבא שלי שעבר ניתוח בבית חולים בירושלים". האב עדיין מאושפז, מתאושש מהניתוח. "דיברנו הרבה באותו יום".
חששת לשלומו במשך כל השנים האלה?
"כמעט ולא. הייתה שנה אחת עם הרבה אירועים ביטחוניים, אז קצת יותר דאגתי. הוא כמעט ולא סיפר על העבודה. גם מה שיכול היה לספר, לא סיפר. היה מפריד לגמרי בין המשפחה לעבודה. כששאלנו אותו איך הולך, היה אומר 'עבודה, את יודעת. את מנהלת מעון, אני בימ"מ. זו הפרנסה שלי'". האח הבכור ארי מוסיף מהצד שכשהיו שואלים את נעם מה הוא עושה בימ"מ היה ממעיט בערך עצמו ואומר שהוא אפסנאי.
"אפרת ונעם היו מהמשפחות הראשונות פה בקידה", מציינת לאה. "גרו בהתחלה בקרוון רעוע שנעם שיפץ. אחר כך שכרו בית למשך כמה שנים, ואז בנו את בית החלומות. גם כאן בבית הזה הוא בנה המון. פרגולה, מחסן. גם לאבא שלי יש ידיים טובות והם היו בונים יחד. נעם תמיד רצה לבנות, להשתקע. הוא רצה להכות שורשים פה והיה מחובר מאוד לארץ ישראל. אהב מאוד לטייל, היה חוצה את הארץ לאורכה ולרוחבה, מתי שרק היה לו זמן. לפני כמה שנים בט"ו בשבט הוא הזמין אותנו להשתתף בנטיעות של מטע הזיתים. סבתא שלי עוד הייתה בחיים, והיא הייתה שותפה כלכלית שלו בחלום הזה. בכניסה למטע הוא הציב סלע גדול עם שלט שעליו חרותים שמות הסבים והסבתות, שהקדיש את המטע לעילוי נשמתם. הם היו ניצולי שואה שעלו ארצה, והקריבו המון בשביל המדינה הזו. לפני כשבועיים הוא תלה שלט חדש עם שם הסבתא שסייעה לו ונפטרה מאז, והוסיף גם את סבתא של אפרת שנפטרה".
לא פעם סחפו הרוחות החזקות באזור את הפריחה על העצים באביב וגרמו למיעוט פירות, "אבל הוא לא ויתר", מתארת האחות.
למדת עליו משהו חדש בשבעה?
"שמעתי פה סיפורים שלא הכרתי, בעיקר מחברים מהיחידה. הוא עשה המון דברים שאת חלקם לעולם לא נדע. היום אני יודעת שהוא סיכן את חייו בפועל כדי להציל נפשות בעם ישראל. ממש בגופו סיכל פיגועים". לפני שנתיים יצא לקורס צלפים. "לא היה לו אגו. למד עם צעירים ממנו ומצעירים ממנו. ביום העצמאות הוא עמד ממש שם, במקום שבו ניצבת עכשיו השידה עם התמונות שלו", היא מצביעה. "מפגש משפחתי איתו תמיד היה מלא בתוכן ודברי תורה. והפינה הזו שהוא היה בה ועכשיו איננו, מאוד קשה לי", היא דומעת. "נעם, אף פעם קודם לא הגעתי אליך הביתה כשאתה חסר, כשאתה לא נמצא בו".
"קיצוני באהבת ישראל"
הרב ברק עוקבי, ראש מכינת לוד ותושב קידה, למד עם נעם מדי שבת בחברותא, עם חבר נוסף. "עוד בחייו הייתי יוצא מהחברותא איתו, ואומר לחיים – החוליה השלישית בחבורה – שיש לנו זכות ללמוד עם נעם", הוא אומר השבוע. "נעם היה מאוד צנוע. עשה הכול בשקט. הלימוד שלנו שנמשך כבר שנים היה תמיד בלב הבית, במטבח, כדי שהילדים יראו שאבא לומד תורה. במשך שנים הייתי מגיע אליו לפני מנחה של שבת. הוא כבר סידר וניקה ולמד עם הילדים, ולרוב היה מנמנם קצת בצד. היה מכין לנו קפה מר, בזה הוא לא היה כל כך טוב", הוא מחייך. הם למדו את הספר אבן ישראל של הרב עודד ולנסקי, "ספר שמבהיר את מהות 'ללמד בני יהודה קשת'. מדבר על המקור המוסרי של מלחמות ישראל מול מלחמות העמים, על מידות הנפש של הלוחם הישראלי. זה מאוד עניין אותו. גם אני קצין במילואים, כולנו קרביים, אבל אצלו זה היה הלכה למעשה. השאלות שהיה שואל והבירורים שהיינו עושים היו מאוד קונקרטיים.
"לנעם הייתה רגישות גדולה לאנשים. הוא היה קיצוני באהבת ישראל, ברצון לטפל באנשים, באהבת הארץ. לפני כחודשיים הגעתי אליו הביתה כרגיל בשבת בצהריים, ואפרת אמרה שהקפיצו אותו. הוא הוקפץ המון בחודשים האחרונים, כמעט בכל שבת שנייה. בשבוע שאחרי כן הוא ממש התנצל שלא שלח מישהו לומר לי שהוא הוקפץ, כדי שלא אבוא לשווא. זו הייתה רמת הרגישות שלו".
לפי הרב עוקבי, נעם היה מעמודי הבסיס של היישוב קידה. "הוא היה הפרמדיק של היחידה, אבל גם של קידה. כל בעיה שיש, תמיד רצים לנעם. ובאורח פלא, תמיד נעם היה נמצא כדי לעזור. הוא היה מגיע עם הציוד הרפואי שלו והכובע הנצחי, מטפל בזריזות ונעלם. כשנעם היה אומר שהכול בסדר, כולם היו נרגעים. היו לו ידיים מחוספסות של איש אדמה, אבל התחושה הייתה שהיו לו ידי מלאך. טיפל בשיא העדינות".
אחד מחבריו של רז ליחידה תיאר באוזני הרב עוקבי כיצד הם פינו יחד פצוע מזירת לחימה. "הכניסו את הלוחם לרכב וטסו איתו לבית החולים, ותוך כדי נסיעה מטורפת הוא רואה את נעם תופר את הפצע ביציבות, בעדינות מדויקת, במקצוענות לפרטי פרטים. ככה נעם היה גם בלימוד שלו, גם במטעים. 80 דונם שהוא עצמו שתל. אלף עצי זית שנטע בעצמו כמו פעם, בלי טרקטור. מניח את הצינורות, נותן טיפול יסודי, עדין עדין. לאותו לוחם הוא הציל את החיים. מישהו שם אמר לי שהוא המגדלור של היחידה. הוא גם המגדלור של קידה. היה אהוב פה על כולם, נוח לבריות, עוזר לכולם. לפני כמה שבועות הייתה לי בעיה בצנרת, ואני לא מבין בזה כלום. נעם בא, פתח, עשה מה שהיה צריך. יש אלף סיפורים כאלה. דמות מופת לחריצות ופשטות".
גם הרב עוקבי מדגיש את יכולת ההפרדה שאפיינה את נעם. "כשהוא היה בבית, היה איש משפחה לגמרי. מה שעניין אותו היה אפרת והילדים. הייתה בו שלמות כזו של מידות, איפה שהוא נמצא – הוא שם, וזהו. בבית הוא בבית, בתפילה הוא בתפילה. הוא היה תלמיד חכם, למד שנתיים במרכז הרב לפני שהתגייס. היה מאוד צנוע, אבל היה לו ידע נרחב. למד לבד כל יום דף יומי, סיים סבב שלם והתחיל שני".
בתחילת השבוע ציין ראש הממשלה נפתלי בנט כי נעם הוא שהציל לפני שבועות ספורים את חייו של סגן־ניצב ש', שנפצע קשה בהיתקלות עם חוליית מחבלים באזור טול־כרם. "בדיעבד התברר לי שלמדנו יחד בשבת שבה הייתה התקרית ההיא", אומר עוקבי. "לרוב, לוחמים שהיו באירוע קרבי לא מפסיקים לדבר עליו, אפילו להתפאר. והוא, שעות ספורות אחרי שהיה תחת אש, כדורים שרקו ממש לידו והוא הציל חיים במו ידיו, ישב ולמד איתי בנחת ובקור רוח. לא אמר מילה. ולא מדובר באירוע אחד כזה ולא בשניים".
גם לילדים הייתה לנעם גישה. "כולם אהבו אותו, רצו להיות בקרבתו. הוא הגדיל כל אדם שהיה לידו. אנשים הרגישו שהוא השפיע עליהם. סיפר לי מישהו שהיה מתפלל מאחורי נעם בבית הכנסת, ששבת אחת הוא לא הרגיש טוב ולא הגיע. בדרך הביתה מהתפילה נעם נכנס אליו לדרוש בשלומו ואמר שהוא הרגיש בחסרונו כי הוא 'הרוח הגבית' שלו. נעם מעולם לא התלונן, לא רצה דבר לעצמו".
בשבת האחרונה לחייו של נעם, לפני שבועיים, הגיע הרב עוקבי לבית משפחת רז וראה אותו יושב כבר עם ספר פתוח. "גם חיים הגיע, למדנו, דיברנו על חינוך ילדים, ולא שמנו לב שהזמן עבר ואיחרנו לתפילה. נעם אף פעם לא נהג לאסוף מניין שיתפלל איתו. אם פספס, היה מתפלל לבד. אבל באותה שבת הוא אמר – בואו נעשה מניין בפרגולה, מחוץ לבית הכנסת. אסף אנשים למניין, ולראשונה בחיי שמעתי אותו עולה חזן.
"לפני כחודש לקחתי אותו טרמפ. היה נוסע בטרמפים ובאוטובוסים. כשבאו לאסוף אותו מהעבודה, היה מחנה את האוטו הישן שלו מחוץ ליישוב ומשם אספו אותו, שלא יהיה שום 'וואסח', שום התפארות. לפני כמה שנים כשהייתי במילואים פגשתי אותו, וזו הייתה הפעם היחידה שבה ראיתי אותו במדים. אני התלהבתי והוא לא אהב את זה, נעלם לי.
"הנפילה שלו היא אבדה גדולה לעם ישראל. הייתה לו הלוויה מלכותית. כל צמרת המדינה, כל עמך בית ישראל. היה מרגש מאוד. הייתי צמוד למשפחה בהלוויה ואחד הלוחמים התקרב לבארי, הבן הבכור, והתחיל לבכות. אמר לו 'איזה אבא היה לך', הוריד את סיכת הלוחם שלו ואמר לבארי 'זה שלך'. איזה לוחם ימ"מ מוריד סיכה שהתאמץ בשבילה כל כך הרבה?
"בלימוד שלנו לא תמיד הסכמנו, הוא מבין ככה ואני ככה. אבל בחיים עצמם זה מעולם לא קרה. לא היה מעולם ויכוח. הוא היה אומר מה שהוא חושב, אבל בעדינות ופשטות. כולו נעם, כולו רז. זה היה האדם. זה קשה וכואב, ויש לנו משימה גדולה, למלא את החסר".
