שנה לפרעות: "הערבים לא מתכוונים לצאת מפה, וגם לא היהודים"

להיכן שלא פניתי בשתי ערי הפרעות של מאי 2021, שמעתי כמעט רק מילים טובות על החיים המשותפים בערים הללו. ברחוב צה"ל בלוד נכנסתי למכולת שכונתית קטנה. בתור לקופה, מוקפת בחמישה גברים ערבים, התגנב לליבי חשש. לרגע חשתי את מלוא יהודיותי. למות בלי סיבה טובה, סתם על מצית שאבקש בקופה רק כדי לקנות משהו? אויש, זה טיפשי. "נכנסים פה פחות יהודים מפעם", אישר באוזניי בעל המכולת, ערבי כבן 30 שביקש שלא נציין את שמו. "לגבי היחסים, יש לנו הרבה חברים שאנחנו עדיין כמו אחים, והקשר אפילו יותר חזק מפעם, למרות מה שהיה".

בעכו המליצו לי ללכת לרחוב בן־עמי, הרחוב הראשי של עכו, כדי לפגוש מקומיים. אך בשעות אחר הצהריים של יום שני, הוא התגלה כרחוב מנומנם למדי. חנויות מותגים לצד חנויות בגדים פשוטים, שלטים בעברית, אנגלית וערבית, וגם שלט אחד שבו נראית אישה בלבוש ערבי מסורתי – ומעט מאוד אנשים.

"אנחנו רוצים שנחיה ביחד", אמר לי עלא, ערבי מאחד הכפרים הסמוכים שמבלה בעיר ועובד בה. "הערבים לא מתכוונים לצאת מפה, וגם לא היהודים. חיינו ביחד כל הזמן ונמשיך ביחד. יש לנו חברים יהודים שהם ממש כמו אחים". הבעיה היא לא רק ההתנגשות עם מדינת ישראל, הוא מודה. "את לא שומעת שבמגזר אצלנו אח הרג אח שלו? זה קודם כול עניין של תרבות. החזקת נשק אצלנו במגזר היא עניין בעייתי. צריך לעשות גזר דין לבן אדם שמחזיק נשק בלי רישיון, המשטרה צריכה לאכוף יותר".

משלא מצאתי עוד אנשים ברחוב, חיפשתי חנויות להיכנס אליהן. חנותה של מרינה התופרת לכדה את עינו של שריה הצלם. היא עוטה מטפחת לראשה, רכונה על מכונת התפירה, ועל הקירות תלויים חוטים בכל צבעי הקשת. כשאני מתקרבת אני מבחינה בשרשרת כסופה שהיא עונדת ועליה תליון עם מפת ארץ ישראל. "נו בטח", היא אומרת, "זה הבית, עכו זה הבית". מרינה מלבישה את כ־ו־ל־ם בשמחות – יהודים, ערבים, נוצרים, מוסלמים. היא מרימה את מבטה ממכונת התפירה ואומרת שהבינה דבר אחד: "זה לא עכואים מי שעשה את הבלגן. אני מכירה הרבה ערבים מהעיר העתיקה. הם אומרים גם, אולי מישהו שילם כדי שהצעירים עושים את בלגן. כולם רוצים פרנסה, שההורים יכולים לתת לילדים הכול, ואנחנו עוזרים אחד שני. הם מוסלמים, אני נוצרייה, זה לא מפריע לאף אחד. זה ככה צריך להיות".

זיקוק העימות

בחזרה ללוד. במרכז המסחרי בשדרות דוד המלך מתכנס הפרלמנט של פרדי דבשה. רגע לפני שחברי הפרלמנט מבחינים בי וקוראים לי להצטרף לשולחנם, תופס אותי לשיחה קצרה ניסן ממוקה, נהג מונית יהודי. הוא מפליג בשבחם של הנוסעים הערבים. לדבריו, חלקם משאירים טיפ גדול יותר מיהודים. "הם מכבדים. בוקר טוב, מה נשמע, סך הכול אנשים טובים. אני לא מבין למה עושים רעש מ'הערבים של לוד'. למה, מה יש להם? התקשורת עושה מהם בלגן". את הטענה הזו אשמע עוד כמה פעמים.

כעת פרדי דבשה, יו"ר ומנכ"ל הפרלמנט, מנופף לי לשלום. הם רגילים בעיתונאים וחברי כנסת שמגיעים לכינוס המכובד שלהם כדי לשמוע את "קול העם מלוד". מתאכזבים מעט כשמגלים שלא אספק להם תהילת עולם על מרקע הטלוויזיה. עיתון זה יותר מכובד, אני מנסה לפייס אותם בדברי ניחומים, יש לזה רוחב ועומק שהמסך לא יכול לספק. הם מסתפקים בדמותי הצעירה. אני פרס הניחומים שלהם.

אנחנו מציינים שנה לשומר החומות, אני מזכירה ליושבים, ובאנו לכאן לשמוע איך החיים פה מתנהלים בשנה האחרונה. "אני, הדעה שלי קצת שונה מהרוב", פותח פרדי. "את רואה ממול שמה? זה חנות של ערבים. את רואה פה את הסופר־פארם? של ערבים", הוא מצביע בידיו ואני מנסה לעקוב במבטי אחרי נקודות הציון. "את רואה שמה ממול? זה העורך דין שלנו, הוא ערבי. אצלי, ערבים ויהודים, אין אצלי חשבון. באמצע שומר חומות, שלושה־ארבעה ימים כשקצת נרגע, הלכתי אכלתי אצלם חומוס. זה לא הפריע לי. ואנשים מה, מחרימים וזה. עכשיו את רואה בצד ימין פה מכוער אחד, זה גם ערבי", הוא אומר, וחאלד מאחוריי צוחק צחוק גדול. "אבל הוא חבר טוב שלי, חבר ילדות". "תגיד תודה לא־ל שאנחנו מקבלים אותך פה", אומר חאלד, והפעם תורו של פרדי להתפקע מצחוק.

"כמה שנים אנחנו חברים?" ממשיך פרדי. "שנים", עונה חאלד. "ופעם היה בינינו ויכוח ערבי־יהודי?" מקשה פרדי. "לא, אין ויכוח. אף פעם לא היה ויכוח בינינו בלוד"

סדק ראשון בתמונת המנגבים־חומוס־יחד נפער כשאני פונה לחאלד. "לא משנה. מה הוא חושב – הוא אגיד", הוא עונה לי, ומתכוון לבקש מפרדי שיהיה לו לפה. חברי פרלמנט אחרים מזדעקים, שומרים על כבודו ועל הדמוקרטיה הפנימית: "שתשאל אותך, למה לא?" אומר אחד. "מותר לך לדבר", מוסיף שני.

האקדח ששתק במערכה הראשונה, עוד יצעק במערכה הבאה. "אני אגיד לך למה", עונה לו חאלד, "אם אני אדבר, כולם יכעסו עליי". "למה, אנחנו לא חברים?" תמה פרדי, "אנחנו חברים, כל הזמן!" עונה חאלד. "כמה שנים אנחנו חברים?" ממשיך פרדי. "שנים", עונה חאלד. "ופעם היה בינינו ויכוח ערבי־יהודי?" מקשה פרדי. "לא, אין ויכוח. אף פעם לא היה ויכוח בינינו בלוד".

אבל חאלד לא שתק, וכשאחד היושבים דיבר על כך שביום הזיכרון הדליקו זיקוקים בכוונה, גם השיחה נדלקה. "מי לא כיבד? מי עשה את זה ביום הזיכרון?" מנסה חאלד להבין. "מה זה חשוב? עשו, הפריעו!" עונה בלהט אחד היושבים, יוסי ביטון. "עכשיו תגיד ערבים", מנסה אולי חאלד לזעוק נגד ההכללה בעקבות מעשיו של פרחח אחד. "נו, מה? יהודים עשו?" עונים לו בשאלה, וחאלד מנסה להציע פשר: "נו, אז היה חג שלנו! יצא רמדאן? חג הקורבן?" "לא חג שלכם, כבר יצא רמדאן", מתעקשים הנוכחים. "למה אתם לא מכבדים אותנו?" זועק ביטון, "חיילים מתו – למענך, למעני ולמענו". הטונים ממשיכים לטפס לגבהים, הדיבורים משתלהבים. הגענו ללבה הרותחת – הזיכרון הכואב שלנו הוא לא הזיכרון הכואב שלהם. העצמאות המרגשת שלנו היא ההפסד הצורב שלהם.

חיים, בעל המקום, ניגש אליי בעדינות ומבקש שאעזוב את המקום. הדבר האחרון שאני שומעת לפני שאני מתקפלת זה את חאלד צועק: "אני שם פס על יום העצמאות שלך!" והנה שוב הנרטיב שאוהבים לספר בלוד. הגיעה מישהי מבחוץ, שלהבה את הרוחות, זרקה גפרורים דולקים אל הפיצוצייה, עכשיו היא בוערת ואחריה הפרעות. כשאני אורזת את חפציי, אישה מחנות הפרחים הסמוכה מפטירה לעברי בכעס: "התסיסה את המקום ועכשיו היא הולכת".

 אין לנו ארץ אחרת

"אימא, זה א־לוהים?" שאל את קרן אשחר אחד מילדיה, כששמע לראשונה את קול המואזין בלוד. מאז ילדיה כבר ראו שחיטה של כבש, ולמדו להכיר מקרוב מהו רמדאן. "אני חשבתי שאידיאלי לגור ככה. אתה חי בתוך השכונה שלך את החברה הישראלית על כל גווניה. מסורתיים, חילונים, דתיים־לאומיים, חרדים, ערבים". אשחר, אם לחמישה, עוטה מטפחת לראשה אך לדבריה אינה משתייכת לגרעין התורני. סתם דתייה־לאומית שבחרה את לוד כעיר מגוריה. בני הזוג אשחר קבעו את ביתם בלוד משום שחיפשו מקום טוב באמצע הדרך – בין תל־אביב שבה היא עובדת בה כמתכנתת בגוגל, לירושלים שבה הוא עובד – עם מוסדות חינוך טובים וקהילה.

"בלוד יש כל מיני סכסוכים ומאבקי כוחות. לא הכול קשור למאי 2021", סבורה קרן. "יש כעסי עומק שלא רלוונטיים לשומר החומות. יש ערבים שכועסים על רמת־אלישיב, שכונה יהודית שנבנתה על שכונה לא חוקית שפונתה. יש מקומיים שלא אוהבים את הגרעין התורני. המאבקים הפנימיים שהלבישו על מאורעות מאי לא מסתדרים עם העובדות. לא נעים להגיד אבל זה לא שלוד הייתה מופת של סדר וטיפוח והכול היה טוב עד שהגרעין התורני הגיע. הייתה פה ועדה קרואה הרבה שנים, היה עוני ועזובה, היו החלטות לא נכונות של העירייה, ובשנים האחרונות דווקא ראש העיר עובד יפה ומצליח לשקם את העיר.

"גם הגרעין התורני לא בא בשביל להילחם. השטויות שמספרים – לייהד את לוד, לנשל מפה ערבים – אין לזה שום אחיזה במציאות. אנשים מסוימים מספרים לעצמם כל מיני שקרים, מעבירים מדור לדור, ואי אפשר להילחם מול הנרטיבים. זה משרת אותם ואת המפלגות הערביות.

עמיר אסולין: "אני לא מרגיש דרוך מול כל ערבי. אני יותר מפחד על השגרה, על הבריאות הנפשית שלנו, מוטרד מהשאלות החינוכיות מול הילדים"

"הלכתי לראות את הסרט של חברת המועצה פידא שחאדה. היה לי חשוב לשמוע את העדויות על מה היה במאי שעבר, והיא פשוט עמדה שם ושיקרה. בסוף ההקרנה הרמתי יד ושאלתי: את זוכרת שאחרי שהרמתם דגל פלסטין גם יידו אבנים על המשטרה? בית הספר של הילד שלי נשרף באותו ערב, הילד שלי הגיע בבוקר לכיתה שרופה. את זוכרת את הדברים האלה? היא לא ענתה. מה שהיה פה זה מלחמת דת כמו ב־48'. הם רצו להבעיר את לוד, 'לשחרר את לוד', 'להגן על אל־אקצה'. זה לא אני אומרת, זה מה שהם צעקו בהפגנות ובמסגדים" .

בקליניקה שלו, ליד המכללה האקדמית בעכו, עמיר אסולין מטפל בפוסט־טראומה בשיטת דיקור מוכוון־זיכרון שפיתח, משלב בין הרפואה הסינית למדעי המוח ופסיכיאטריה. הוא חבר בגרעין התורני ותושב העיר כ־13 שנה. "אפשר לומר שחזרתי לשורשים, כי סבתא שלי מפה ואימי נולדה פה", הוא אומר.

הפסיכולוגיה משמשת אותו גם כדי להביט על מאורעות השנה שעברה. "היה פה אירוע טראומטי, ואירוע טראומטי לא שולפים בקלות. כשחייל חוזר מווייטנאם לוודסטוק, הוא לא צריך לחזור לשגרת החיים שלו בווייטנאם. הוא לא משם בכלל. אבל כאן יש סיטואציה מוזרה. זה היומיום, אין מדים לפשוט. אין ארץ אחרת לחזור אליה. צריך לעשות התאמה מחדש למצב. יש אנשים שהשכנים שלהם הפכו פתאום להיות אויבים. שאנשים שפרעו בהם עדיין מסתובבים פה על האופניים. גם אני פתאום הייתי חלק מהאירוע. מצאתי את עצמי מקים סוג של כיתת כוננות, קפץ לי הסמל מחלקה מהמילואים. גם בכובע שלי כמטפל מצאתי את עצמי חלק מהזירה. בדרך כלל קליניקה היא זירה מנותקת מהחיים, כאן לא".

אסולין מספר על אדם שהותקף בפרעות, ועכשיו מצא עצמו מאוים בתור לבדיקה בקופת חולים: "אנחנו נגמור אתכם, עוד נסיים את העבודה", אמר לו צעיר ערבי. "אני לא חושב שהצעיר הערבי ידע שהוא הותקף, מן הסתם הוא איים עליו בגלל עצם החזות היהודית שלו. כך שמעבר להתמודדות עם הטראומה ועם הפלאשבקים, הוא צריך לפתח חוסן כדי להתמודד עם דברים מהסוג הזה.

"אני לא מרגיש דרוך מול כל ערבי, וברור לי שלא כל ערבי מהווה איום", הוא מספר על שגרת החיים הנוכחית בעכו. "אני לא מרגיש פחד קיומי. אני יותר מפחד על השגרה, על הבריאות הנפשית שלנו, מוטרד מהשאלות החינוכיות מול הילדים. המתיחות עדינה יותר, אבל חובקת יותר היבטים בשגרה. בתשלום למוכר במכולת, בקופת החולים. האם אחזור לרכב ואגלה שתלשו לי את הדגל? האם הפקיד סתם לא נחמד או שזה על רקע לאומי?

מאיר דוידסון: "אם המדינה לא תבין שיש פה עניין מורכב עם אוכלוסייה לא קטנה שלא רואה את עצמה חלק מהחלום הציוני – שום דבר לא ישתנה"

"הלכתי לחזק מניין בעיר בבית כנסת שדי ננטש, ובדרך עוד רכב מקלל אותך. אתה לא מת מקללה, אבל אני לא רוצה שיקללו אותי ושיתקפו את הילדים שלי בגלל החזות שלהם. זה תמיד היה פה. אנשים מבחוץ מאוד אהבו לטייל בעיר העתיקה. עכואים פחות אוהבים כי זה מקום טעון. כבן בית אתה מכיר את המבטים, את הכף שנכנסת בך כאילו בטעות. המתיחות הייתה קיימת תמיד, אבל יש פה עליית מדרגה. מספר החמושים, לפחות בקהילה שלנו, עלה. אולי אנחנו סייסמוגרף למדינה. ואולי בעצם היינו ככה רק בהתחלה, ועכשיו עם מה שקורה בכל מיני מקומות אנחנו כבר חלק מהתמונה הרגילה".

מתרפ"א לתשפ"א

"בשנה שחלפה קרה הרבה פחות ממה שהייתי רוצה שיקרה", אומר לי מאיר דוידסון, היזם והבעלים של מלון עכותיקה, שניזוק קשות בפרעות. "לא מרגישים משילות, לא התחזקות של שלטון החוק, ומצד שני גם לא נראה שהציבור הערבי מרגיש יותר טוב".

אנחנו יושבים בקומת הגג. שורה ראשונה לים הזוהר, רוח נעימה נושבת. לדוידסון עדיין אין הסבר מובנה על מה שקרה כאן לפני שנה. "אין תשובה ברורה, כל אחד אומר מה שהוא רוצה. יש כאלו שאומרים שזו פעולה עבריינית, אחרים אומרים שזו פעולה לאומנית. כל אחד מושך לכיוון שלו. הימנים צועקים כאילו גילו את אמריקה: געוואלד, מרד, הערבים לא מוכנים שמדינת ישראל תתקיים פה. השמאלנים מנסים להשתיק, הכול בסדר. יאיר קראוס (כתב מקור ראשון, ב"ק) אומר שברור לו שכל הסיפור לאומי. לי לא ברור. שאלתי את עורכת הדין של חלק מהפורעים שעדיין נמצאים במעצר איך היא רואה את זה. היא ענתה 'התלהטות חברתית'. החבר'ה הצעירים נכנסו לשוונג".

מה אתה חושב?
"מאה שנה לפני תשפ"א היה תרפ"א – מאורעות שלא קשורים לא במדינה ולא בקיפוח, לא בעצמאות ולא במדינה כובשת. תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ט – אלו מאורעות דומים באופי שלהם. קראתי קטע ב'תמרה הולכת על המים' (רומן היסטורי של שפרה הורן, ב"ק) שמתאר את מאורעות תרפ"א. זה אחת לאחת מה שהיה פה. ההתארגנות לפני, ואז קבוצה ראשונה שמגיעה ומכסחת דלתות והורגת ופוצעת ומחפשת כסף ונכסים בעלי ערך. קבוצה שנייה שכוללת גם נשים בוזזת את הנכסים הפרוצים – כלי מטבח, כלי מיטה. זה מה שקרה גם פה. ביום הראשון התלהטות. בלילה הראשון שרפו את האפנדי ואת אורי בורי ואת תחנת המשטרה. בלילה השני כשלא הגיעה המשטרה, הגיעו לעוד נכסים וגם אלינו. בלילה השלישי, כשהנכסים היו פרוצים, השחיתו, שברו ובזזו.

"מול ההתנהגות הוונדליסטית והרצחנית של האספסוף, אז כמו היום, היה גם ציבור ערבי גדול שהתנגד וגם ניסה לעזור. היו שהחביאו יהודים בבתים שלהם וכיבו שריפות וניסו למנוע את הוונדליזם. גם אצלי פה, לא הגיעו לכל החדרים כי השכנים בלמו אותם בדרך. אנשים עם דמעות בעיניים התנצלו בפניי כשפגשו אותי. חשוב גם להבין את הפרופורציות. גרים פה בעיר העתיקה בין 4,000 ל־5,000 איש, ואנחנו יודעים שבין 100 ל־200 מתפרעים הם מפה. זה אחוז מאוד קטן של אנשים שהיו מעורבים פיזית.

"והנה עוד מכנה משותף כואב מאוד. בתרפ"א משלה פה ממשלת המנדט שלא התערבה, ובתשפ"א משלה פה ממשלת ישראל. אבל האם היא באמת משלה? הייתי מצפה שיהיה שינוי בין תרפ"א לתשפ"א. משטרה שמתערבת ושומרת ומגינה, ומדינה שבה המשטרה מעצם תפקידה מפקיעה ממני את הזכות להגן על עצמי בעצם זה שהיא מגינה. אבל המשטרה הזו אמרה: 'אנחנו לא נכנסים'. זה השבר הגדול. הציפייה והאכזבה שלי לא קשורות למגזר הערבי. הערבים מבחינתם מרגישים כבושים. אנחנו היהודים, שהיינו אלפיים שנה בגולה, ויתרנו פעם על הזכות לחזור לארץ אבותינו? כל המורשת שלנו בנויה על זה שלא ויתרנו על זה. וגם הם לא מוותרים".

אז לאן הולך כל הסיפור הזה?
"זה בכלל לא משנה מה יהיה, צריכה להיות משילות. כל אחד יכול ללכת לישון בלילה עם מחשבות, רעיונות וחלומות, אבל יש פה מדינה שקמה ובתוכה יש אוכלוסייה שרואה עצמה תחת כיבוש. כרגע אין פה מדינה ששולטת, אין חוק ואין סדר. יש חד־משמעית החלטה שחלחלה במשך שנים – שתהיה כאן משטרה חלשה. מערכת המשפט מנותקת, חיה בספרה אחרת. אין התאמה בין העונשים שהחוק מאפשר לשופטים לתת על מה שנקרא עבירות פליליות ובין גזרי הדין הקלים שהם נותנים בפועל. כתוצאה מזה אין הרתעה. אנשים שאין להם במערכת הערכים רצון ומחויבות לשמור על סמלי המדינה, יכולים להרשות לעצמם להתחיל לשלוט ברחוב.

"אף אחד לא עוצר ואומר מה החזון שלנו. אין לנו תוכנית עבודה. ניהול הסכסוך – זו מכבסת מילים. לא מנהלים שום דבר, הסכסוך מנהל אותנו. אם המדינה לא תחליט שהיא רוצה להיות מדינה, ולא תבין שיש פה עניין מורכב עם אוכלוסייה לא קטנה שלא רואה את עצמה חלק מהחלום הציוני – אז שום דבר לא ישתנה. רוב היהודים אומרים: מה חסר להם פה? תראו איזה רכבים, איזה בתים. טוב להם פה. זו אמירה מאוד פטרונית ולא רלוונטית. גם אם הם עובדים ומשתלבים בחברה, זה לא אומר שהם ויתרו על הרעיונות הלאומיים שלהם. מה שלא יהיה, מבחינתי במקום הזה, במדינה הזו, בעיר הזו – יכולים לחיות יהודים. ואם יש בעיה עם הדבר הזה שיהודים לא יכולים לחיות בארצם, אני מבחינתי יוצא מפה, מעכו, כגופה".

חגיגה בסנוקר

רגע לפני שאנחנו עוזבים את עכו המנומנמת, אנחנו קולטים בזווית העין בית קפה שבחזיתו יושבים צעירים ערבים רבים, מעשנים נרגילה. שריה נותן בי מבט, אני נותנת מבט בחזרה, והעיניים מסמנות את היעד. מתברר שהגענו לסנוקר־בר אפלולי. הכניסה שלנו מעוררת סקרנות בקהל. חבורת הצעירים מקיפה אותנו, מציעים לי לשתות, לשבת, מגישים לי מים, מכרכרים סביבי. כשאני שואלת את וליד, בעל המקום, מה היה פה בעצם לפני שנה, הוא עונה: "המהומות? לא, זה שנה חדשה עכשיו. לא רוצים בעיות. יהודים וערבים ביחד".

עידו ומתן מגיעים לפה באופן קבוע. אני משוחחת איתם סביב שולחן הסנוקר הירוק, זזה מצד לצד יחד איתם. "הם חברים שלנו, אנחנו מכבדים אותם והכבוד הזה נותן לנו כבוד חזרה", אומר לי עידו. "ברגע שיהיה כבוד הדדי, יהיה שלום". "זה נשמע פשוט כשאתה אומר את זה", אני אומרת לו, והוא משיב: "אם אתה מכבד בן אדם, איזו סיבה יש לו לא לכבד אותך? לא משנה מי אתה, במה אתה עוסק. זה המהות של שלום. לפי דעתי מה שהיה בשנה שעברה היה חד־פעמי ולא יקרה שוב. זו עיר מודרנית, אין לנו יותר מדי בעיות, אנחנו לא אנשים שאוהבים בעיות. בעיר העתיקה יש קצת בלגן, אבל זה שלהם, אנחנו לא מתערבים בזה".

אני מתיישבת עם חבורת הצעירים הערבים סביב נרגילה, מרגישה בקלישאת שלום שחוקה. עכשיו תורם לשאול מה אני חושבת. הסיבוב הזה חידד לי יותר מתמיד מה אני חושבת. "אני חושבת שערבים ויהודים יכולים לחיות ביחד. ככה גדלתי. אבל אני חושבת שאנחנו חיים בתוך סכסוך. לערבים יש כאבים. יש מקומות שפעם היו כפרים ערבים והיום הם לא קיימים, והערבים לא שכחו את זה".

"נכון", עונה לי אחמד. הייתה פה מלחמה, אני ממשיכה, והוא חוזר ומהנהן, ומעכשיו בסוף כל משפט הוא יענה לי במילה "נכון". כל היום הזה אני שומעת הכול בסדר, חיים ביחד, אחים. זה נכון, אבל גם לא נכון. "נכון", אומר אחמד. "יפה, אהבנו מה שאמרת", מסכמים האחרים.