דמותו של הרצל קסמה לי עוד מנעוריי. האייקוניות המזוהה כל כך של הדמות בעלת הזקן השחור הארוך, שסייעה לו לכבוש לבבות לטובת הרעיון הציוני, גרמה לי כבר לפני שנים לרצות להפוך אותו לדמות קומיקס. אבל מלבד ניסיון קצר שכשל, הזנחתי אותו לטובת דמויות קומיקס אחרות, רובן בעלות אף גדול, אפילו מאוד.
לא פעם נתקלתי בטרוניה: "אבל למה יהודי עם כזה אף?" כשבין השורות אפשר לשמוע "הרי זה אנטישמי!"; לעיתים נגררתי להרצאה קצרה על חשיבות האף ביהדות, אבל הטיעון המרכזי שלי היה שלהרגיש חופשי לצייר יהודי בעל אף עצום, במדינת היהודים, זהו מעשה ציוני. החירות האמיתית היא זו שמאפשרת לעם לקבוע לעצמו את אמות המידה שלו לְמה טוב, יפה ואצילי – בלי להרגיש צורך להתאים את עצמו לאמות המידה שקבעו מארחיו וצורריו בגלות.
ואז נתקלתי בדברים שכתב הרצל ביומנו: "ארץ הבחירה, שם יורשה לנו סוף־סוף להצמיח אפים עקומים, זקנים שחורים ואדומים, ורגליים עקומות, מבלי שיבוזו לנו על כך… שם נחיה סוף־סוף כאנשים בני־חורין על אדמתנו… שם ייהפך כינוי הגנאי 'יהודי' לתואר כבוד, כמוהו כגרמני, אנגלי, צרפתי. בקיצור, ככל בני התרבות".
המשפטים האלה חיברו אותי אליו במידה המספיקה כדי להתמסר וליצור רומן גרפי על חייו, מילדותו ועד לקונגרס הציוני הראשון. הרעיונות של הרצל הם גיבורי הסיפור לא פחות מהאיש עצמו, ולכן הפכתי אותם לדמויות – ציפורים בראש של הרצל.
ספרו החדש של שי צ'רקה "ציפורים בראש של הרצל" רואה אור בימים אלה בהוצאת מודן
