לאחר חודשים של הכנות והערכות מודיעיניות על גורמים קיצוניים שינסו לחבל בהילולה, רכשו 120 אלף איש כרטיסי כניסה לחגיגת ל"ג בעומר שנערכה אתמול בהר מירון. נראה כי מתווה ההילולה שהובילו במשרד הדתות נכשל: קיצונים הצליחו לשבור את מעגלי האבטחה ולתקוף שוטרים, בניסיון להילחם במאמץ להסדיר את אירוע הענק במתחם קברו של רבי שמעון בר יוחאי.
בשעות הצהריים אתמול שרר חום כבד בכבישים הרחבים העולים לציון קבר הרשב"י, ורק מעטים נראו הולכים עליהם. בחניונים ברחבי הגליל נתקעו מאות אוטובוסים שהמשטרה לא אפשרה להם להגיע להר, והחזירה אותם לבתיהם אחרי שעות נסיעה ארוכות ומתישות.
במתחם הקבר מאות חרדים מקהילות קיצוניות יידו לעבר השוטרים בקבוקי מים, והתחרו במשחקי צליפה לעבר לובשי המדים. אלה מצידם שמרו על איפוק רב. השנה נאסר לעצור לתפילה ליד ציון הקבר, והוקמו "מסדרונות נחש" תחומים בגדרות למעבר מהיר וחטוף. בשעה שביקרנו במקום נראה כי ההמונים לא היו מוכנים להשלים עם ההסדר. הם נדחקו לעבר הקבר ותקפו את השוטרים והמאבטחים. בתוך זמן קצר קרסו הגדרות, והכאוס המוכר חזר למתחם.
על פי המתווה שעליו הצהירו ממוני ההילולה, השנה הוזרמו להר מירון 8,000 שוטרים ועוד מאות מאבטחים. ברחבי מושב מירון נפרסו אינספור מתחמי פיקוד מצד כל גורם במדינה שעוסק בחילוץ, הצלה וביטחון. כל זה לא הועיל ביישום המתווה, שנועד לווסת את הקהל ולהגביל את השהייה במקום לארבע שעות. המעברים המסוגרים והמבוקרים שהוקמו קרסו, ונוכח האלימות נאלצה המשטרה לעצור את האירוע ולמנוע את כניסתם של המונים נוספים שהמתינו בחניונים.
"אנחנו לא יודעים מה עצוב יותר, השנה או השנה שעברה", אמר לנו שמחה גריינמן, מתנדב זק"א שפוקד את ההר מזה למעלה מ־30 שנה. גריינמן נהג במשאית הקירור שפינתה את עשרות הגופות של נספי האסון בהר בשנה שעברה. "תראה את המצב פה. אנשים לא מגיעים ולא יכולים להגיע וליהנות מהשמחה כאן כמו בשנים עברו. זה מדכדך".
אנחנו שואלים אותו אם לא היה עדיף לבטל את האירועים כאן, בשל הסיכון הרב הכרוך בהם. "את ההילולה ברשב"י אי אפשר לבטל, זה כמו שאי אפשר לבטל את השבת", הוא מזועזע מהרעיון. "אנשים מחכים לל"ג בעומר כל השנה. זה המקום הקדוש ביותר ליהודים. יש פה אנשים שהמקום הזה קדוש בעבורם הרבה יותר מהכותל, שהוא רק חלק קטן וצדדי שנשאר מבית המקדש. חיכו שנה שלמה לרגע הזה, ואתה רואה שלא מגיעים לכאן".
מתח של שנה שלמה התנקז שלשום לרגע ההדלקה בהילולת ל"ג בעומר. עד שקיעת החמה לא הושמעה מוזיקה בהר בשל מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר. לאחר קריאת משניות פצחה להקה בשירה ווקאליים. "אל תשליכני מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממני", שרה הלהקה, בזמן שהאדמו"ר מבויאן, שמצית מדי שנה את המדורה המרכזית, פתח את האירוע בהדלקת 45 נרות נשמה לעילוי נשמות הנספים בהר בשנה שעברה. ברמקולים הוקראו שמותיהם, ולכל אחד הודלק נר משלו.
לאחר מכן החלה ההדלקה המרכזית והמוזיקה מילאה את החלל בשמחה, באקסטזה רוחנית ובריקודים סוערים. בעזרת הנשים הונפו מצלמות כדי לתעד לתעד את מעמד החלאקה – גזיזת השיער לילדים שמלאו להם שלוש שנים. אחת האימהות הביאה שרפרף קטן לעמוד עליו כדי לראות טוב יותר. מעבר למחיצה נראו ילדים קטנים מחויכים על כתפי אביהם המרקד.
קל לזהות את האימהות לפי העיניים הבורקות. לצד השמחה, הן מתארות תסכול כבד. "תחושה קשה מאוד, חוסר הבנה. זה החג שלנו. לא נתנו לנו להיות חלק מקבלת ההחלטות, אירוע כל כך קצר, אנחנו מחכים לזה מהרגע שהוא נולד. יש פה נשים שחיכו שנים לילדים. המקום ריק. הייתי מאוד בלחץ בשבועיים האחרונים אם אצליח להגיע או לא. היה לנו מאוד קשה שלא מבינים אותנו. המקום יכול להכיל, היו 13 חודשים, יכלו להתכונן אחרת. לדחוק אותנו ככה ולא לתת לנו זה לא עושה טוב. ל"ג בעומר זה הדלק שלנו. יש דברים שעשו טוב, המקום מאוד גדול ויש מעברי חירום גדולים, אבל פה יש מלא מקום ריק ופה עמדנו בדוחק רב, אז מה ההיגיון? גם הלחץ כאן לא תרם. ביידיש אומרים 'א קאלטר זימר', קיץ קר".
"צריך לעשות את זה אחרת" – היה אחד המשפטים שחזרו שוב ושוב בוועדת החקירה לאסון מירון. שנה אחרי, נדמה שהמשטרה וההפקה לקחו את העניין לקיצוניות השנייה. "כולם בלחץ, כל הסדרנים. הם מרגישים כאילו הם כל רגע מונעים אסון", אומרת מישהי שהגיעה להר עם קבוצת חברות. "זה בלתי אפשרי, הכול בסטרס כל הזמן. זו לא החוויה של מירון שהכרנו. חמש שעות אני בדרכים בשביל מה? להיכנס לציון לשנייה וחצי? כל הזמן דחקו בנו קדימה. לא הצלחתי להתרכז, לא קראתי אפילו פרק תהילים אחד. הרגשתי כמו תשעה באב, לא ל"ג בעומר". משפטים דומים שמענו מאנשים רבים ששוחחנו עמם.
מה יעשו האנשים בחניונים אם יעכבו את האוטובוסים? האם הם יהיו מותאמים לשהייה? נשאלה המשטרה שוב ושוב. "יהיו שם אפילו מסכים", אמר אחד הגורמים במשטרה. במסכים לא נתקלנו אבל בשמש קופחת כן, והתנאים לא הלמו שהייה של שעות ארוכות.
אחרי עשרות קילומטרים בדרכים, זכו המשתתפים בהילולה לשניות ספורות בתוך הציון של רשב"י. "קדימה קדימה, סעו סעו", התרו הסדרניות בעזרת הנשים.
נערה דומעת בת 18 חולפת במהירות במעברים. דקה קודם עמדה עם חברתה לתפילת שמונה־עשרה בחלל שלפני הכניסה לציון. מתברר שהשתהות שם אסורה, ושתי שוטרות דוחקות בהן לסיים. משזה לא קורה הן דוחפות פיזית את הנערות, עד שאלה נכנעות בדמעות וממשיכות קדימה. הציון ריק, גם החלל שאחריו. השוטרים לא נותנים להשתהות שם והן יוצאות בוכות.
לקראת חצות פגשנו את חנה, חרדית בת 20 מירושלים, חובשת במד”א שהייתה בזירת האסון בשנה שעברה ואף ביצעה החייאות. “אני זוכרת שהיינו פה בשנה שעברה, יש חבר’ה שלא רצו לחזור לפה בכלל, והיו כאלה שהיו חייבים לבוא. רצינו לראות ל”ג בעומר אחר. אני לא יודעת להסביר את התופעה הזו. מה שהכי שבר אותנו הוא לאו דווקא מעמד הדלקת נרות הנשמה, אלא כשהתחילה המוזיקה אחרי שהאדמו”ר הדליק את האש. שמעתי את השירים, ואלו השירים שהתנגנו בזמן שאנחנו עשינו החייאות, כשעדיין לא קלטנו מה קורה. בשלב הזה עדיין הייתה מוזיקה, ואנחנו התחלנו לעשות החייאות. אני לא זוכרת אפילו כמה”.
סגירת מעגל? שאלנו. “עדיין לא נסגר, צריך שיעבור בשלום”, היא אומרת.
