בשנה שלפני הפלישה לאוקראינה, ביקש נשיא ארה“ב ג‘ו ביידן ליצור מערכת יחסים “יציבה“ עם רוסיה ומנהיגה ולדימיר פוטין, כדי שארצות הברית תוכל למקד את תשומת ליבה בסין ובאזור האינדו־פסיפי. גם נסיגת ארה“ב מאפגניסטן נועדה להתכווננות מחודשת לסין.
הפלישה הרוסית לאוקראינה דחפה את “בלימת הרוסים“ לראש התור. השנמוך המתמשך של מטרות המלחמה על פי פוטין, מ“עריפת ראשי המשטר וכיבוש קייב“ ל“כיבוש דונבאס“ ול“כיבוש לוהנסק“, מעידה שתמיכת ארה“ב באוקראינה הייתה הצלחה.
עם זאת, המלחמה באוקראינה מעלה את השאלה הלא נעימה: האם ארה“ב עדיין יכולה להתכוונן מחדש לכיוון החזית האינדו־פסיפית? אנשי ממשל ביידן חושבים שכן. רבים מהם אמרו מוקדם יותר החודש לפיטר מרטין מבלומברג שהם “סבורים כי מחיר הסכסוך ושלל העיצומים שהוטלו על מוסקבה יותירו את רוסיה צולעת בשנים הקרובות. בשילוב חיזוק הוצאות הביטחון האירופיות, משמעות הדבר היא שלארה“ב אולי תהיה יד חופשית יותר בהאצת ההתכווננות שלה לכיוון סין, הנחשבת לאתגר העתידי הגדול ביותר של אמריקה“.
באופן תיאורטי, יש סברה כזו. פעולותיה של רוסיה באוקראינה גרמו למהפכה בתפיסה האירופית של רוסיה. הדבר מסביר את ההוצאות הצבאיות המוגדלות של גרמניה, את הבקשות של שוודיה ופינלנד לחברות בנאט“ו, ואפילו את גישושיה של שווייץ לשיתוף פעולה רחב יותר עם נאט“ו. אירופה החמושה יותר ורוסיה הצולעת אמורות לפנות זמן ומשאבים לארה“ב, ואלו יעברו להתמקדות בסין. מומחי סין כמו אנדרו ניית‘ן טוענים שלממשל ביידן יש את החוש האסטרטגי הדרוש כדי להתמודד איתה.
בפועל, אפשר לדמיין כמה מעקשים. כלל לא ברור שאירופה תוכל לשמור על מדיניות מתואמת מול רוסיה בהיעדר דיפלומטיה אמריקנית. ישנם נושאים רבים שבהם שורר חוסר הסכמה בין מדינות אירופה לארה“ב וגם בינן לבין עצמן: בראש ובראשונה, תוכן הסכם השלום בין רוסיה לאוקראינה וכיצד ייראו היחסים עם רוסיה לאחר המלחמה. אומנם כשם שאפשר להתגבר על סרבנותה של טורקיה לבקשות ההצטרפות לנאט“ו כך אפשר להתגבר על שאר האתגרים, אבל ארצות הברית לא יכולה פשוט לעבור למצב טייס אוטומטי באירופה; יהיה צורך במשאבים דיפלומטיים וביטחוניים נוספים.
גם אם ארצות הברית הייתה יכולה להתמקד לחלוטין בחזית האינדו־פסיפית, קיימת השאלה המביכה מה בדיוק כוללת האסטרטגיה של ממשל ביידן. כפי שצוין בבלומברג, “16 חודשים לאחר תחילת כהונתו של ביידן, הממשל טרם הגדיר בפומבי את האסטרטגיה שלו מול סין“.
אם להיות הוגנים כלפי ממשל ביידן, מזכיר המדינה אנטוני בלינקן היה אמור לשאת את הנאום הגדול על מדיניות הממשל מול סין אך נדבק בקורונה, וכנראה הוא יקרה בקרוב. עם זאת, תוכן האסטרטגיה הזו לא ברור כלל. כפי שדווח, ממשל ביידן נמנע מקידום סחר חופשי כמשקל נגד לבייג‘ינג באסיה. נראה כי נושא הסחר, מרכיב חיוני בכל מדיניות חוץ מול סין, אפילו אינו על השולחן.
אולי ממשל ביידן יוכל לתעדף את החשוב על פני הדחוף, אך אין זו ערובה לכך שהוא יציג את המיומנות הדרושה לניהול איומים מצד מספר מעצמות עוינות.
