בזמן שכולם יוצאים החוצה לאחר הסרת מגבלות מגפת הקורונה, אשלי פרקינס מתקשה יותר מרובנו. במשך שנים היא חיה חיים עשירים יחסית למרות האגורפוביה שלה – חרדת חוּצוֹת – עד שמגבלות הקורונה כיווצו את עולמה לנסיעה בין העבודה לבית ותו לא. "המצב גרוע הרבה יותר משהיה לפני שאובחנתי ב־2008", אומרת הרוקחת בת ה־38.
הפרעת החרדה הזאת, הפוגעת בכאחוז מכלל המבוגרים בארה"ב ושכיחה יותר בנשים, נקשרת לעיתים קרובות לפחד מיציאה מהבית. הבעיה העיקרית עלולה להתלקח בשל חרדה המתעוררת לפתע במקומות שגרתיים, מסבירה סאלי וינסטון, פסיכולוגית קלינית ומנהלת המכון לחרדה והפרעות מתח של מרילנד. "בַּעַת חוצות הוא הפחד ללקות בהתקף חרדה במקום או במצב שבו אדם מרגיש לכוד או לא מסוגל להגיע למקום מבטחים", אמרה וינסטון. התקף החרדה הראשון עלול לגרום לתחושת "קטסטרופה טראומטית", וגורם לאנשים לסגת למרחב בטוח, לעיתים קרובות לביתם, ולחשוש לעזוב אותו.
לפי מומחים לבריאות הנפש, אגורפוביה מאובחנת לאחר שישה חודשים של תסמינים חמורים המשפיעים על חיי היומיום. לכן מוקדם לדעת אם המגפה המתמשכת הגבירה את שיעורי הפרעת החרדה. אולם יש החוששים שחודשים של חשיפה מוגבלת לחוויות־חוץ פשוטות כמו נסיעות ויציאה לקניון עלולים לעורר גל של מקרים חדשים, ולהחמיר את התסמינים אצל מי שכבר אובחנו כחרדי חוצות.
תשעה חודשים לאחר פרוץ המגפה, הפסיכולוגית הקלינית קארן קסידיי משיקגו החלה לפגוש מטופלים שהתמודדו היטב עם ההפרעה במשך עשור או יותר, "אך כעת אמרו, 'אני מפחד לנהוג. אני מפחד להיכנס לחנות גדולה, או אפילו לחנות שאני לא יכול לצאת ממנה מהר. אני מפחד ללכת לרופא השיניים או להסתפר". וינסטון לא הבחינה בעלייה במקרים החדשים, והיא מפקפקת בכך שהדבר ייתכן: "למי שאין לו נטייה גנטית כזו, זה מאוד לא סביר", היא אומרת. ובכל זאת, ייתכן שאנשים יגלו שהתרגלו לדפוסי השגרה ושהיציאה אל החוצות בתום המגפה תעורר אצלם "אי נוחות, מצוקה ובוודאי חרדה. אבל זה בתחום הנורמלי, זו לא אגורפוביה".
ברמה התיאורטית, הסיכון לפתח אגורפוביה אמור לגבור עם גורמי דחק, "במיוחד כאלו שמאיימים על הבריאות והבטיחות האישית של האדם", אומר פרופ' סטיבן טיילור, פסיכולוג קליני, מרצה במחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה הבריטית בוונקובר, ומחבר "הפסיכולוגיה של מגפות". לדבריו, את זה נדע רק בעוד כמה שנים: "קשה מאוד לאבחן אגורפוביה בזמן שאומרים לקהילות שלמות להישאר בבית, מזהירים אותן מפני סיכון מסוים בפעילות בחוץ, ומבקשים מהן להפוך את הסביבה הביתית לנוחה ככל האפשר".
המגפה עודדה את נטייתם של אנשים רבים להישאר בבית, מה שמקשה על המאמץ להבדיל בין אגורפובים של ממש ובין מי שפשוט לא אוהבים לצאת החוצה. "אם יצרת לעצמך ארמון תענוגות", אומר טיילור, "ויש לך נטפליקס, וכל מה שאתה צריך נשלח אליך, אתה לא צריך לצאת".
בשנתיים האחרונות, מסבירה קסידיי, אנשים נמנעו מלצאת החוצה כדי שלא להידבק בקורונה, "אז אנחנו יודעים שעבור בעלי הפרעות חרדה, אלו שלא מתמודדים עם תסמיני החשיפה לחוצות, גובר הסיכון שהיציאה מהבית תהפוך לבעיה".
לדוגמה, היא הבחינה בסלידה שורשית בקרב חלק מהמטופלים מהחזרה לעבודה במשרד: "הם מצדיקים את זה בטענה שהנסיעות הן בזבוז זמן, אבל הסיבה האמיתית היא שהם מפחדים להיות רחוקים מהבית, לעלות על כביש מהיר, ולהיות במקום שבו הם מרגישים לכודים ומנותקים מאזור הנוחות שלהם".
אגורפוביה כרוכה בפחד מוגבר ומתמשך מפני שניים מהמצבים הבאים לפחות: תחבורה ציבורית; שטחים פתוחים כמו שווקים; חללים סגורים כמו חנויות; עמידה בתור או בתוך קהל; להיות לבד מחוץ לבית. "אם מישהו חושש שחרדותיו עשויות לעמוד בתבחינים, יש לשקול אם הפחדים שלו הגיוניים או לא", אומרת פרופ' פריסילה דאס־בריילספורד, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון. היא ציינה כי התשובה לשאלה הזו אינה פשוטה בהתחשב בכך שאכן קיים סיכון להידבק בקורונה, במיוחד עבור בעלי מחלות רקע. שאלות נוספות שיש לשקול הן עד כמה ההתנהגות מפריעה לתפקוד היומיומי, וכיצד אנשים אחרים הגיבו להתנהגות.
אשלי פרקינס פנתה לטיפול ב־2008, לאחר שמישהו ציין שאנשים "בדרך כלל לא מתרחקים כמוך מהמונים". החרדה שלה השתפרה עם תרופות וטיפול, שכלל גיחות שנועדו לאתגר אותה. "שנאתי כל דקה מזה", היא צוחקת. זמן קצר לאחר שאובחנה, המטפל שלה דרש ממנה ללכת לקניון ביום עמוס כדי להתמודד עם בעת החוצות שלה.
לדברי קסידיי, אפילו מי שלא אובחנו עם הפרעת החרדה צריכים לאתגר את גבולות הנוחות האישיים שלהם, אם הם מבחינים בנטיות הימנעות שהתפתחו במשך המגפה. למשל, אם נהיגה בכביש המהיר מעוררת בכם חרדה גדולה מבעבר, היא מציעה שלא תוותרו עליה; אם מסעדות צפופות הפכו לגורם מתח חדש, נסו לשבת במרחק קטן מהדלת, ובפעם הבאה היכנסו עוד יותר אל תוך המסעדה. "אתם מנסים ללמד את עצמכם שהגוף שלכם לא צריך לפחד והמוח שלכם לא צריך לפחד. זו פשוט תחושה לא נעימה", אומרת קסידיי. לדבריה, אם מישהו מצליח לדחות את דפוסי ההימנעות הללו לאורך זמן, הוא כנראה לא יידרש לפנות לטיפול.
פרקינס, שלפני מרץ 2020 הצליחה לעלות על מטוסים צפופים ולאכול במסעדות, חוותה תסכול מהנסיגה במצבה מאז שהחלה המגפה. בסוף 2020 היא התבודדה עוד יותר, כשעברה עם בעלה ובנה הצעיר לפרוורי העיר ג'קסונוויל בפלורידה. כשהחליטה לטוס לבוסטון בסתיו שעבר כדי לקבל פרס, היא נאבקה בהצלחה בהתקף חרדה שפרץ כשעמדה בתור עמוס בנמל התעופה.
באביב הזה החליטה פרקינס להרחיב במכוון את היקף הפעילות היומית שלה: "אני רוצה לחזור החוצה. אני מתקרבת לזה". במרץ היא פגשה קבוצה קטנה של נשים במסעדה, והיא מתכננת לעלות בקרוב שוב על מטוס, כדי להשתתף בטקס סיום לימודים בווירג'יניה המערבית.
