"יגאל היה חבר של כולם, לא דמיינתי שדבר כזה יגיע אלינו"

"תחשוב שאדם עם שתי ידיים מאבד פתאום אחת מהן. מאותו רגע הוא עובד עם יד אחת, ועושה הכול רק איתה. ככה זה מאז שיגאל לא כאן. אין עם מי להתייעץ, אין את מי לשתף. כל דבר שמזכיר אותו מעורר המון כאב וגעגוע".

אירה יהושע, אלמנתו של יגאל יהושע, מתקשה להתרגל לחיים בלעדיו. יגאל, תושב שכונת גני־אביב בלוד, נרצח במהומות שחוללו תושבים ערבים בעיר במהלך מבצע שומר החומות. בימים אלה היא מציינת שנה למותו. "כל מכתב שאני מקבלת בדואר ורשום עליו השם שלו, גורם לי לבכי", אומרת אירה, ומראה לי את אות מלחמת לבנון השנייה שהגיע לביתה בימים האחרונים בעקבות השתתפותו של יגאל באותה מלחמה.

דמותו של האב והבעל המנוח עודנה נוכחת בבית. בסלון מפוזרים פריטים שמודפסות עליהם תמונות משפחתיות. כולם מחויכים ומחובקים. "הכול עוד פה כמו בזמן שהוא היה כאן. לא מצאתי זמן וכוחות במשך השנה הזו לסדר את התמונות מחדש. גם הבלגן והציוד שלו נשאר כמו שהוא. דברים שהוא הביא הביתה עוד פה. הכול מזכיר אותו". בבית גרים אירה ושני הבנים: מיכאל, בן 23, ועמית בן ה־9.

יגאל ואירה היו זוג לא שגרתי. יגאל, בן למשפחת עולים מתימן, גדל במושב חדיד באזור מודיעין. הם הכירו כשהוא עבד כמנהל משמרת במפעל לייצור פלסטיק, ואירה, אז עולה חדשה מרוסיה, עבדה שם גם היא. "הייתי בת 21, שנתיים אחרי שעלינו לארץ, והוא היה אז בן 28. היינו שילוב מעניין. הוא עזר לי בכל מיני דברים שהתמודדתי איתם. רציתי להתחיל לימודים והוא תמך בי מאוד, היה איתי בכל תהליך הרישום. בהמשך הוא עזב את העבודה מאילוצים רפואיים, ואמרתי לו שזה זמן טוב ללכת ללמוד. זה התהפך, הפעם אני עזרתי לו ותמכתי בו, והוא למד והפך לחשמלאי מוסמך".

"כשהוא היה חוזר מאוחר הייתי דואגת לו, אמרתי לו שייזהר, אבל הוא היה אומר: 'מה כבר יכול לקרות, אם קורה משהו אני מוציא את הראש מהחלון ורואים שזה אני, לא יעשו לי כלום'"

השניים נישאו, ואחרי תקופת נדודים קצרה בין דירות שונות, קבעו את מושבם בשכונת גני־אביב. "אימא שלי עברה ללוד והחלטנו לעבור קרוב אליה. זה התאים לשנינו, כי המשפחה שלו מחדיד שזה מאוד קרוב, ויש לו הרבה קרובים ברמלה, בלוד, במושבים באזור. הם היו שלושה אחים שעלו מתימן, אחד מהם זה אבא שלו, ושלושתם גידלו את הילדים בכפר. יגאל הוא אחד משישה, ויש לו דודה עם 14 ילדים. משפחה מאוד חיה, מאוד תוססת ואוהבת".

"חי את החלום שלו"

החיים לצד יגאל לא היו משעממים, מספרת אירה. "הוא היה איש כזה שמאוד אוהב לעזור. היה צריך להכיר אותו כדי להבין כמה זה קיצוני אצלו. לפעמים בכניסת שבת, כשכל המשפחה יושבת פה והיו אפילו אורחים, הייתי מתקשרת לראות מה איתו. הוא היה אומר 'יש פה מישהי שהתקלקל לה המקרר לפני שבת, הכינה אוכל לכל המשפחה, רציתי לעזור לה שלא ילך לאיבוד'. במקרה אחר הוא הלך בערב כיפור לחלץ מישהו שנתקע במקלט והמנעול לא נפתח. אנשים בחוץ כבר היו עם חולצות לבנות בדרך לבית הכנסת, והוא רץ עם דיסק להספיק לחלץ את האיש לפני שכיפור ייכנס".

רבים מתושבי לוד, יהודים וערבים מכל הקהילות, הגיעו להלוויה ולשבעה. יגאל היה מוכר ואהוב על כולם. "כשהייתי בהיריון", מספרת אירה, "הרופאה אמרה לי לעשות מדי פעם הליכות. הצעתי ליגאל שנלך יחד, אבל זה לא עבד. היינו מתחילים ללכת, הוא היה פוגש פתאום מישהו שהוא מכיר והם היו מתחילים לדבר, בזמן שאני מסתובבת סביב העמוד כדי לא להפסיק את ההליכה. אחרי חמישים מטר היה פוגש עוד מישהו. הוא היה חבר של כולם".

יגאל אהב את עבודתו, מספרת אירה. "הוא חי את החלום שלו. ילדים בדרך כלל אומרים שכשהם יהיו גדולים תהיה להם עבודה יוקרתית – טייס, מנהל, איש עסקים. אבל יגאל תמיד רצה לעבוד בבתים של אנשים, לפגוש אותם, להכיר, להתחבר. העבודה הזו הייתה אהבה גדולה שלו. כשהיינו הולכים לשבת אצל חברים הייתי אומרת לו שנתלבש יפה ושניקח את האוטו שלי, כי האוטו שלו מלא בציוד של העבודה ואי אפשר לנסוע בו בלי לצאת מלוכלך. אבל הוא היה אומר שצריך לצאת ברכב שלו כדי שאם נראה מישהו שצריך תיקון דחוף נוכל לעזור לו.

"היינו מגיעים לחברים, ובזמן שכולם היו יושבים, מדברים, עסוקים במנגל או בארוחה – הוא היה רואה מה הוא יכול לתקן. היה שם לב לשקע שקצת יוצא החוצה, אומר לבעל הבית 'זה מסוכן, הילדים שלך מסתובבים פה', וישר מתקן. היה שם לב לברז דולף – מסדר את זה. הוא לא ידע לשבת בשקט. תמיד מיהר, תמיד בתנועה. כשהיינו יוצאים עם הרכב שלי בלי כלי העבודה, הוא היה אומר 'את רואה, עכשיו אני לא יכול לתקן פה דברים'. הלכנו פעם לנחם משפחה של חבר שלו שנפטר. האלמנה והילדים ישבו שבעה. ישבנו בניחום אבלים, ופתאום יגאל יצא לרכב להביא כלי עבודה והתחיל לתקן לה דברים בבית. החליף תריסים, סידר מנורות".

"לפעמים", היא נזכרת במקרה נוסף, "הוא היה מגיע הביתה עם איזה מאוורר ישן ויושב שעתיים לתקן אותו. הייתי אומרת לו 'תעזוב יגאל, זה ישן כבר'. והוא היה מסביר שזה של איש זקן מחדיד שאין לו כסף לקנות חדש, וזה מישהו שכשהוא היה קטן הוא היה נותן לו לאכול, אז חשוב לו לעזור לו. תמיד הוא היה עוזר לכל המבוגרים של חדיד. כשהוא היה קטן הוא היה מאוד רזה, אז בכל הבתים של המושב היו נותנים לו לאכול. בכל פעם שהגיע לחבר או לבית של שכנים, היו דוחפים לו אוכל. כשהוא גדל והם הזדקנו הוא ראה צורך אישי לעזור להם, והיה עושה את זה בחינם. אנשים היו רואים אותו ברחוב וצועקים לו 'יגאל מה נשמע, יש לי בשבילך משהו'. לא פעם הוא היה מגיע הביתה מעבודות עם כל מיני מתנות, אוכל ומזכרות שלקוחות היו נותנים לו'".

במותו נתן חיים

החברוּת והעזרה שהעניק יהושע לכולם לא עזרו לו ביום הפורענות. בחודש מאי שעבר, בחסות המתח בהר הבית וברצועת עזה, מאות ערבים בלוד ואלפים ברחבי הארץ והחלו לפרוע ולפגוע ביהודים. בתי כנסת ומכוניות של יהודים הוצתו והועלו באש, ונרשמו גם יידויי אבנים וירי.

"לא דמיינתי בחיים שדבר כזה יגיע אלינו, בטח שלא יגיע לכזה אובדן", אומרת אירה. "תמיד ידענו שיש פה יהודים וערבים, אבל לא ראינו בזה משהו מורכב. בבתי הספר של הילדים לומדים ערבים ויהודים ביחד. זה חלק מהחיים. יגאל היה עובד עם ערבים, עושה להם תיקונים בבתים, קונה מהחנויות שלהם, הוא לא היה אדם שיש לו אויבים. לא נכנס לוויכוחים ומריבות עם אף אחד, לא הרים ידיים, לא צעק. לא הייתה סיבה למישהו באופן אישי לפגוע בו. כשהוא היה חוזר מאוחר הביתה הייתי לפעמים דואגת לו, אמרתי לו שייזהר וישמור על עצמו, אבל הוא היה אומר: 'מה כבר יכול לקרות, אם קורה משהו אני מוציא את הראש מהחלון ורואים שזה אני, לא יעשו לי כלום'. הוא חשב שאם הוא אדם טוב לאחרים, אז כל העולם יהיה כזה אליו בחזרה".

אחרי ליל המהומות הראשון נערכה בלוד הלווייתו של מוסא חסונה, צעיר ערבי שעל פי חומר החקירה השתתף בתקיפת יהודים ונפגע מירי שבוצע להגנה עצמית. ההלוויה הייתה סוערת כצפוי, ובמהלכה הציתו חלק מהמשתתפים ציוד משטרה והשמיעו קריאות קיצוניות. "לא חשבתי שיהיה כזה בלאגן", אומרת אירה. "חשבתי שיסגרו כבישים ויהיו פקקים, אז הגעתי באותו יום מוקדם מהעבודה הביתה. יגאל גם הגיע ואמר שהוא נוסע להכנסת ספר תורה. הוא רצה לקחת גם את עמית, אבל העדפתי שהילד ילך לישון בזמן ויקום למחרת לבית הספר, בייחוד שהיה חשש לפקקים. יגאל יצא, וכרגיל אמר שהכול יהיה בסדר ואין מה לדאוג".

כאשר יגאל חזר לביתו והתקרב לשכונת גני־אביב, הוא נתקל בחבורת פורעים שחסמה את דרכו. על פי כתב האישום, צעירים ערבים רבים ובהם שבעת הנאשמים הבעירו צמיגים והניחו מכשולים בכביש כדי לגרום לנהגים להאט וכך לזהות מי מהם יהודי. כשזיהו את יגאל החלו ליידות לעברו אבנים, ושמשות הרכב נופצו. יגאל היה משוכנע שאם יבחינו בו ויזהו אותו – ההיכרות תעמוד לטובתו, אבל ההפך קרה; הפורעים שהבחינו כי מדובר ביהודי, תקפו את יגאל באבנים והוא ספג פגיעה קשה בראשו. בשארית כוחותיו הוא המשיך בנהיגה איטית עד שהגיע לחניית ביתו, ושם קרס ואיבד את ההכרה. אמבולנס שהוזעק למקום פינה את יגאל למרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא).

"למחרת נסענו לבקר אותו בבית החולים", משחזרת אירה. "כל הנסיעה לשם נראתה כמו אזור מלחמה. לא הבנתי מי רוצה במצב הזה, למה אנשים מתנהגים ככה. לא מצאתי שום היגיון. יגאל היה מחוסר הכרה. הרופאים אמרו לנו שהסיכויים שיצא בחיים לא גבוהים. הוא היה לקראת ניתוח, ונתנו לנו סיכויים שווים לשלוש אפשרויות: או שלא ישרוד את הניתוח, או שיהיה צמח, או שיחזור לחיים בתפקוד חלקי מאוד. כבר אז אמרו לנו שהוא לא יחזור להיות אותו בן אדם".

שבוע אחרי התקיפה הקשה, מת יגאל מפצעיו. בני המשפחה החליטו להמשיך בדרך הנתינה של יגאל גם אחרי קביעת מותו. ליבו הושתל בחולה בן 49 בבית החולים שיבא, ריאותיו הושתלו בגבר בן 69 בבית החולים בילינסון, הכבד הושתל בבת 22 בבית החולים איכילוב, כליה אחת בגבר בן 67 בבילינסון, וכליה נוספת הושתלה באישה בת 58 בהדסה עין־כרם.

אחיו אפי ספד לו בהלוויה: "חיכיתי לך שעה־שעה שתתעורר, אבל לא הזזת אצבע ולא אמרת מילה. שילמת בחייך והענקת חיים לאנשים אחרים בזכות תרומת איבריך. אני לא סולח לאלה שפגעו בך. ומי שייתפס וימצו איתו את הדין – נבקש שייענש בחומרה. האמנת בדו־קיום, אמרת 'לי זה לא יקרה', חשבת שאם רק תוציא את הראש ויראו מי אתה – הכול יהיה בסדר". המשפחה בחרה לחקוק על קברו פסוק מספר תהילים שלדעתם אפיין אותו: "יָדֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי הֲבִינֵנִי וְאֶלְמְדָה מִצְו‍ֹתֶיךָ".

דמותו המיטיבה של יגאל המשיכה לבלוט גם בתקופה שאחרי מותו. "אנשים היו באים לפה חודשים אחרי שנפטר כדי לשלם על תיקון שעשה ולא לקח כסף. מספרים על דברים שבהם עזר, על הטלפון שלו שתמיד היה זמין לכל עזרה", אומרת אירה.

"לא רוצה לנקום"

יותר מחודש לאחר מותו של יגאל פורסם כי שמונה חשודים במעורבות ברצח נעצרו ונחקרו על ידי השב"כ והמשטרה. שישה מהם תושבי לוד, ושניים הגיעו מאזור יו"ש. הוגשו נגדם כתבי אישום, ומאז הדיונים מתנהלים כסדרם. "הנאשמים, יחד עם מוחמד חסונה, חברו יחדיו כדי ליידות אבנים לעבר כלי רכב של יהודים – במטרה לפגוע בכלי הרכב על יושביהם, ומתוך אדישות לאפשרות לגרימת מותם. והכול מתוך מניע לאומני־אידיאולוגי ובמטרה לעורר פחד ובהלה בציבור, וכאשר היה במעשה סיכון ממשי לחבלה חמורה בגופו של אדם", נאמר בכתבי האישום. העבירות המיוחסות להם כוללות רצח בנסיבות מחמירות של מעשה טרור בצוותא, מעשה טרור של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה בצוותא, חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני, שיבוש מהלכי משפט בצוותא ושהייה שלא כדין בישראל.

אירה עוקבת מרחוק אחר המשפט, שלתחושתה מתנהל באופן איטי. אחיו של יגאל, אפי, הגיע לחלק מהדיונים בבית המשפט. "זה קשה להגיע לאולם, לראות את הנאשמים והמשפחות שלהם וכל האווירה שהם יוצרים מסביב", היא אומרת. "אבל אנחנו עוקבים כל הזמן ורוצים שהדין ימוצה. אני לא יודעת מתי יהיה פסק דין. זו מין מכונה כזאת שאי אפשר לדעת מתי היא תסיים את הפעילות שלה".

אירה ממעטת להתראיין ולהופיע בתקשורת, וגם כעת השיחה לא קלה לה. היא עושה זאת כדי להעביר את המסר של הצורך במיצוי הדין עם הרוצחים. "חשוב לי שזה לא יישכח ושהמשפט לא יימרח. בהתחלה אמרו שזה עלול לקחת שנה, עכשיו אני רואה שזה יכול לקחת גם שנתיים ואפילו יותר. אני מקווה שזה יסתיים בהקדם ושהם יקבלו את העונשים שלהם. אני לא יודעת אם הם יכולים בכלל להבין מה שהם עשו. זה לא אנושי בכלל. לא מצליחה להבין איך לוקחים בקלות כזו חיים של בן אדם, איזה ערך יש בעיני אותם רוצחים לחיים של אדם אחר או לחיים שלהם עצמם. אני לא רוצה לנקום באף אחד, רק שמי שעשה את זה יבוא על עונשו".